דברי מלכיאל ה סה

רק שיאפה עוד מצה ויצרפן היינו כשלא נצטרפו בסל אבל אם נצטרפו בסל שפיר מפריש מאחת על כולן והאחרונים לא הביאו זה. ובד"מ ובב"ח הקשו דהא צירוף סל לא מהני לקולא לצרף עיסות שיש בהם שיעור וכדעת ספר המנהיג שהביא הב"י שם. ובאמת ז"א דהרי כבר כתב הב"י שם מקודם שהעיקר שגם עיסות שיש בהן שיעור חלה מצטרפות בסל ע"ש. ובלא"ה דברי הב"י תמוהים דא"כ למה כתבו המרדכי וש"פ שיאפה ביו"ט מצה אחת ויצרפה ויפריש ממנה על הכל תיפוק ליה שהמצות מצטרפות יחד ואוכל והולך. אבל לפמש"ל א"ש דכוונת הב"י דהיכא שנצטרפו בסל מעיו"ט אזי אוכל והולך וכמש"ל כ"נ ברור בדעת הב"י וגם הפר"ח לא כתב דמהני צירוף סל רק כשנצטרף מעיו"ט ורק דמוכח מדבריו שם שטעמו מפני שאסור לצרף ביו"ט דהוי כמתקן. ולפ"ז אם נצטרף בסל בדיעבד יהא מותר לאכול. ולפמש"ל י"ל דאסור. אכן לדעת הטור והרא"ש שבארנו דס"ל שהאכילה א"צ שתהא על סמך ההפרשה רק כיון שמשייר מקצת וידוע שיפריש אח"כ שפיר דמי א"כ מותר לאכול אף כשנצטרף ביו"ט. ולפמש"ל י"ל דלהכי פוסק רש"י הובא בטוא"ח סי' תק"ו שאסור לאכול ביו"ט מחלת חו"ל על סמך שיפריש אח"כ. דהוי כמפריש חלה ביו"ט משום דלטעמיה אזיל דס"ל שא"צ לשייר רק כדי החלה שרוצה להפריש ואף שצריך להיות הפרשתו ניכרת מ"מ כיון דס"ל שאכילתו על סמך שיפריש אח"כ זוהי ההפרשה והוי כאלו הפריש מתחילה וא"כ הוי כמפריש ביו"ט. אבל לדעת הרא"ש והטור שההפרשה היא אח"כ ואף כששכח ואכל שפיר סגי להפריש לבסוף וכמש"ל א"כ לא הוי כמפריש ביו"ט. וע' בב"י סימן תק"ו בזה

עכ"פ נראה לדינא בנצטרף בסל מעיו"ט שפיר מותר לאכול ביו"ט על סמך שמפריש לבסוף. ועוד יש להקל בנ"ד דהא קיי"ל ביבמות (דף צ"ג) דמשום שמחת יו"ט מותר להפריש שלא מן המוקף וכ"כ התו' בגיטין (דף ל' ע"ב) להלכה וכ"כ היש"ש ביבמות שם ולזה כיון דמהני מה שיפריש לבסוף על מה שהוקף כבר י"ל שיועיל אף על מה שלא הוקפו יחד רק שיתכוין אח"כ שמפריש על כל מה שאכל אף שלא הוקפו. ומ"ש כת"ר שאפשר שמעיסה אחת מכרו מקצת לאחר ומקצת לזה נלע"ד דכיון שנצטרפו יחד בסל אצל זה חל החיוב עכשיו על כולם יחד ומפריש רק על המקצת שיש אצלו דהא על של חבירו אין יכול לתרום וכן חבירו בלי ספק מצרף הכל בסל ומפריש ג"כ על מקצת שלו וע' ט"ז סי' תנ"ז סק"ג שביאר שאף שנאכל מקצת יכול להפריש על המותר. ויש להאריך בדבריו שם וכבר האריך בענין זה בשו"ת משיב דבר סי' ס"ד ואין לי פנאי כעת לבאר הדבר. והעיקר לדינא נלע"ד דהיכא שמפריש בפירוש רק על מקצת העיסה או שמקצתה היא של אחר אזי לא נפטר רק זה המקצת. עכ"פ בנ"ד מותר לאכול מה שנתבשל וכן מן הקמח על סמך שיפריש אח"כ כיון שנצטרפו בסל מעיו"ט: סימן פד

