דברי מלכיאל ה נג

דהתם בעיר שנהגו שיהי שו"ב אחר עומד ע"ג שאינו קרובו ועוד טעמים היו שם ע"ש ותבין. אבל בנ"ד בודאי אין לחוש כלל. ושלא כדין דרש הרב מהשו"ב שיחתום על איסור דהלא סגי באזהרה בעלמא. ומנדרים ואיסורים כל ירא שמים צריך להמנע מהם

וכיון שבאנו לזה שהשו"ב עשה כדין שלא רצה לחתום והרי הוא בחזקת כשרותו ממילא נלמוד שאסור להשיג גבולו ולרדת לאומנתו. והרב הלז ששוחט בעירו ומשיג גבול השו"ב הקבוע הוא כגזלן גמור וקובע נפשות ושחיטתו אסורה על כל ישראל וגם דמה הועיל בזה כי הלא גם עליו אין עומד ע"ג. וגם אם יעמוד השו"ב ע"ג לא יועיל כי השו"ב יירא מהרב להגיד שאינו עושה כדין. וכעין הא דאיתא בע"ז (דף ס"א ע"ב) דהיכא דמירתת מיניה מהפך בזכותו ולא הוי שמירה ע"ש. ובלא"ה אסור לסמוך על שחיטתו ובדיקתו כי הלא עדיין לא הורגל במלאכתו והוא יחפוץ למצוא חן בעיני הקצבים שהוא אומן בבדיקות ויש להם ע"י כשרות יותר מכפי שהיה כי אם ידמה להם שהטריף בהמה אחת שלא כרצונם אזי לא יחפצו לשחוט אצלו, וחלילה לשום אחד מאחב"י לאכול ממרק פגוליו. ובדרך כלל אין נכון שהרב יהי גם שו"ב כי עי"ז יצאו מכשולים רבים וטוב שכל שו"ב תהי עליו השגחת הרב ואף שו"ב בכפר מ"מ הוא תחת השגחת הרב שבעיר שהכפר שייך אליו עכ"פ בנ"ד אסור להרב לשחוט שם בעירו והשו"ב הקבוע ישאר על מכונו. ואם לא ישמע הרב לקול מורים אזי אסור לאכול משחיטתו וגם אסור לסמוך על הוראותיו כיון דחזינן שאינו ירא שמים ואינו שומע לקול דיני תוה"ק וכל דיינא דמפקינן מיניה ממונא לאו דיינא הוא. אכן אם ישמע לקול מורים ולא יעסוק עוד בשחיטה שם ישאר על מכונו לרב שם. כי יש לדונו לכף זכות שטעה בדין וסבר שמותר לו לשחוט שם. וע' תוס' ב"ב (דף נ"ח ע"ב) ד"ה כל שצריך שלא יהא לו שום אמתלא: סימן סג כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אפרים נ"י מו"צ במעזירואוב

ע"ד שנמצא על ריאות של עופות בועות סמוכות זל"ז ונקלפות מעל הריאה ובתוך הבועא נמצא תולע וכשמחממים אותו בהבל הפה הוא רוחש קצת ואצלם נמצא זה למאות והביא דברי האחרונים בזה וחפץ לדעת דעתי בזה. הנה באשר כבר האריכו בזה האחרונים לזאת אכתוב דעתי בזה בקוצר. הנה בבועא הנקלפת דעתי נוטה כהמקילים בזה כי ידוע שבגוף הבהמה אפשר שיתהוה ליחות מחמת רוב החמימות שבגוף וגם מתהוה קרום סביב הליחות והקרום הזה מתדבק לאיזה מקום שיזדמן. וכבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' ל' שמצוי זה בבהמות ובעופות שיתקבץ בתוך הגוף דם או ליחה בתוך קרום ויתקשה כעין דם קרוש או מוגלא כבשר ולזה כשנדבק להריאה דינו כסירכא תלויה או כבשר בלוי וכשר כשנקלף ותחתיו נמצא שלם ויפה. ולפ"ז יש להקל אף בשתי בועות סמוכות זל"ז כשנקלפות מעל הריאה ונמצא שלם ויפה דהא דב' בועי דסמיכי טריפה כתבו הראשונים הטעם מפני שדוחקות זא"ז ועי"ז ינקב קרום הריאה. וזה שייך רק כשהבועות תחת קרום הריאה. אבל כשהם על קרום הריאה אין לחוש לזה כי אף אם ינקב הקרום שעל הבועא אין בזה שום חשש. ובזה אין לחלק בין בהמה לעוף

