דברי מלכיאל ה סא

שנוסף. ועוד נ' דהכא הוי רובא לאיסורא דשמא הוא מוחק קצת מאות הראשונה ואף אם אינו מהראשונה שמא הוא מהשנית ורק י"ל שמא הוא רק הנוסף בין האותיות וזהו רק צד אחד נגד שני צדדים וכה"ג כתבו התו' בעירובין (ד' ה' ע"ב) ד"ה ספק מסוגיא דחולין (ד' כ"ח) ובכורות (ד' י"ז) ועכ"פ היכא שניכר מה שנדבק אח"כ ויכול לגרור ממנו באופן שלא יגע בגוף האותיות בודאי מודה הנו"ב שמותר לעשות כן בלי פקפוק ומיושבים דברי הנו"ב מהשגות הגה"ק. וכן מוכח מהפוסקים בסי' ל"ב ויו"ד סי' רע"ו שכתבו הטעם משום דהוי מוחק ע"מ לתקן ולא אמרו בפשיטות שאינו מוחק רק מה שנוסף אח"כ ואין בו קדושה. ועכ"פ דאיירי כשנעשה זה בתחילת כתיבה והאותיות קרובות זל"ז ומוכח כהנו"ב דמוקים לה בהכי רק יש לדון בדברי הנו"ב דזה שלא יפסול הס"ת מספק הוי ג"כ תיקון ובאשר אין בזה נ"מ לנ"ד אקצר. עכ"פ בנ"ד מותר לגרור רק יזהרו שלא יגעו בגוף האותיות ומה שיגררו צריך גניזה כי בהכרח יגרור משהו מן הקלף שיש בו קדושה. וגם כי בנ"ד נתפשט הדיו מן אותיות השם ע"י רוק. וא"כ היה על הדיו קדושת השם ולזה טעון גניזה. וכן קיי"ל בשבת (ד' צ' ע"א) שמקק ספרים ומטפחותיהם טעונים גניזה: סימן עו. כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה שמרי' נ"י הרב דק' הינטשטעשט

ע"ד מ"ש בחיבורי ח"ב סי' צ"ט דמקום קרוב הוי עשר פרסה אף שאפשר לבוא ע"י מסה"ב הרבה יותר מי"פ ביום אחד. והקשה כת"ר דהא קיי"ל בסוכה (דף מ"ד) שאסור לילך בע"ש יותר מג' פרסה כדי שיוכל להכין לשבת. ובכ"ז כתב הפמ"ג באו"ח סי' רמ"ט בא"א סק"י שכיון דשרי ללכת ג"פ שזהו עד שליש היום ממילא יוכל ללכת בעגלה עד שליש היום אף ששה פרסה אם יוכל הרי שהקילו בהולך בעגלה אף שמפורש בש"ס שיעור ג"פ. ומכ"ש באבל שבש"ס לא הוזכר שיעור י"פ רק בבה"ג. לדעתי אינה ראי' כלל דשם איתא בש"ס שלא יהלך בע"ש יותר מג' פרסה. ושפיר מפרשינן דאיירי בהולך ברגליו וממילא מוכח דבעגלה שרי יותר מזה. והב"ח כתב שם דבעגלה י"ל שמותר אף יותר משליש היום. אבל גבי אבלות אי נימא שכשאפשר ללכת בעגלה יותר מי' פרסה מיקרי מקום קרוב. א"כ תמוה למה נקטו כלל שיעור י"פ דאטו בימי הבה"ג ושאר פוסקים לא היו עגלות וסוסים וכמ"ש בחיבורי שם שהיה בימיהם גמלא פרחא. ודברי האחרונים שם צ"ע דלדעתם הו"ל להש"ס למימר שלא ילך עד שליש היום ואכמ"ל בזה. ומ"ש כת"ר לדקדק מהא דאיתא בפסחים (ד' צ"ד) דמסברא הו"א שאם יכול לבוא בסוסים לא מיקרי דרך רחוקה ולזה אצטריך שם למילף מדכתיב בדרך לא היה דאף זה מיקרי רחוקה. וא"כ גם גבי אבלות נימא שאם יכול לבוא בסוסים מיקרי מקום קרוב. ז"א דאדרבה נילף מזה לעלמא דאף שיכול לבוא בסוסים מיקרי דרך רחוקה ובלא"ה לא דמי הסברות להדדי: סימן עז

ע"ד שמצא פגימה גדולה בסכין אחר השחיטה. ובמפרקת יש רק פגימה ולא חתך. והביא כת"ר דברי הפר"ת שהחמיר שבפגימה לחוד אין לתלות במפרקת. וחפץ לדעת דעתי בזה ובאשר המוכ"ז עומד עלי להשיבו תיכף אשיבנו בקוצר

