דברי מלכיאל ה נ

ועוד יש לדון בזה דהנה איתא בכתובות (דף ס') דלא מיסתייעא, מילתא להורות כהלכה אם מורה הלכה בפני רבו וא"כ אסור לסמוך על הוראתו כיון שעלול לטעות ובנ"ד הרי עיקר הוראתו באיסור וכמש"ל ובודאי לא מיסתייפא מילתא להורות כהלכה. ועל כגון זה בודאי לא נאמר אלקים נצב בעדת אל וע' רמב"ן עה"ת פ' שופטים ע"פ ימין ושמאל שכתב שכשיש לו סיוע מן השמים יורה כהלכה וכ"נ באבות פ"ג דקרא דאלקים נצב לא קאי דוקא על דין רק על העוסקים בתורה וע"ש במפרשים וזהו דאיתא בסנהדרין דף צ"ג ע"ב) וד' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. וקשה מנלן לדרוש כן. אבל הכוונה שכיון שד' עמו. א"כ יש לו תמיד סייעתא דשמיא להורות כהלכה. וכנ"ל וממילא כל מי שעיקר הוראתו באיסור ודאי שאין לו סייעתא דשמיא ואסור לסמוך על הוראתו אם לא שיתן לו מעכ"ת רשות להורות שם ועמ"ש הח"ס ס"ס רכ"ז בזה

וע"ד השו"ב אסור לו לשחוט שם וכן אסור לאנשי הכפר לשחוט אצלו עד שיקיים את אשר נטל עליו כפי הכתב ויש לדון שכיון שעבר על התנאי בטל הרשות שנתנו לו ויוכלו לסלקו לגמרי מכפר הנ"ל אך אקצר אחרי כי לא נשאלתי ע"ז וכן ע"ד הכתב איסור שעשה לא אדון אם נאסרה שחיטתו עי"ז באשר לא הועתק נוסח הכתב. וכבר הבאתי דברי הגאון בעל התניא זצ"ל בתשובה סי' ט' שכתב ששו"ב שמשיג גבול נקרא רשע ואין לסמוך על שחיטתו כי הלא כתבו הפוסקים שהשו"ב צריך שיהא ירא שמים ביתרון הכשר ומכ"ש שלא יהא נקרא רשע ח"ו

ומ"ש מעכ"ת בשם השו"מ מהדורא תליתאה שאסור להשתדל ע"י הממשלה לשנות הגליל דזה הוי כגזל. הנה חלק הנ"ל אינו ת"י. ולענ"ד כיון שחלוקת הגליל תלי בחוק הממשלה ממילא שרי להשתדל בזה דאדעתא דהכי נשתתפו בני הגליל שישתנה הגליל כפי שיהי החוק מהממשלה: סימן ס

ע"ד שמצאו מת וקברוהו ויש גילוי דעת שנכרי הרגו ונשאלתי אם מותר להגיש קובלנא לבית המשפט על הנכרי הזה כי עי"ז יגרמו שיוציאו את המת מקברו לבדוק מה היתה סיבת מיתתו ויחנוול המת

הנה בחולין (דף י"א ע"ב) ילפינן דאזלינן בתר רובא מהורג נפש דדילמא טריפה הוה וכ"ת דבדקינן ליה והא קא מינוול וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינווליה שמא במקום סייף נקב הוה. ולכאורה קשה דאדרבא משום איבוד נשמה לא ננווליה כי כשלא נבדקנו לא נהרגנו דניחוש שמא טריפה הוה. ודוחק לפרש דאי נימא דלא בדקינן יהא מוכח דאזלינן בתר רובא ונהרגנו בלא בדיקה דאם אסור לנוולו לא שייך לומר שנתיר זה כדי שלא ללמוד דין רוב. וגם לשון איבוד נשמה דחוק והול"ל משום דהוי דיני נפשות. ונראה לפרש דמשום איבוד נשמה של הנרצח שאנו רוצים לנקום דמו מהרוצח שפיר ניחא להנהרג לנוולו. וכידוע שנוח לנפש הנהרג כשהורגים הרוצח ע' מד"ר פ' מסעי וע' גיטין (דף נ"ז) ובמדרש איכה גבי דם זכריה הנביא. וזהו ענין גואל הדם שמצוה עליו לרדוף את הרוצח ע' מכות (די"ב). שוב ראיתי בנו"ב מ"ת חיו"ד סי' ר"י שנתקשה בסוגיא דחולין הנ"ל וכתב לפרש דכדי שלא נלמוד מהכא דניזיל בתר רובא ננווליה, ולענ"ד הוא דחוק וכמש"ל. אכן כתב שם עוד כיון שהניוול הוא לכבודו דאי לא נבדקנו לא נהרוג הרוצח שפיר בדקינן ליה דכיון שהוא לכבודו אין זה ניוול. הרי מפורש דעתו להלכה כמש"ל ואפשר כוונתו שם לפרש בזה קושיית הש"ס כמש"ל ועכ"פ מבואר דעתו דשרי לנוולו כדי לדון את הרוצח

