דברי מלכיאל ה נז

דהא אין ס' בקדירה כנגדה. מכל מקום י"ל דהוי ס"ס דהא דבעינן ס' נגד כל הכף הוא מצד דלא ידעינן כמה בלעה. ואף שהפרי מגדים כתב במ"ז ר"ס צ"ד שאין מצרפין את זה לספק מ"מ נראה דהוי רק מדרבנן להחמיר לשער נגד כל הכלי והוי עכ"פ ספק דרבנן וע' באחרונים שכתבו שבהפ"מ יש לצרפו לס"ס והיינו אם לפי אומד הדעת יש ס' נגד מה שבלע הכף וכדאיתא התם וגם דהא דעת הראב"ד הובא בש"ך סי' צ"ח סקי"ב דבכלי עץ או מתכת משערין רק באומד כפי שבלע אף כי יש כמה ספיקות בזה כמובן. וגם דהא יש פוסקים דטכ"ע דרבנן ובטעם שנבלע בכלי ס"ל להרבה פוסקים דהוי דרבנן ע' פ"ת סי' צ"ח וכן אם יש מים בקדירה יש לשער גם נגד המים דהא הכף בלע גם מן המים וכן אם היה מים בקדירה שנשתמשו בכף זה מקודם. ועוד יש לדון בנ"ד שאם הקדירה של בשר עומדת יותר קרוב אל האיש הבא לנער הקדירות יש לנו לתפוס שניערה בראשונה דהא קרוב הוי מדאורייתא כדאיתא בב"ב (דף כ"ג) וגם י"ל דהוי קירבא דמוכח דכיון ששכח ורצה לנער שתי הקדירות בודאי לא ינער מקודם את הקדירה הרחוקה ואף שי"ל שטעה וחשב שהרחוקה היא של בשר וניערה תחילה ואח"כ שכח שהכף של בשר וניער גם את זו מ"מ רחוק לומר כן וגם דהא האיש שניער בודאי אומר איך היה מעשה אך י"ל דלא אזלינן בתר קרוב רק כשספק באיזה מקום נעשה. אבל כשנעשה בשני המקומות והספק הוא באיזה קדם ל"א בתר קרוב. ואקצר בזה אחר שלא בא מזה בשאלה

ובגוף דין זה יש לדון דהא כל כלי ישינה בלועה מכבר מדברים שונים ורק אחר מעל"ע נפגם הטעם בבליעות הקודמים אבל הטעמים הקודמים לא יצאו לגמרי רק שנכגמי א"כ כל זמן שלא הגעילו את הכלי יש בכלי טעמים פגומים מכבר ולא נבלע בכף מהתבשיל שתחבו בו ביום זה רק מעט ובודאי יש בקדירה השנית ס' נגד מה שבלע הכף מהתבשיל שנתחב בו ביום זה וא"ל שלאחר מעל"ע מתמעט הטעם שבתוך הכלי דפשטות לשונות הש"ס ופוסקים משמע שהטעם נשאר בכלי רק שנפגם ובע"ז (דע"ו) איתא דקדירה ב"י ג"כ פגמה פורתא הרי שאף שבאותו יום ישנו הטעם בכלי בכ"ז נפגם מעט טעמו וכן דעת הרבה פוסקים דבפסח נטל"פ אסור אף בכלים ע' סי' תמ"ז ס"י והיינו משום שעדיין יש טעם החמץ בהכלי רק שהוא טעם פגום ועכצ"ל שאנו אומרים שהטעם הפגום שהיה בכף מכבר נפלט לתוך התבשיל שנתחבה בו היום ובלע במקומו מהתבשיל הזה וא"כ יש כאן ס"ס שמא נבלע כעת רק מעט ואף אם נבלע הרבה שמא פלט כעת רק מעט. ועוד יש בנ"ד ספק דהא הכף הראשון והשני פלטו לתוך החלב טעם הבשר הבלוע בהם וכשחזר החלב ונבלע בהכף השני נבלע בו חלק מטעם הבשר שנבלע בהחלב וגם דהא אף אי נימא שהכף הוגעל בהחלב מ"מ ע"כ נשאר בו מעט מטעם הבשר וכמבואר בפוסקים דרק ע"י ליבון כלה כל הבלוע אבל בהגעלה נשאר קצת בכלי רק דהוי כמשהו ואין לחוש שלא יהא בו ס' וא"כ י"ל דכיון דכל הני הוי מב"מ בבשר שבקדירה ונגד טעם החלב אפשר שיש ששים בתוך הקדירה והוה רק ספק בדרבנן. ועכ"פ בצירוף כל הני ספיקות יש מקום להקל בנ"ד ואקצר: סימן סח

