דברי מלכיאל ה נא

למחול על כבוד עצמו שלאחר מיתה ואז היה מחויב במצות ממילא אמרינן דודאי ניחא לו לקיים מצוה זו סמוך למיתתו ומוחל על כבודו כדי להציל עי"ז נפש מישראל. אך זה דחוק ובזה יש מקום להחמיר כדעת הבנין ציון ודלא כהנו"ב והח"ס אבל בנ"ד שהוא לכבודו לנקום דמו וגם דיש בזה הצלה לכלל ישראל ובתוכם גם יורשיו דלגבי יורשיו ניחא ליה שיתבזה כמש"ל נראה דודאי שרי

והא דאיתא בסנהדרין (דף ע"ה) שלא תבעל לו משום פגם משפחה. הנה בלא"ה קשה דהא ע"כ איירי שהיא מרוצה דאלת"ה למה לא אמרינן משום בושתה והרי מותר לאדם למחול על בזיונו אף שאפשר שעי"ז יהי בזיון למשפחתו ג"כ ועמש"כ סי' בזה. ואפשר לומר דהכא הוא מתחייב בנפשו שלא היה לו ליתן עיניו באשה זו עד שיחלה מרוב תאוה וגם עתה י"ל שהיה אפשר לו להתגבר על יצרו רק שלא היה ירא שמים במדריגה זו ולכן אמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל ולאו כל כמיניה שיגרה יצה"ר בנפשו ועי"ז נכוף לחבירו לבזות א"ע למלאות תאותו וכעין זה אמרינן בכתובות (ד"מ) דהיכא דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה אין העשה דוחה ל"ת וע"ש בתו'. וגם דהוי כאבידה מדעת דהא אבידת גופו מרבה הש"ס מקרא דוהשבותו דכתיב גבי השבת ממונו. ואף דבגיטין (דף מ"ו ע"ב) תנן המוכר עצמו לעכו"ם פודין אותו וכן גבי זבין נפשיה ללודאי איתא שם בש"ס שפודין אותו. כבר כתב שם היש"ש דמוכר עצמו לנכרי לשעבוד פודין אותו משום קלקולא אבל אם מכר א"ע להריגה א"צ לפדותו והא דזבין ללודאי איירי שלא ידע שדרכם להרגו ע"ש וכ"נ מפורש ברמב"ם פ"ח מהמ"ע ובש"ע י"ד סי' רנ"ב ס"ו שכתבו אם מכר עצמו לעכו"ם ישנה ושילש אין פודין אותו ואם בקשו להורגו פודין אותו ולא כתבו הפוסקים מקור הדברים שכתבו אם בקשו ולא כתבו אם מכר עצמו להריגה ומוכח כמ"ש היש"ש שאם מכר א"ע מתחילה להריגה א"צ לפדותו ולזה כתבו שאם בקשו אח"כ להרגו פודין אותו. ובאמת דין זה מפורש בירושלמי פ"ד דגיטין ה"ט שאם מכר עצמו ללודים אף פעם אחת אין פודין אותו. ועוד איתא שם מעשה באחד שמכר עצמו ללודים אתא עובדא קומי ר' אבהו אמר מה נעשה מפני חייו עשה ומשמע דס"ל לר"א שפודין אותו. אבל ז"א דהיכי מייתי מעשה לסתור. וגם הטעם דמפני חייו למה הוא. ועו"ק דאם מפני חייו א"כ מה תועלת במכירתו ללודים שבודאי לא יחיה. ודוחק לומר שסמך על שאח"כ יפדוהו. ונראה דאיירי כמ"ש היש"ש שלא ידע שהם הורגים והיינו דקאמר ר"א שזה שעשה מפני חייו וחשב שיחיוהו מותר לפדותו. והמה"פ כתב שם דש"ס דילן ס"ל דלקטלא כ"ש דפודין אותו וכ"פ הרמב"ם ולא ראה דברי היש"ש שהזכרנו וכן לא דקדק בלשון הרמב"ם במ"ש ואם בקשו וכמש"ל. ובק"ע כתב שם לחלק בין היה לו כדי חייו או לא. ולע"ד הוא תמוה דלא מצינו חילוק בזה. עכ"פ שמענו שהמאבד א"ע לדעת אין מחוייבים להצילו. ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ט"ז כתב שאם פשע בעצמו חייבים לפדותו והביא מהא דגיטין ולא חילק בין שעבוד למיתה. אבל העיקר כהיש"ש וכמש"ל. וי"ל שגם המהר"ם ס"ל כן ע"ש. שוב ראיתי שכ"כ במנחת חינוך בהשמטות למצוה רל"ז דהוי כאבידה מדעת. ולפלא שלא הביא הך דגיטין והירושלמי הנ"ל. ובהא דסנהדרין אף שעל ההתחלה י"ל שלא ידע שיוכל להגיע עי"ז לסכנה אבל מ"מ עתה היה יכול להתגבר על יצרו וכנ"ל ועדיין קשה לפמש"ל בסי' שאדם רשאי לעשות בגופו כ"מ שירצה ואין לו לחוש לפג"מ דדמי להא דזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו דא"כ הכא כשהיא מרוצה מה לנו לפג"מ וצ"ל דהכא לא נתרצתה האשה רק אם יגידו לה ב"ד שבני משפחתה מחוייבים למחול על פגמם והיא מחלה רק על פגמה

