דברי מלכיאל ה נו

והאויר כדי שלא יתעפש הלחם לזה אינו חוצץ. אבל בעלמא ודאי שאויר חוצץ ועכ"פ לא מיקרי על מזוזות. ולבוד אין שייך בזה. דא"כ נימא שאם המזוזה רחוקה ממזוזת הבית ג"ט פחות משהו יהא כשר דנימא לבוד. ואף אי נימא דעל הוי בסמוך. מ"מ בעינן שיהא סמוך ממש. ואף דעליו מטה מנשה אינו סמוך ממש וכן קרא דוסכות את הפרוכת וגו' דמייתי הש"ס ראיה מינה מ"מ הכל לפי הענין וכמש"ל ובפרט כי נראה דבעינן על ממש מדשנה הכתוב וכמש"ל בשם הג"פ, ולזאת נהי דמעיקר הדין אין לפסול המזוזות שבתיקי זכוכית הנ"ל מ"מ כיון שרחוק שיזהרו שהתיק יהא קבוע בהידוק תוך הטבעות. וא"כ אין זה קביעות וגם כי לא ידעו להזהר שהתיק יהא נוגע כולו להברזל הדבוק לכותל. וזה פסול גמור כנ"ל. לזאת אני מסכים עם כת"ר שראוי לאסור לגמרי להשתמש במזוזות הללו

והנה כת"ר הביא דברי שו"ת גבעת פנחס סי' נ"ו שהקשה למה טבעות ונזמים חוצצים באשה הא כל לנאותו אינו חוצץ. והוא תמוה דהא כתיב ורחץ את בשרו במים. הרי מפורש דאף בגדי האדם שלובשם להתנאות בהם בכ"ז הקפידה תורה שלא ילבשם. וגם כי כשהוא ערום אין זה להתנאות וכדאיתא בסוטה (דף ח' ע"ב) שליח ערטלאי ורמי מסאני. ואף דאיתא שיסירו ממנה תכשיטיה. היינו רק כדי להוסיף לה בזיון בפועל. ועוד דהתם אינה ערומה לגמרי. וגם דהא חציצין הם הל"מ. ומה שהקשה כת"ר על הגר"א שכתב דקלף הוי חציצה. דהא הוי מין במינו ואינו חוצץ. נראה לומר דלענין מב"מ אזלינן בתר שמא. והכא המזוזה שמה היא כך בשביל הפרשיות הכתובות בה והקלף הוא נקרא קלף בעלמא. וע' יו"ד סי' צ"ח ס"ב ואחרונים שם דרק בדבר דתלוי בטעם אזלינן בתר טעמא. ובזה יש ליישב קושיית התו' בסוכה (דף ל"ז ע"א) ד"ה כי היכי מחולין (דף ע') מהא דכרכתו אחותו. וע' תו' בכורות (דף י"ז ע"ב) ד"ה זכר. דלפמש"ל י"ל דנקיבה עם זכר הוי מבשא"מ. ולפמ"ש התו' בסוכה שם שאין לדמות דינים אלו זל"ז. לק"מ על הגר"א בלא"ה דמסברא אין לנו לומר דמב"מ אין חוצץ בזה וההכרח לקצר. ולכאורה יש להקשות ע"ז מסוכה (דף ל"ז ע"ב) דאיתא שם שעלים מהלולב אין חוצצים דהוי מב"מ והרי הלולב צריך שיהא עם שדרה דרך גדילתו ושמו הושענא כדאיתא בסוכה (דף ל"א) ולא דמי להעלין שנפרדו ממנו. וע' ב"ק (דף צ"ו ע"א) דהוי שינוי וצ"ל דמ"מ כל זמן שלא הוציא העלים מן האגודה עדיין שם לולב על כולם ולא חל עדיין עליהם שם הוצי. ובב"ק שם איירי שנתקו העלים לגמרי ע"ש ובפירש"י שם. ובזבחים (דף ק"י) קרי בשר ואימורים מב"מ. וע' טויו"ד סי' צ"ח ובש"ך שם סק"א דבשר וחלב הוי מבשא"מ וע' שו"ת צ"צ סי' מ"ג. ובאימורים הוי חלב וע' מנחות (דף ס"ב ע"א). וע"ש בפר"ח ובב"י דכבד ובשר הוי מבשא"מ ויש לחלק בין זה להא דזבחים וההכרח לקצר. ומה שהקשה הג"פ שם מהא דקפצה שפתותיה ואינך דהא הוי מב"מ ואינו חוצץ י"ל דכיון דכתיב כל בשרו וילפינן מזה לרבות בית הסתרים שטעון טבילה כמ"ש התו' בקידושין (דף כ"ה) ד"ה כל. וביה"ס הוא מה שנוגע בשרו בבשרו. הרי מוכח שבזה הוי חציצה וע' חיבורי, ח"ב סי' מ"א ולא אאריך בזה באשר כי נכון כמ"ש הג"פ ששניהם צריכים טבילה. ויש לדון גבי טבילה וגבי בגדי כהונה אי מיקרי מב"מ מה שהוא מין בשר האדם. או מה שהוא ממין המים או הבגד ומסתבר דבעינן שיהא מאותו המין של המצוה וכמו בלולב דאמרינן דהוי מב"מ ממין הלולב. אבל כשתחב איש אצבעו בין יד נוטל הלולב לבין הלולב ודאי הוי חציצה. אכן לפי מה דאיתא ביומא (דף נ"ח) דרגל חבירו דלא מבטל לה חוצץ אף דו מב"מ. י"ל דגם הכא אינו מבטל אצבעו ומיושב בזה הא דבעי בזבחים (דף י"ט) בנותן ידו בחיקו אי הוי חציצה גבי בגדי כהונה. וכן בטבילה המצוה היא שיגיעו המים על בשרו ובעינן שיהא ממין המים. ויש לישב בזה הרבה קו' ומטרדותי ההכרח לקצר. ולכאורה יש לדחות זה מהא דמוכיח ביומא (דף נ"ח) דמב"מ חוצץ מהא דרפ"ב דזבחים דרגל חוצצת בעמידתו על רצפת העזרה. הרי דמיקרי מב"מ מה שהוא ממין גוף האדם ולא ממין הרצפה. אך י"ל דהתם כתיב לעמוד לשרת וא"כ המצוה על האדם לעמוד ורק דרשינן בזבחים (דף כ"ד) מהיקש לכלי שרת שלא יהא חציצה. ולזה בעי ממין האדם לפי שהרצפה לא נזכרה בכתוב. אבל בבגדי כהונה וכלי שרת שהוזכרו בכתוב מוכח שהכוונה שעיקר החציצה היא מצד הכלי והבגד. ואף דילפי מהדדי ע"ש ברש"י ותו'. מ"מ לענין טעם החציצה אוקי באתרה. לפי משמעות הכתוב דכתיב לעמוד לשרת כנ"ל, ויש עוד להעיר בזה מהא דזבחים (דף ק"ח ע"א) ובכורות (דף ט') ומנחות (דף ס"א ע"ב) ד"ה כהן וצ"ד ע"א בסוגיא: סימן סו

