דברי מלכיאל ה סג

מחיים מלתלות שנעשה בנפיחה. וכ"כ בשו"ת בית דוד ס"ס י"ב שאין תולים נקב קטן בחוזק הנפיחה וכ"כ בשו"ת השיב משה סי' כ"ז. רק שדבריו צ"ע דמשמע שם שאין לתלות כלל בחוזק נפיחה. ואף שי"ל דאילו נעשה זה מחיים היה שם איזה מוגלא או שינוי מראה כטבע כל מכה שנעשה בבשר. מ"מ י"ל שנעשה הנקב סמוך לשחיטה מחמת פחד הסכין וכדומה ולא הספיקה עדיין להעשות שם מוגלא וכדומה. וע' חבורי ח"א סי' נ'. ועכ"פ חלילה להכשיר נקב כזה אם לא ע"י שאלת חכם והחכם יראה אם הנקב משוך קצת ואפשר לתלות בחוזק נפיחה. או שראו שהוגבה הקרום שם מחמת נפיחה. ואף שיש אחרונים שמצדדים להקל. אבל דבריהם תמוהים כי הוא נגד הסברא. והשו"ב המכשיר את זה ראוי לנזיפה גדולה וע"ד הכלים שנשתמשו בעיר ההיא מן בדיקת השו"ב הלז יש להתיר כיון דסתמן אינם ב"י. וגם דכבר בישלו בכלים אח"כ כמה פעמים וי"ל דהוי הגעלה. ועוד דאין אדם משים עצמו רשע. ואינו נאמן ע"ז כיון שאינו אומר זה בתורת ווידוי. וגם דהא כתב כת"ר שהשו"ב השני מכחישו: סימן פא. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אברהם חיים נ"י

הגיעני מכתבו עם הקונטרסים לבאר שיש איסור לגלח הזקן במספרים אף שלא כעין תער. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה בגוף הדבר נהניתי מאד אשר אסף כת"ר דברי האחרונים המחמירים בזה. וגם דברי המקילים. וגם חפץ לקבץ ולרבות פעלים לתורה מגדולי דורינו לחזק את האיסור בזה. כי כל הרואה בעין בוחנת יראה כי זהו ראשית כל חטאת במדינתנו. וכל הרוצה לפרוק ממנו עול יראת שמים. זהו ראשית דרכו לגלח זקנו במספרים. ואח"כ עבירה גוררת עבירה עד שמטמא נפשו בכל עבירות חמורות. וכדאיתא בסוכה (דף נ"ב) שתחילתו הוא כחוט של בוכיא וסופו כעבותות העגלה. ונ' כוונת משל החוט והעבותות כי הנה איתא ביומא (דף ס"ד) שאם לא היה יצה"ר בעולם לא היה העולם מתקיים וכמ"ש גם את העולם נתן בלבם וכל דיני תוה"ק מיוסדים על צרכי עוה"ז אשר מקושרים בטבע האדם ויצר לבו. ולזה היה רצון ד' לקשר את הנשמה הרוחניית עם הגוף הגשמיי כדי שיזדכך הגוף העכור ע"י קיום תורה ומצות. והשראת השכינה בעוה"ז הוא ג"כ כמו נשמה השוכנת בגוף ומאחדת עולם הרוחניי עם עולם הגשמיי וכמבואר בראשונים. ונמצא שאחד מהסיבות המאחדות את הרוחניות עם הגשמיות באדם הוא היצה"ר שעי"ז ניתנו לאדם תו"מ ומקבל עליהם שכר. ולזה דימו אותו חז"ל לחוט כי כמו שעושים בגד ע"י שמחברים חתיכות שונות זל"ז ע"י חוטי התפירה. כן היצה"ר והתאוה שניתנו באדם גורמים לו שיתחברו הרוחניות והגשמיות שבו. אכן כשהאדם נמשך הרבה אחר תאוות היצר. הרי הוא מתעצם בגשמיות ומתרחק מן הרוחניות ומתקשר בגשמיות בקשר אמיץ כעבותות העגלה. ולזה צריך האדם להזהר שלא ישמע להיצה"ר אף בדבר עבירה קלה. כי עי"ז יומשך להגשמיות לגמרי ולא יוכל קום. והנה שו"ת צ"צ החדש שהביא כת"ר לא ראיתיו ולהאריך בכל הפרטים שהביא כת"ר בשמו לא אוכל באשר אני טרוד גדול. ועלי להשיב איזה תשובות. וגם כי כאשר נדון בזה כבונה וסותר. יתראה לעין כאלו אני מצדד להקל. ולזה אודיעו בקוצר אשר לדעתי הוא איסור גמור במדינתנו שנהגו אבותינו זה מאות שנים שלא לגלח הזקן אף במספרים. ויש בזה משום אל תטוש תורת אמך כדאיתא בפסחים (דף נ' ע"ב) דאף כשקשה להם לנהוג חומרא זו. מ"מ מחויבים לנהוג כמנהג אבותיהם. ובפרט בנ"ד שהוא סייג גדול כמש"ל. והרי בכל דיני התורה מצינו שעשו חז"ל סייג וגדר וכדאיתא ביבמות (דף כ"א) ורק במצוה זו לא מצינו בש"ס סייג וגדר. אכן בזוהר איתא שהחמירו בזה והרי הזוהר גם הוא דברי חז"ל כמו כל הש"ס רק היכא שהזוהר חולק עם הש"ס אזי קיי"ל כהש"ס וכמבואר בפוסקים. אבל היכא שאין הש"ס חולק בודאי עלינו לעשות כמפורש בזוהר. ולפ"ז ה"ז דין גמור שלא לספר הזקן במספרים. ונהי שבמדינות שלא נהגו להחמיר בזה אין להרהר אחריהם. אבל במדינתינו שמנהגינו מעולם להחמיר בזה. ה"ז מנהג מחמת סייג וגדר. ומוטל על כולנו לקיימו וגם יפה כתב כת"ר בשם צ"צ החדש שיש בזה איסור לא ילבש וגו' דהא רוב המספרים זקנם כוונתם ליפות א"ע. ולזה אני מסכים עם כת"ר שהוא איסור גמור לספר הזקן במספרים אף שלא כעין תער. וכל העובר ע"ז הרי הוא פורץ גדר ופורש מדרכי ציבור ומראה על עצמו שמתחיל לסור מדרך ד' בגלוי וכבר אמרו חז"ל במד"ר פ' שמיני שמי שאינו רוצה לישא עול תורה ומצות כבד עליו אף דבר קטן ממצות התורה: סימן פב כבוד הרה"ג וכו' מ"ה יוסף נ"י הרב דק' לוצינישט