והנה לפמש"ל דהכא הוי מתחייב בנפשו צ"ל דהש"ס לא מייתי לה שם לענין דבג"ע יהרג ואל יעבור ורק אגב דאיירי בדינים אלו מייתי עובדא זו אכן בבעה"מ ומלחמות שם מבואר דילפינן מיניה לדיני קידוש השם וכ"ה בשאר פוסקים וצ"ל דס"ל דלא הוי מתחייב בנפשו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מהא דפג"מ. והנראה דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת הביא הטעם דשלא יהו בנות ישראל פרוצות ולא טעם דפג"מ וקשה למה לא פסק כר"פ דאיהו מרא דתלמודא טפי מרב אחא בריה דרב איקא. ונראה דס"ל להרמב"ם דר"פ ס"ל כר"ש בכתובות (דמ"א) דחייש לפג"מ בכה"ג וכ"נ שם דר"פ מפרש לה להא דר"ש ע"ש. ורב אחא בדר"א ס"ל כרבנן שם והסברא היא דלר"ש הוי כאלו מבזה בני המשפחה בעצמם וממילא שאסורה ליבעל. דאף שב"ד יכולים לכופם למחול על כבודם. אבל כל זה מדעתם ולא שלא מדעתם וכמש"ל דלא נחתינן לנכסי בשביל מ"ע רק כופין אותו עד שיעשה בעצמו אבל לרבנן דלא הוי כמבזה אותם בעצם רק שממילא נמשך להם איזה בזיון וכשהיא מתרצה למחול על כבודה אין לה להשגיח על כבוד המשפחה וכדאיתא בכתובות שם. וממילא ה"ה הכא יכולים ב"ד להתיר לה זאת ולזה הוצרך ר"א לטעם שלא יהו פרוצות. ולזה פסק הרמב"ם כר"א משום דקיי"ל שם כרבנן דר"ש. וממילא בנ"ד כיון שבארנו דניחא להמת לינוול כדי לנקום דמו. וגם להקריבים אשר לפנינו ניחא להו אין לנו להשגיח על מה שעי"ז יהי איזה פגם לשאר בני המשפחה וכדשרו רבנן בכתובות שם להאמין לו שפיתה בת פלוני ואין חוששין לפג"מ וההכרח לקצר

וע' פסחים (דף נ"ו ע"א) שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ופירש"י משום כפרה ומפני קידוש השם כדי שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים. וקשה דאיך הותר לנוולו בשביל תועלת לאחרים. והרע"ב כתב שם משום כפרה כדי שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים. כלל בטעם אחד שמה שיוסרו הרשעים זוהי כפרתו. אבל ברש"י דמשמע שהוא טעם אחר קשה. וצ"ל דניחא לו להתגנות כדי להטיב עי"ז לאחרים וא"כ ה"ה בנ"ד שרי וכמש"ל. אך כבר פירש"י בסנהדרין (דף מ"ז) שהותר לבזותו שלא היה עושה מעשה עמך

ועוד יש לדון בנ"ד דהא אין עושים הבזיון בידים רק שעי"ז יוגרם שיפקדו להוציאו מקברו ואין זה אלא גרם בושת. ואף שאח"כ יוכרחו להוציאו בעצמם. הנה אז יהי הברירה בידם שלא להוציאו. והשופטים יצוו לנכרים להוציאו רק הם יוציאוהו לכבודו כדי שיוציאוהו ישראלים. וה"ז דומה למפליג בים אף שעי"ז יצטרך לחלל שבת בשביל פק"נ מ"מ שרי להפליג לכתחילה ע' שבת (דף י"ט) וראשונים שם וע' ריב"ש סי' י"ז י"ח. ואף שאסור לבייש אף ע"י גרם. זהו רק כשמכוין לביישו וכדקיי"ל בב"ק (דף כ"ז) דבושת בעי כוונה עכ"פ להזיק. אבל בנ"ד מגישים הקובלנא כדי לנקום מהרוצח רק. שממילא יוגרם שיוציאוהו מקברו ויבדקוהו וכשאין מתכוין לבייש ולא להזיק לא הוי בושת. ואף די"ל דהוי פסיק רישא כי ידוע דלא סגי בלא"ה. נראה דגבי בושת לא שייך זה. וכן מוכח בב"ק (דף כ"ז) דמייתי הש"ס שם דקרא דוקצותה דנתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש חייב. ופירש"י שם וכ"כ בשטמ"ק שאף שנתכוין להצלת עצמו ולהנאתו ולא להזיק ג"כ חייב והעיקר תלוי שיתכוין לעשות מעשה זה ע"ש וקשה דלמה לי שיתכוין לעשות מעשה זה תיפוק דהוי פסיק רישא דא"א שלא יתבייש ע"י מעשה זו. ועכצ"ל דסברא דפס"ר לא שייך רק בדבר איסור. אבל לא לענין בושת ורק כשמתכוין לעשות מעשה זו הו"ל כמביישו בידים. וממילא בנ"ד אינו עושה מעשה בגופו כלל רק שע"י הגשת הקובלנא יבואו להוציא מקברו ולבדקו ובזה ודאי אין דין בושת. וגם אינו ודאי שיוציאוהו מקברו דהא אפשר שהרוצח יודה על רציחתו ולא יצטרכו לזה. ולכן נראה ברור שמצוה. על גואלי הדם של מת שיעשו משפט על רוצחי נפשו למען לא יזודון עוד: