דברי מלכיאל ה נט

ב"א סי' מ"ח. הנה כשכתבתי תשובה הנ"ל לא היה אצלי ספר שו"ת ב"א ואח"כ זכיתי לקנותו וגם בלעדי זה אינני בקי בכל האחרונים והלואי יזכני ד' שלא יעלמו ממני דברי הראשונים ולחפש באחרונים אין לי פנאי

וע"ד מ"ש הש"ך בדיני ס"ס דספיקא דרבנן במקום שיש חזקת איסור הוי לחומרא. והקשה כבודו מנדה (דף ס"א ע"ב) דאיתא שם שאם ארג חוט פשתן בבגד צמר ונתקו ואין ידוע אם ניתק כולו מותר ללבשו דהוי סד"ר דמה"ת בעינן שוע טוי ונוז והא שם הוחזק הבגד בכלאים דרבנן. לדעתי לק"מ דשם הרי איתרע החזקה דהרי נתק את החוט רק שספק אם ניתק כולו וכ"כ המל"מ פ"ד מה' בכורות ופ"א מה' מקואות שאם התחיל לעסוק בהסרת האיסור כ"ע מודו דשרי: סימו עב. כבוד הרב הגאבד"ק קאלנא נ"י

ע"ד אשר בעירם נהגו שלא לקנות עגלים רק כשראה ישראל את העגל אחר שנולד ולהמתין ח' ימים ועתה הא"י מקפידים שלא להראות העגל שנולד להישראל. ורק אומרים לו שנולד אצלו עגל לבן או שחור וכדומה. וביום השמיני קונהו הישראל. וכשמוצא שהעגל מראיתו כפי שהגיד הנכרי אזי סומכין עליו. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי אם יש לסמוך ע"ז ובאשר ביקש להשיבנו תיכף לזאת אשיב בקוצר

לכאורה י"ל דקלקלתו תקנתו דכיון שאין הא"י מראה העגל לישראל תוך ח'. א"כ כשמוכרהו לישראל מוכח מזה שכבר הוא בן ח"י כי קודם לזה לא היה מראהו לישראל ואולי רק תיכף ללידתו אינו מראהו. אבל איזה ימים אח"כ מראהו אף שאינו בן ח"י. והנה הסימנים דשחור ולבן לאו כלום הוא וכדאיכא ביבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) דחיורי וסומקי אינו סי' אך בלא"ה י"ל שנאמינו משום דהוי עביד לאגלויי דהרי יכול הישראל לומר לו שלח ואחוי אך בנ"ד שהא"י אין רוצה להראותו לא שייך זה. ועוד דאף אם אינו נמנע מלהראותו מ"מ נראה דכיון דאיתא בבכורו' (ד' ל"ז) דכל היכא דמצי לאשתמוטי אינו נאמן וה"ה הכא מצי לאשתמוטי כשידרוש הישראל להראותו לו יאמר שאין לו פנאי או שיאמר כיון שאינך מאמין לי איני רוצה להראותך ולמכור לך וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' רי"ב שהביא בשם שו"ת ר"ח כהן שהורה להקל בזה משום דעבידא לאגלויי והסכים השו"מ עמו שם ולענ"ד כמש"ל. ובדעת תורה סי' ט"ו פקפק ג"כ בדין זה אבל מטעם אחר ודבריו אין מוכרחים שם ע"ש אכן מש"ל נראה נכון ורק כשאומר זה במסל"ת ולא בכוונה כדי למכור יש להקל וכמ"ש בשו"מ ודע"ת שם

ועדיין י"ל דמהני אף בלבן ושחור דרק לענין אבידה ועיגונא דאיתתא שצריך סימנים כדי שנאמר עי"ז דודאי הם של איש זה ואף דודאי אפשר שיהי עוד חפץ עם סימנים אלו מ"מ הוא מיעוט דלא שכיח וברוב כזה אזלינן בתריה אף בממון ובפרט באבידה שאין איש מוחזק בה ע' בפוסקים בזה. ולזה חיורי וסומקי לא מהני כי זה מצוי הרבה ואינו הוכחה שהוא של זה. אכן בנ"ד שא"צ היכר שהוא זה רק הא בלא"ה י"ל דהוי מילתא דעבידא לאגלויי ולא משקר. אך בארנו דלא מהימן מפני שיכול להשתמט. אבל כשאומר שהוא לבן או שחור שוב אינו יכול להשתמט כי הלא כשיבוא לקנותו יראה שאינו כן ויתפס שקרן. ואף שמצויים עגלים לבנים או שחורים. מ"מ אין מצוי שיהי' בבהמה זו כן. ואף שיש לחוש שהא"י ראה שהשור שממנו נתעברה היה מראיתו או שנסתכלה בשעת עיבורה בדבר לבן או שחור וכעין הא דאיתא בע"ז (דף כ"ד ע"א) שהיו מעבירים לפניה כוס אדום כדי שתלד ולד אדום. בכ"ז הוא דבר רחוק שיסמוך הנכרי ע"ז. וגם דהא אפשר שבכ"ז ישתנה מראהו וכעין דאיתא שם שזה עשו רק בפרה המוחזקת לכך ללדת ולדות אדומות ע"ש. אך ז"א די"ל שיש לו שתי פרות ואחת ילדה ולד לבן ולזה אומר לו כן ואח"כ תלד פרתו השנית ולד לבן ויתן לו את הולד השני שעדיין אינו בן ח'. ואף אם הישראל יודע שאין לו פרה אחרת. מ"מ י"ל שאצל חבירו נולד ולד לבן וסומך ע"ז שאם תלד פרתו ולד שחור יקח אצל חבירו העגל וימכרנו לו ועוי"ל דגם בזה י"ל דאפשר לאשתמוטי כי אם תלד ולד יוכל לומר להישראל שכבר מכרו לאחר. ובכ"ז נראה שיש מקום להקל בכה"ג כיון שיש מקילים אף כשלא אמר מראה הולד וכמש"ל וגם דהוי איסור דרבנן. ואצלינו המנהג לסמוך על סימני קרנים ושינים וכמובא באחרונים: סימן עג