הנה נסיתי בסכין שנשחט בו ונעשתה בו פגימה ועשיתי פגימה בעצם הדק הבולט מהמפרקת ונעשתה פגימה בסכין כעין הפגימה שנמצאה בו אחר השחיטה. ורק בשעה שעשיתי הפגימה בעצם העקמתי קצת את הסכין. באשר לפעמים שוחט קצת בעיקום כלפי הראש או כלפי הצואר. ונסיתי לחתוך ג"כ בעור עב ולא נפגם הסכין. ומוכח מזה שיש לתלות פגימה זו במה שנגע בעצם המפרקת ונעשה פגימה בעצם. ונראה דהפר"ת מיירי בסכין קשה. והסכין הזה הוא רך קצת ונפרך החוד שלו כשחותכים בו בעצם. ואף שהובא באחרונים שבסכין שברזל שלו נפרך יש לחוש שנפרך באמצע השחיטה ודמי לקיסם שנבדלים ממנו קסמים. מ"מ בנ"ד שרואים שאינו נפרך רק בחתיכת עצם כשחותכים בעיקום קצת. הרי שאינו רך כ"כ שיפרך ע"י חתיכת העור והקנה ולפ"ז יש לנסות לחתוך בו הקנה בעיקום קצת אולי יפרך עי"ז חוד הסכין. אך האחרונים הביאו בשם הפר"ת סי' י"ח סקכ"ה שבמפרקת יש יותר לחוש שבשעה שהוציא הסכין מהצואר נתעקם קצת אצל עצם המפרקת. ולפ"ז בקנה אין לחוש שנתעקם. דהא השו"ב נזהר שלא יתעקם הסכין. דהוי חשש חלדה שהקנה מכסה את חוד הסכין כשמתעקם לתוך הקנה

ולכאורה י"ל דלא מהני הנסיון כעת דהא קיי"ל בנדה (דף ה' ע"ב) שאין שונין בטהרות. ובדף נ"ח ע"א שם איתא שאין שונין להקל רק להחמיר. הרי שאין סומכין להקל על מה שמנסים כעת לעשות כמו שעשה מקודם והיינו משום דחיישינן שמא לא עשה כעת ממש כמו שעשה מקודם. וא"כ ה"ה בנ"ד. ונראה דלא דמי לנ"ד. דשם צריך לתלות שעשה מקודם ממש כמו שעושה כעת. ולזה לא תלינן להקל. וכהא דאיירי שם שהיה מעוטף בטליתו וצריך לדעת אם נגע בטהרות כשמונחים אצלו. אבל בנ"ד הנסיון כעת הוא רק להבחין אם אפשר שיופגם הסכין ע"י פגימת עצם המפרקת. וממילא אוקמא אדינא שתולין במפרקת. ונראה שלזה איתא בש"ס שם אין שונין בטהרות. משמע שבשאר דיני התורה שונין. וקשה דמאי שנא וגם מנ"ל זה. ואי הוי הל"מ הו"ל להש"ס לפרושי זה. וגם מנ"ל להש"ס (בד' נ"ח) דלחומרא שונין. וגם דהא רשב"ג ס"ל שם ששונין. ונראה הטעם דהא איירי שם ברה"י שספיקו טמא כדאיתא בסוגיא שם. וס"ל לחז"ל שהנסיון שיעשו עתה אינו מברר שבודאי גם מקודם לא נגע דזה א"א לכוין ממש כמו שהיה מקודם כיון שמקודם לא נתכוין לזה ועכשיו עושה בכוונה. ורק הוי בירור שאפשר שלא יגע והוי ספק. ולזה לקולא לא מהני שישנה כיון שספיקו טמא ברה"י אף שיש לו חזקת טהרה. משא"כ בשארי איסורים שספיקו לקולא היכא שיש חזקת היתר. וא"כ אם יש חזקת היתר שפיר יש תועלת כשישנה דעל ידי זה נעשה ספק והוי לקולא. ודאמרינן (בדף, נ"ח) דלחומרא שונין. היינו משום דבלא"ה אין מחזיקים טומאה לומר שבאה טומאה מהאדם. אבל כששונה ורואים שאפשר שהדם בא ממנה. א"כ הוי ספק ברה"י והוא טמא

ועפמ"ש מיושב מה שקשה למה לא הביא הרמב"ם בפי"ו מהאה"ט הא דאין שונין בטהרות. וא"ל שפוסק כרשב"ג שם ששונין. דהא לא הביא זה שם. ולפמש"ל א"ש דבאמת אין חידוש בהא דאין שונין רק דס"ל שאין זה בירור גמור רק שעושהו לספק. ולזה כיון שלא הביא דעת רשב"ג שיברר ע"י שישנה. ממילא מוכח דס"ל דהוי ספק וכבר כתב שם גבי מתעטף בטליתו דספיקות ברה"י טמא ע"ש

עכ"פ בנ"ד דהיכא שנאבד הסכין ולא בדקוהו אחר שחיטה הבהמה כשרה. כי אין חוששים שנפגם הסכין וכשמוצאים פגימה בסכין ויש מקום לתלות הפגימה שנעשתה אחר שחיטה. שפיר תולין שנעשתה אח"ש משום דמוקמינן אחזקתה דהשתא הוא דאיפגם. וא"כ שפיר מהני לנסות להעביר הסכין על עצם המפרקת. דהא אם יפגם הסכין עי"ז. יהי לנו עכ"פ ספק דאפשר נפגם במפרקת. ובזה שפיר הוי ספיקו לקולא דמדינא תלינן היכא שאפשר. ובפרט בנ"ד דחזינן שבחתיכת העור לא נפגם הסכין ומכ"ש