וע"ד שו"ב שחתמו על כתב שמקבלים עליהם בחיוב גמור לתת לפלוני סך קצוב בכל שבוע ועברו ע"ז ולא נתנו אם יש לאסור שחיטתם בשביל זה וכעין מ"ש הח"ס סי' קע"ו בשו"ב שאינה את חבירו. לדעתי אין להעבירו רק כשידונו עמו בד"ת ולא יקיים כפי הד"ת כי אז צריך להעבירו עד שיקיים כפי הדין וכמו שכופין את כל אדם לקיים דין תורה והרי מעיקר הדין מנדין את מי שאינו שומע לב"ד ומכ"ש שלא יהא שו"ב לרבים וגם דכיון שחשוד על ממון ממילא יש לחוש שיקל באיסורים אף שכבר הוכיחו הפוסקים שחשוד על הגניבה אינו חשוד על שחיטה אבל מ"מ ראוי לפרוש משחיטתו וכבר נהגו ישראל למנות שו"ב יראי ד' אבל קודם שיזכו מהם ע"פ ד"ת אין להעבירם כי אולי יש להם איזה טענה והוראת היתר והח"ס כתב שם באופן שהיה דבר פשוט שאינה אותו באופן מגונה יעו"ש. ולזה בנ"ד צריך להתרות בהם שילכו לד"ת לפני הרב או לפני רב בעיר סמוכה ואם יסרבו מלדון אז יוכלו לכופם ע"י העברה וכדומה: סימן סט

ע"ד שכתבתי בח"ד סי' ל"ח דמ"ד דמראה געהל בכוליא טריפה ס"ל גם במים שבכוליא דטריפה. והקשה כת"ר דהא הב"י ס"ל במים בכוליא שכשרים במראה כרכומי וכדמשמע בב"י ובש"ע סמ"ד ס"ב ובכוליא פסק דטריפה כל שינוי מראה. הנה יש מקום לישב זה אך האמת שסמכתי בזה על מ"ש אח"כ לחלק בין מים לבשר הכוליא ולכן קצרתי בזה. ומש"ש בחיבורי להעיר ע"ד ריאה שנשפכה כקיתין. והקשה כת"ר דודאי אם נאבדה קודם בדיקה אסורה כיון דאיכא ריעותא מחיים. הנה דין זה מפורש בתב"ש סי' ל"ו ושאר אחרונים דנאבדה בכה"ג טריפה ודקדקו זה מלשון הש"ס ע"ש. אכן בדין ריעותא מחיים כבר האריכו הפוסקים בזה ע' בתב"ש סי' כ"ט ובפרמ"ג בפתיחה להל' טריפות שיש מקום לצדד להיתר בכה"ג ואנכי קצרתי שם לפי שכתבתי זה רק לעורר את המעיין שיש מקום לעשות ספק בזה ונ"מ לצרפו לס"ס היכא שיש עוד מקום להסתפק וגם נ"מ אם נשפכה רק מקצתו שיש מחלוקת הפוסקים אם צריך בדיקה וא"כ אין הבדיקה מעכבת ושפיר יש לתלות שנעשה אח"ש

וע"ד מש"ש בסי' מ"ט להקשות על מ"ש הש"ך סימן ל"ז סק"ז דהוי קרום מחמת מכה דהא נקב בפנים הריאה אינו אוסר וכתב כת"ר שכוונת הש"ך הוא על קרום הריאה של מעלה. הנה קושייתי שם על פשטות לשון הש"ך שכתב דמדשפכי להדדי מוכח שיש נקב בקרום שם והוי רק קרום מחמת מכה ומשמע להדיא דקאי על הקרום שבפנים. אבל הלא כתבתי שם אח"כ בשם הבה"ג דקאי על קרום שמלמעלה, וע"ש בפרמ"ג ובבא"פ בשפת אמת שהעירו ג"כ בזה מהא דחסרון בפנים. וגוף דברי הש"ך הנ"ל צריכים ביאור ואכמ"ל בזה

וע"ד מש"ש בסי' נ"ו להקשות בב"ק (דף מ"ז) דאיתא שם דלהכי אינו גובה מביצתה דפירשא בעלמא הוא. משא"כ ולד הוי גופה דהא בתמורה (דף ל"א) איתא דולד מאוירא רבי וביצה מגופה רבי והקשה כת"ר דהא כתבו התו' בב"ק שם שאם הביצה מעורה בגידין הויא גופה. הנה לא נעלמו ממנו דברי התו' הללו כי הלא הבאתים שם אך כוונתי להא דולד לא הוי גופה וכהסבר התו' שם ולזה הבאתי שם דברי התו' דתמורה ע"ש. ומש"ש דלמסקנא דביצת טריפה מותרת לא ס"ל האי סברא צ"ל אפרוח ביצת טריפה וכוונתי דלמאי דמסיק דמימרא דר"ה דקאמר דאפרוח ביצה עדיפא מולד נדחית ממילא י"ל שנדחה גם סברתו דולד הוי אינו גופה ואף דכל ביצה היתה מעורה בגידים קודם שנגמרה מ"מ כשנגמרה י"ל דמיקריא פירשא בעלמא ע' בשטמ"ק בב"ק (דף מ"ז) שיש מקום לזה ורק לפי דברי התו' בב"ק ד"ה מ"ט גופה היא יש מקום לדון בדברי בחיבורי שם ואקצר ומ"ש דלפי סברתי לחלק בין ביצה לולד למה כתבו התו' בחולין (דף נ"ח) לחלק בין היתר והיתר לאיסור והיתר הו"ל לחלק בין ביצה לולד לק"מ דמ"מ י"ל דלמ"ד אין חוששין לזרע האב לא הוי אפילו גרם לזה הסבירו דגרם מיהא הוי ורק