ע"ד שאונא עליונ' של ימין וכן האמצעות גדולות מכפי ההרגל והארוכה. ועבה לא נמצאת כלל רק שיוצא מאמצע חיתוך האומא כעין אונא קטנה והיא כמו נחלק מן האומא והיא צמקה רק שהרוח נכנס בה ובאומא יש כעין חריץ עד שורש הערוגה באופן שי"ל שזוהי הארוכה ועבה והמקצת שיוצא מן האומא הוא שייך לזה אבל היא קטנה הרבה מהאמצעית ואומדן הדעת הוא שאף אם לא היה נצמק קצה האונא הזאת היתה ג"כ קטנה מן האמצעית והחיתוך שבין אונא של שמאל לאומא השמאלית הוא קצת למטה מכפי החיתוך שבן אמצעית לאומא ימנית. ורק אם נאמר שעד מקום החריץ הוא הארו"ע אזי יהי' החיתוך שוה. אכן אף אם נאמר שאין זה הארו"ע מ"מ לא תהא אומא של ימין גדולה משל שמאל והורדא עומדת כנגד בין האומא ובין המקום שכנגד החריץ כנ"ל והסמפונות הם כמו סגול וכמבואר באחרונים כי המקום שעד החריץ יש לו סמפון בפ"ע ואבאר מה שנלע"ד בזה כי היה הפ"מ

הנה לכאורה יש להטריף דהא הוי חליף שהאמצעית גדולה מארו"ע ואף אי נימא שבמקום החריץ שבאומא הוא הארו"ע וכדקיי"ל בסי' ל"ה ס"ח שחושבים החריץ לאונא בפ"ע במקום שעפ"ז יוכלו להכשירו ואף אי נימא ג"כ כדעת האחרונים שכתבו דבצמקה האונא ואילו לא היתה צמקה היתה גדולה כדרכה יש להכשיר. מ"מ הא בנ"ד נראה לעין שאף אם לא נצמקה וגם נצרף כל החריץ מ"מ היתה האמצעית גדולה ממנה. וא"ל דהבליטה מהאומא הוי רק נחלק מהאומא והאמצעית היא הארו"ע וקצת מאונא עליונה שיש שם חריץ נאמר שזהו האמצעית דאז לא הוי חליף. מ"מ יש להטריף משום דלפ"ז שינתה הורדא את מקומה דהא כתבו האחרונים שמקומה הוא בין ארו"ע לאומא והסמפונות משלשתן הוא כמו סגול ובנ"ד לפ"ז תהי' הורדא רק נגד האומא. ושינתה מקומה מנהגינו להטריף כדקיי"ל בסי' ל"ה. וגם דלפ"ז לא יהא מכוון נגד החיתוך שבין אונא לאומא בשמאל וכמש"ל

אכן אחר ההתבוננות נראה שיש לדון להקל דהנה בשינתה הורדא מקומה יש הרבה מקילים ע' רש"ל ופר"ח ושאר אחרונים ובדיני חליף יש ג"כ מחלוקת הפוסקים והמהרש"ל והב"ח ופר"ח מכשירים בחליף זה שהאמצעית גדולה מן הארו"ע. וא"כ יש בנ"ד ס"ס לקולא שמא הלכה כהמקילים בחליף כזה ואף אם הלכה כהמחמירים מ"מ שמא האמצעית היא הארו"ע והפיצול שבעליונה היא האמצעית והפיצול שיוצא על האומא הוא נחלק מהאומא. ואף שלפ"ז עומדת הורדא בשינוי מקום שמא הלכה כהסוברים ששינתה מקומה כשרה. וכן דעת רוב הפוסקים כי לא נזכר דין זה בש"ס וראשונים. וגם יש לצרף מ"ש מהר"מ והובא בתב"ש סי' ל"ה סכ"ו שאם ניכר שמה שחסר בארו"ע נמצא יתר באומא יש לצרפם יחד וה"ה בנ"ד אם נתפוס שהאומא מתחלת נגד החיתוך שבין אונא שמאלית לאומא שמאלית אזי תהי' הארו"ע גדולה מן האמצעית אם לא היה מקצתה צמוקה. ואף שהב"א כתב שם בסע"ט ובסקצ"ו שם שצריך שיהא ניכר חריץ שם. לענ"ד א"א לומר כן בכוונת