וע"ד שלקח מחבירו קדירה של חרס וא"י אם הוא של בשר או של חלב ודן כת"ר דכיון דהוי אב"י הרי הוא ספק דרבנן ומותר להשתמש בזה לבשר או לחלב כפי שירצה. לדעתי ז"א דזה שייך רק לענין איסור שהספק הוא אם יש איסור בקדירה זו או לא. אבל בהיתר אין שייך זה וכעין מ"ש הר"ן בנדרים (דף נ"ב). אך שם הטעם דהוי כמב"מ ע"ש. ועוד דהא עיקרו הוא איסור דאורייתא וכבר כתב בשו"ת הרשב"א סי' ת"א דבזה מחמירין בספיקן אף אם הוא עכשיו מדרבנן ע"ש וע' ספר בית יצחק סי' כ"ג בזה באורך. ועוי"ל דהא באמת יש תקנה ללבנה רק דגזרינן דלמא חייס עלה ולא ילבנה כראוי וא"כ כיון שאפשר להפליט הבלוע בה ולשרפו הוי כדשיל"מ ואסור להשתמש בה עד שילבנה. ואף שאין בו דין דשיל"מ גמור כמבואר בפוסקים. מ"מ אין להקל לכתחילה כיון שאפשר לתקן [וע' שבו"י סי' מ"ז לענין סכין הנמצא ברחוב והביאו כת"ר ג"כ אכן בפ"ב דמכשירין מבואר דלענין דבר הנמצא מחמרינן בספיקו אף בדרבנן יעו"ש ויש לדון על הפוסקים שלא הביאו דין פת שנמצא וספק אם הוא של עכו"ם ואכמ"ל בזה]. ועוד דזה דמי לספק בדבר שנעשה ע"י גלגול דרבנן שכתב הד"מ ס"ס נ"ז וכן כל האחרונים בכללי הספיקות שיש להחמיר אף בדרבנן. וה"ה בנ"ד דהא מתחילה היה הכלי ב"י והיה אסור להשתמש בו מדאורייתא. וכן מצינו בכלי עכו"ם שאסור להשתמש בהם אף דהוי ס"ס דהא להכי אמרינן סתם כלי עכו"ם הם אב"י כמ"ש התוס' בע"ז (דף ל"ח). וא"כ בידוע שאינם ב"י הרי הוי ספק דרבנן ועכצ"ל כמש"ל ויש לדחות ועיין חיבורי ח"ב סי' מ"ט. עכ"פ לדעתי אסור להשתמש בה לא לחלב ולא לבשר סימן פה

ע"ד שומן הנעשה מאגוזים הנקראים קאקעס נים. ומראה השומן הלז הוא כמו חמאה שנסתפק כת"ר אם מותר להשתמש בו בתבשיל בשר. דאפשר אסור משום מראית עין כי נראה ממש כמו חמאה וכעין שכתבו האחרונים בחלב שקדים שאין לבשלו עם בשר משום מראית העין. וכן אם מראהו כשומן יהא אסור לבשלו עם חלב מטעם הנ"ל. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה בשיטה דמראית העין יש להאריך הרבה באשר מדובר בה בהרבה מקומות בש"ס ופוסקים וכ"ת אץ עלי להשיבו תיכף וגם כי אנכי קצת חולה כעת. ולזאת אכתוב לו מה שעלה על רעיוני בשעה זו

הנה בגוף דין דכ"מ שאסרו משום מה"ע שאסור אף בחדרי חדרים כבר האריכו האחרונים והביאם כת"ר ואין לי פנאי כעת לפלפל בדבריהם. והיוצא מדבריהם לדינא דבדרבנן מותר בביתו וכמ"ש בפ"ת סי' פ"ז וכ"כ בשם ההפלאה דאף בחצר מותר. ואף שעיקר מקור דין זה הוא מתו' כתובות (דף ס') גבי צינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצינעא בשבת דהוי מתקן לאחר יד הוי רק דרבנן ולזה שרי בצינעא. ולענ' יש לדחות דשם הכוונה דמתקן כלאחר יד הוי רק משום עובדא דחול ובצינעא התירו דלא הוי עובדא דחול כ"כ. וגם די"ל שהתירו משום שלא ירדו המים לתוך הבית כפירש"י שם וכעין מ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יו"ט דמשום שמחת יו"ט התירו מה שיש משום מראית העין. וגם דיש להקשות מהא דאיתא בשבת דלמ"ד שאסור בחדרי חדרים אסור לטייל עם בהמתו בזוג אף בביתו דמיחזי דאזיל לחינגא ופירש"י שמוליך למכרה וזה הוי דרבנן. אך הרמב"ם מפרש שם שמוליכה לעשות בה מלאכתו או למקום שמשחקין בה. ונראה כוונתו דאיירי במלאכה דאורייתא או דר"ל דבכה"ג אין הזוג לנוי רק לשמר וכדומה והוי משאוי עליו ע' שבת (דף נ"ב). אכן אחרי שהתו' ועוד הרבה פוסקים כתבו להקל בדרבנן בזה אין להחמיר וע' תו' מ"ק (דף ח' ע"ב) שהוכיחו ג"כ דין זה משם. וע"ש (ד' י"א ע"ב וי"ג ע"ב) בסוגיא שהתירו בצינעא לענין חוה"מ

ונראה שיש לחלק בין דבר שמעשהו נמשך איזה זמן ובין כך רואים אותו הרבה אנשים ויש לחוש למה"ע. אבל דבר שנעשה ברגע אחת אין לחוש כ"כ למה"ע. ובפרט כשעושה זה בחדרו דהוי רק משום גזירה שמא יעשה זה בפרהסיא ובכה"ג לא שייך זה כ"כ כיון שנמשך רק כרגע. ואף אם יעשה זה ברה"ר לא יראוהו רבים ולא שייך לגזור כן ולזה אמרו בשבת (דף ס"ד) שלא יטייל עמה בחצר בזוג שלה דרק טיול שנמשך קצת אסור. אבל ברגע אחת שרי כי אין לחוש בזה למה"ע ומותר בחצרו דמיקרי זה בצינעא וכמ"ש בהפלאה סי' פ"ז. וע' בפיר"ח בפסחים (דף ק"כ) שפירש