ע"ד מחבת שטיגנו בה בשר ובו ביום בשלו בה חלב אם די להגעילה או צריך ללבנה. והאריך בדברים נכונים ותמה על ש"ע של הרב בעל התניא זצ"ל שכתב בסי' תנ"א סס"ג להתיר בהגעלה משום דהתירא בלע

הנה צריך להבין הא דאיתא בע"ז (דף ע"ו ע"א) דבבלע התירא סגי בהגעלה ובבלע איסורא בעי ליבון. וכבר תמה ע"ז הפמ"ג בסי' תנ"א במ"ז ס"ק ט"ו. ואפשר לומר דהנה טעם כעיקר דבב"ח לכ"ע הוי דאורייתא משום דגלי קרא שבשר וחלב שבלעו זה מזה אסורים. ובשאר איסורים הוי דרבנן לדעת רוב הפוסקים. והנה כשנבלע דבר של היתר הרי אין ממש בהטעם דהא מדינא טעם אינו כעיקר. ואף מדרבנן לא הוי כממש כי רבנן לא תקנו איסור טכ"ע רק באיסור ולא בהיתר. וגם דהא קיי"ל בפסחים (דף מ"ד) דאף קדרה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא. ובארתי בחיבורי ח"ב סי' מ"ט שמתחלת לפגום תיכף אחר הבליעה ע"ש. ונהי דלא הוי טעם סרוח. מ"מ עכ"פ לא הוי כממשות הבשר שיהא אסור מה"ת לבשל בו חלב. והוי רק מדרבנן שאסרו באיסור שנותן טעם. אבל בהיתר לא מצינו שגזרו חז"ל לאסור את הטעם היכא דנ"מ לענין דינא. ולזה אף שאם נשתמשו באור נבלע ונתקשה הטעם בכלי עד שא"א שיצא כולו מן הכלי ע"י הגעלה. מ"מ אין קפידא בזה שנשאר מעט טעם שכבר התחיל לפגום. והוי ככלי שמשתמשים בשפע שמותר להשתמש דלא הוי כמבטל איסור כיון שעיקרו היתר. אבל היכא שבלע איסור ויגעילנו כדי להתיר להשתמש בו הוי כמבטל איסור לכתחילה שמניח טעם איסור בכלי שרוצה להשתמש בו. ודמי למאי דקיי"ל אם בא לנפות מנפה את כולו וע' חיבורי ח"ב סי' מ"א בזה. דהא על הטעם שבכלי חל שם איסור. דרבנן גזרו על טעם איסור שיהא כעיקר

ולזה אף בב"ח היכא שנבלע מקודם טעם בשר בכלי הרי מדאורייתא הטעם אינו כממשות הבשר וכנ"ל וממילא כשמבשל אח"כ חלב בכלי אין הטעם נאסר דהא בב"ח חידוש הוא כדאיתא בפסחים שם ואין לנו בו אלא חידושו דטעם הוי כעיקר היכא שנתערבו הטעמים מבשר וחלב בבת אחת. אבל לא כשנבלע מקודם בכלי טעם בשר ואח"כ טעם חלב ובלא"ה יש לחלק בין טעם הנבלע באוכל לטעם הנבלע בכלי ע' חיבורי ח"ב סי' מ"ט ואכמ"ל] ולזה נהי דמ"מ אסרו חז"ל בזה כמו שאסרו טכ"ע בשאר איסורים אבל עכ"פ סגי בהגעלה כדין התירא בלע. ועוד נראה דלא מצינו בבב"ח