דברי מלכיאל ה ס

מהר"מ דהא זה פשוט שכשיש חריץ דנים זה לאונא בפ"ע היכא שדרוש לנו זה לצרף להקל. וגם בתב"ש שם כתב בפשיטות דין זה ולא הזכיר שצריך סדק. ועיקר הטעם הוא משום דבלא"ה חליף גידול הוי חומרא בעלמא וכמש"ל ולזה מקילים ע"י צירוף עוד איזה צד להקל. וא"ל דכיון שהמנהג להחמיר בחליף גידול ובשינתה מקומה בוורדא אין שייך לעשות מזה ס"ס דזה הוי כודאי איסור. דז"א דהא כתבו הט"ז והש"ך ר"ס ל"ה וכל, האחרונים שיש להקל בהפ"מ בחליף גידול ואף בשינתה הורדא מקומה כתבו הרבה פוסקים להקל ובפמ"ג בש"ך סקט"ו כתב שרוב הפוסקים מכשירים. ואף שכתב המהרש"ל הובא בט"ז סק"ב וש"ך סקכ"ב שאם יש עוד ריעותא כל דהו יש להטריף בחילופים הללו ובנ"ד יש צימוק במקצת הארו"ע אי נימא שזהו הארו"ע בצירוף מה שיש באומא עד החריץ. מ"מ ז"א דהא הרבה פוסקים כתבו דצימוק במקצת אינה ריעותא. ועוד דהא בנ"ד הוי ספק חליף דהא י"ל שהאונא שבמקום האמצעית היא הארו"ע כמש"ל. ואף דא"כ יש עוד ריעותא דצמקה וששינתה הורדא מקומה. ז"א דאין שייך לצרף ריעותא שבאומא לריעותא שבורדא. ובלשון המהרש"ל משמע דאף שאין הריעותא במקום אחד יש להחמיר אבל בפמ"ג במשבצות ובש"ד מבואר שמצריך שיהיו במקום אחד. ועוי"ל בנ"ד דנהי שהרוחב עד החריץ שבאומא הוא פחות מרוחב האמצעית. מ"מ כיון שעובי האונא הוא ככל עובי האומא. וי"ל שאם נשער ערך הבשר שנמצא בארו"ע זו יהי בה יותר מכפי שיש באמצעית שאינה עבה כמו האומא. וכבר כתבו קצת אחרונים שבצירוף העובי עם הרוחב היא גדולה מאמצעית לא מיקרי חליף. ועכ"פ נראה להכשיר בנ"ד: סימן עד

ע"ד שהיתה בועא בערוגת הריאה במקום התחלת האומא והאונא. וקצת הבועא נמשכה גם על שטח חיתוך האונא וקצתה על שטח חיתוך האומא. ונסתפק כבודו אם זה מיקרי בועא על חריץ דקיי"ל בסי' ל"ז ס"ג דטריפה כי בנ"ד יש חריץ בהתחלת חיתוך האונא. וגם לפמ"ש האחרונים הטעם שאפשר כשתתפשט הבועא יקרע קרום הריאה שם כי טבע החריץ להקמיט. א"כ גם בנ"ד יש לחוש לזה. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה הא דבועא על חריץ טריפה יש בזה ד' טעמים. הד"מ וכן ברמ"א שם כתב דהוי כתרי בועי דסמיכי להדדי לפי שהחריץ מפסיק באמצע הבועא. והמח"ב כתב והובא בש"ך שם סקי"ט הטעם שמתחכך בגרגרת וצלעות קטנות וסופו לינקב וזה שייך רק בחריץ שבאונא עליונה ע"ש. והתב"ש כתב הטעם שטבע הבועא להגביה את קרום הריאה והחריץ מקמט את הקרום ולזה סופו שיקרע הקרום. והר"צ כתב הטעם מפני שבחריץ שבאונא העליונה יש סמפון ואין עליו בשר רק קרום הריאה ולזה יש לחוש שיתקלקל הסמפון ע"י הבועא. והנה לפי טעמי המח"ב והר"צ אין זה שייך רק בחריץ שבאונא עליונה ולא בשאר מקומות. ולפי טעם התב"ש י"ל דזה שייך רק בחריץ גמור שזה מוכיח ששם נקמט קרום הריאה ונעשה חריץ. אבל בחיתוך שבין אונא לאומא אין זה מצד קימוט הקרום רק לפי ששם כלה החיתוך ומשם מתפרדים האונא והאומא לזה נראה כחריץ. אכן לטעם הרמ"א דהוי כתרי בועי דסמיכי י"ל דה"ה הכא