אכן מה שנמצא בהם תולעים יש בזה חשש דהוי כקוץ ומחט כמ"ש הפוסקים בסי' ל"א גבי מוח. אבל באמת ז"א דהא קיי"ל בסי' ל"ו ס"ה שאם נמצאו תולעים על הריאה אין לחוש שניקבו את הקרום. וכתבו שם הפוסקים הטעם כי באשר הריאה מרחפת תדיר אין התולע יכול לנקוב את הקרום. וא"כ גם בנ"ד אין לחוש לנקב. ובפרט דבנ"ד שיש קרום סביב התולע והבועא נקלפת מעל הריאה ויש קרום מפסיק בין התולע להריאה. בזה בודאי אין לחוש שניקב הקרום המפסיק וגם שני קרומי הריאה. ואף דלשונות הפוסקים משמע דאיירי בתולעים שהם בתוך הריאה ויצאו חוץ לריאה דאמרינן שיצאו לאחר שחיטה. מ"מ פשטות לשון הפוסקים שם שכתבו שנמצא תולעים על הריאה מבואר דאיירי בכל גוונא. ורק דאשמועינן רבותא דאף שיש נקב בריאה תלינן שנעשה אח"ש ומכ"ש אם לא נמצא נקב. וכ"כ הש"ך סקט"ו ובתב"ש שם בשם הראב"ן דאף בשארי אברים לא חיישינן שהתולע ניקב מחיים ע"ש. ומכ"ש בנ"ד שיש קרום מפסיק כן נלע"ד שיש מקום להכשיר בזה ובפרט שאצלם מצוי הדבר מאד. וזה בעצמו מוכיח שיש להקל בזה דודאי גם שם לא נתבטל הכלל הנאמר בש"ס דרוב כשרות הן: סימן סד. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה נ"י הינשפארג מו"ץ בקעשינאוו

ע"ד המקוה שעשה גביר אחד בביתו. ונעשתה ע"ג בור שבאים לשם מי גשמים ע"י המשכה. וכותלי המקוה נעשו מקאחלעס וטוחות בסיד. והמים מתחסרים בכל יום במקוה כאצבע וחצי, ובבור כשני אצבעות. וכשמביטים על המים אינו ניכר זחילת המים. והאומנים אומרים שזה בא ע"י שהמים נבלעים בהסיד שסדו בו כותלי המקוה. ובצד שאין שם סיד נבלעים בסדקים שבין הקאחליעס. ומעכ"ת שפיר חזי מ"ש בענין זה בשו"ת עין יצחק סי' כ"ב ובחיבורי ח"ג סי' ס"ד. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה לדעתי אין נכון לעשות מקוה לטבילת נשים עבור יחיד. כי הלא צריך השגחה רבה על הכשר המקוה בדבר מדת עומק המים. ובדבר זחילה וחופני ההמשכה אשר אפשר להתהוות במשך העת. וגם באופני טבילת הנשים שצריך השגחת אשה הבקיאה בדינים השייכים לזה. ובמקואות של רבים המנהג בכל תפוצות למנות ע"פ ב"ד נשים שישגיחו על הטבילה, וב"ד מלמדים אותן את הדינים השייכים לזה בדיני חציצה וכן בסדר הטבילה וזמן הטבילה וכדומה. ועל מה צריכה להיות מסתפקת ושואלת לחכם. וע' חיבורי ח"ב סי' נ"ח כמה דברים שצריך להשגיח בשעת טבילה. וגם דהא צריכה לעיין בכל גופה אם נמצא דבר חוצץ. ולא תוכל בעצמה לעיין מאחוריה וכדומה רק ע"י אשה אחרת שתשגיח ושתדע מה צריך לעיין. והוא דין מפורש בטוש"ע סי' קצ"ח ס"מ שצריך שתשגיח אשה על הטבילה ואם לאו לא עלתה לה טבילה רק כשתכרוך שערותיה על ראשה כדי שתוכל לומר ברי שלא יצאו קצת משערה חוץ למים. אבל צריך לזה אשה בקיאה בדינים הללו. וגם כריכת השערות יש מקום לטעות שתקשור השערות ויהי הקשר חציצה. וגם כי לא כל הנשים יודעות זאת ובלא"ה ההכרח שתשגיח האשה על כל סדר הטבילה כי לאו כ"ע דינא גמירי ובפרט בדבר שבושה לשאול ולדבר אודות זה. ומכ"ש בבתי העשירים אשר לחרפה יחשב להן בעתים הללו לדבר אודות זה. וכן על המקוה של רבים יש השגחת ב"ד על הכשר שלה שיהא הכל כראוי ע"פ דין וכן מצינו בפ"ק דשקלים שבכל שנה בט"ו באדר יוצאים שלוחי ב"ד לתקן את המקואות ושאר צרכי רבים [ולפלא שלא הובא דין זה ברמב"ם ואכמ"ל בזה] וכן תנן ריש מ"ק שבחוה"מ מתקנים את המקואות מפני שהוא צורך רבים וע"ש (דף ה' ע"א). וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' יו"ט ה"ה ובטוש"ע סי' תקמ"ד שתיקון המקואות הוא צורך רבים. וא"ל שהמקואות היו של יחידים ורק ההשגחה לתקנם