וע"ד שהעיר בשם ספר חיבור לטהרה על המקוואות שהמים יורדים לתוכן מהסילונות שעל הבתים דהא בתלוש ולבסוף חיברו לא הוי כמחובר לענין זה וכמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' נ"ו. ע' חיבורי ח"ב סי' ס"ד ס"ה וס"ז ובח"ג סי' ס"ס שהעיקר תלוי אם נעשה מתחילה לשם זה לשמש את הקרקע או שנמלכו אחר עשייתו והסילונות ההם נעשו מתחילה לכך ובגוף דברי התשב"ץ יש לדון הרבה ואקצר באשר אין ספר חיל"ט הנ"ל ת"י. ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות על מה שמשימים המזוזות בתוך תיק ומדביקים במזוזות הבית במסמרות וכמפורש בפוסקים. וקשה דהא אין התיק בטל להבית והוי חציצה בין המזוזה להבית. אבל לפמש"ל א"ש כי התיק נעשה מתחילה לכך לחברו לבית ושפיר בטל ולא הוי חציצה. ולפ"ז צ"ל שצד העליון מן התיק אינו בטל. דאלת"ה הוי כחוקק בתוך מזוזת הבית ונותן שם מזוזה שפסול משום דבעינן על כמפורש בש"ס ופוסקים ואפשר שלזה עושים התיק שהברזל שמלמעלה אינו מחובר בחיבור גמור עם הברזל שלמטה המחובר לכותל ויש להאריך בזה. וגם דבלא"ה י"ל דלא דמי מזוזה לשאר דינים. ואם התיק נעשה לנאותו כבר בארנו דבלא"ה לא הוי חציצה: סימן סז

וע"ד שתחבו כף של בשר ב"י לקדירה של חלב שאין בה ס' נגד הכף ואח"כ תחבו כף של בשר ב"י לקדירה של בשר ולקדירה של חלב הנ"ל ואין ידוע לאיזו תחב מקודם וגם נגד כף זה אין ס' בשל חלב. ודן רב אחד להכשיר עפמ"ש החו"ד סי' צ"ב סקכ"ה דאף שאין ס' נגד הכף מ"מ הלא טעם הבשר שבכף הוי מב"מ עם הבשר שבקדירה ובטל מה"ת ברוב. ונגד טעם החלב שבכף יש ס' בקדירה וא"כ הוי רק ספק דרבנן. וכת"ר דעתו להחמיר בזה

הנה יפה העיר כת"ר ממ"ש הפמ"ג סי' צ"ד במ"ז סק"ג דבכף מעיקר הדין י"ל שפלט טעם הבשר כי הוגעל בקדירה של חלב ובלע רק חלב. ורק החמירו לאסור הכף משום שמא לא עלו הרתיחות כדין הגעלה. וא"כ הכא בעינן ס' כנגד כל הכף כיון שי"ל שאין בו טעם בשר כלל והוי ספק דאורייתא. וכבר כתב בפמ"ג שם שאין מצרפים אף לס"ס את הספק שמא לא הוגעל הכף ע"ש, וגם י"ל שחזקת הכף מסייע לזה דהא הוחזקה של בשר. ואי נימא שתחבו מקודם לחלב ואח"כ לבשר. א"כ הוגעלה אח"כ בשל בשר ובלעה מן הבשר והרי היא של בשר כבתחילה. ואף שאנו מחמירים שלא לדונה כהגעלה גמורה. אבל עכ"פ מעיקר הדין יש לה חזקה זו. ואף הרי שבלעה גם מהחלב שפלטה להקדירה