והנה בגוף דין זה נתקשה הפמ"ג שם דהא בתרי בועי ג"כ לא מטריפינן בחדא ומתחזיא כתרתי ושפכי אהדדי והכא הוי רק מתחזיא כתרתי ושפכי אהדדי ונשאר בקושיא ונראה דהנה בתרי בועי דסמיכי פירש"י הטעם משום דודאי נעשו ע"י שניקבה הריאה שם. ונראה דבחריץ שהקרום נקמט ודבוק לבשר אמרינן שבודאי ניקב שם ועי"ז נעשתה הבועא דבלא"ה לא עלתה שם בועא כי המוגלא לא היתה יכולה להגביה הקרום שם. ולזה מדמי לה לבופי דסמיכי לפי שהטעם אחד דמוכח שבא מחמת נקב ובתרי בועי משמע הסברא דא"א שע"י המוגלא יתהוה קרום בין הבועות ואדרבא המוגלא היתה מגבהת הקרום בכל השטח והיו כבועא אחת ורק ע"י שניקבה הריאה הוגבה קצה הקרום במקום הנקב ונכנס כעין מחיצה בתוך הבועות וכ"כ הש"ך שם סק"ז וכתב שם דלהכי טריפה אף בשפכי אהדדי ע"ש ועכ"פ לפ"ז שייך זה רק בחריץ גמור שמקמיט את הקרום אבל בין החיתוכים לא שייך זה כמש"ל. ולזה נראה שאין להחמיר בזה וגם דבלא"ה דין דבועא על חריץ הוי רק חומרת האחרונים ולא נזכר בש"ס וראשונים. וגם דהא כתבו התב"ש וב"א שבספק יש להקל בזה. והעיקר נראה הכוונה בזה שהחמירו מפני מראית עין דמתחזי כתרי בועי וכעין מ"ש הש"ך סקכ"א גבי בועא בשיפולי. ולפ"ז יש להחמיר גם בנ"ד דבחיתוך מתחזי ג"כ כתרי בועי. אך אין לנו לחדש טעם שלא הוזכר באחרונים ולהחמיר עי"ז כיון דלפ"ז הוי רק חומרא בעלמא כי אין לנו לגזור גזירות מדעתינו וגם בבועא בשיפולי הביא בב"י שיש מקומות שמכשירים וע' בפמ"ג בש"ד סקכ"ג ומ"ז סי' ק"י

ואף שהבועא מתפשטת על חוד האונא וא"כ הוי בועי בשיפולי לפמ"ש הרמ"א בסעיף ד' להחמיר אף בין החיתוכים מ"מ הרי הקילו בזה כמה אחרונים. והב"א כתב בסי' ל"ז סקע"ב ע"ג שאם הבועא בין החיתוכים קרוב לשורש האונא יש להכשיר. ולזה לענ"ד יש להכשיר בנ"ד: סימן עה כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה מאיר נ"י הרב ד"ק ליוטאמירסק

ע"ד שנמצא בס"ת בתיבת לד' שנדבק ראש היוד לגגו של ההא ונראה שנעשה זה ע"י רוק שניתז על האותיות וראשי הגגות ניכרים רק באמצע מחוברים בקו שחור ומן הקו הזה עד סוף עובי הגגות היה מראה הדיבוק דיהה ונוטה לאדמימות וכעין אות שקפץ ממנו הדיו. ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא את השם כהוגן. והאריך כת"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה דין זה מפורש באו"ח סי' ל"ב סס"ח וביו"ד סי' רע"ו סי"א שאם נדבקו אותיות השם מותר לגרור הדבק שבין האותיות. ורק מעכ"ת חשש למ"ש הנו"ב מ"ת סי' קס"ט שאם נעשה הדיבוק אחר שנכתב השם אסור לגרור. לפי שיש פוסקים דס"ל דבכה"ג כשר וא"צ גרירה וא"כ אינו מוחק ע"מ לתקן. הנה לכאורה דברי הנוב"י שם תמוהים דהא נשאל שנעשה נקב אצל היוד וצריך לגרור מגוף האות. ולזה כתב שם דכיון שי"א שכשר בלא גרירה לזה אסור לגרור מאות שנתקדש. אבל בנדבקו האותיות אחר הכתיבה הרי הקו שבין האותיות לא נתקדש לזה יוכלו למחקו ואף דין נטפלים אין לו דדין נטפלים הוא רק כשהוא תיבה אחת עם השם. אבל לא כשהוא מיותר לגמרי וגורם עוד קצת קלקול וכ"כ האחרונים דלא הוי כנטפל וכ"כ השלט"ג בפ' שבועת העדות להדיא שמותר למחוק מה שנדבק אחר הכתיבה. ומצאתי בספר גידולי הקדש סי' רע"ו שתמה על הנו"ב בזה והביא חבל אחרונים דס"ל שמותר לגרור רק לא הרגיש במש"ל שאין זה דומה לעיקר דינו של הנו"ב

והנראה בישוב דברי הנו"ב שם דאיירי שהיה בין האותיות הפסק משהו וכשנדבקו א"א להכיר את המקום שנדבק אח"כ. ולזה כתב שאסור למחוק לפי שא"א שלא יגע בגוף האות וכיון שי"א שא"צ גרירה בכה"ג א"כ לא הוי מוחק ע"מ לתקן. ואף שי"ל דהוי ס"ס דשמא הלכה כהסוברים שפסול אף כשנדבק אח"כ ואף אי נימא שכשר מ"מ שמא הוא מוחק רק מה שנוסף אח"כ ולא מגוף האות מ"מ ז"א דהיכא שהיה ההפסק רק משהו א"א לצמצם ולכוון למחוק רק מה