ועוי"ל בנ"ד כי אם לא יעוררו משפט על הרוצח יהי דם ישראל ח"ו כהפקר כי יאמרו שאין משפט להורג ישראל והרי מצינו שתיקנו חז"ל בגיטין (דף מ"ה) שלא להבריח השבויין ושלא לפדותם ביתר מדמיהם בשביל תיקון העולם דלא ליגרבו ולייתו ושלא יכבידו על שאר השבויים ואף ששבי הוי חשש סכנה כדאיתא בב"ב (דף ט' ע"ב) דבשבי איתא חרב ורעב ודבר ע"ש מ"מ תקנו שלא להצילו בשביל תקנת הכלל וכ"ש הכא שנתיר לנוול המת בשביל תקנת הכלל ואף שיש לחלק בין שוא"ת לקום ועשה וגם יש לדון שם מצד מאי חזית דדמו של זה סומק טפי מ"מ העיקר נראה דשרי דגם הכא אין לחוש לגנות מועט של זה לעומת חשש נפשות של כלל ישראל. ואף שכתבו הנו"ב סי' ר"י והחת"ס סי' של"ו שאין להתיר לבדוק אברי המת לדעת טיב החולי שמת ממנה כדי שידעו עי"ז איך לרפאות חולי כזה היינו משום דהא אין ודאי שיזדמן להם חולה כזה ואף אם יזדמן אין ודאי שיהי תועלת מבדיקה זו. אבל בנ"ד החשש שיהי קל בעיני העכו"ם להמית ישראל. הוא חשש גדול על כל איש שלפנינו. וכ"כ הח"ס שם שאם יש לפנינו חולה כזה יש לדון להתיר. ועדיין יש לדון שאין לבזות את זה בשביל הצלת נפשות של זה וכדאי' בסנהדרין (דף ע"ה) שלא התירו להציל א"ע בביאת פנויה בשביל פגם משפחה ע"ש וכן איתא בב"מ (דף נ"ט) מוטב שיפיל א"ע לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו. שוב ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' ק"ע שכתב באמת שאסור לבדוק מת כדי להציל עי"ז חולה במחלה שמת זה ממנה אף אם החולה לפנינו והביא ראיה מהא דסנהדרין וב"מ שהזכרנו שאסור לבייש חבירו אף במקום הצלת נפש והביא שם דברי הנו"ב וחלק עליו ואת הח"ס לא הביא כלל וחילק שם ג"כ בין שוא"ת לקום ועשה

אכן לענד"נ דהראיה מחולין (דף י"א) נכונה ומ"ש הב"צ שם דהתם הטעם כדי להציל ב"ד והעדים שלא יהרגו שלא כדין אינו מובן דכיון שדעתו לאסור לבייש בשביל פק"נ א"כ מי התיר לבזותו בשביל הצלה מהריגה שלא כדין. והנראה בזה דהא קיי"ל בסנהדרין (דף ע"ג) שלהציל נפש מחוייב כל אדם להשתדל בגופו ובממונו ואף למ"ד שאסור להציל א"ע בממון חבירו מ"מ מוטל על כל אדם להוציא ממון ע"ז רק שהמסוכן אסור לו ליקח להצלתו משל חבירו בלי רשותו ונראה שב"ד יכולים לכופו לתת ממונו להציל נפש וכמו כל עשה ול"ת שכופין ב"ד לקיימו ובעשה קיי"ל בכתובות (דף פ"ו) גבי פריעת ב"ח שמכים אותו עד שת"נ רק דלא נחתינן לנכסיה וקשה הא הכאה יש בה בושת וכדאיתא בב"ק (דכ"ז) והא אף לפקו"נ אסור לבייש וצ"ל דכיון שאינו מקיים מצות התורה הוי אינו עושה מעשה עמך ומותר לבזותו כדאית' בסנהדרין (דף פ"ה) ולפי"ז נראה שכל איש מחוייב למחול על כבודו ואף לבזות א"ע בשביל פקו"נ והרי יותר מזה כתבו הפוסקים בסי' תכ"ו בשם הירושלמי שצריך להכניס א"ע לספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה וע' ב"מ (דף ל' ע"ב) דגבי קבורת מת חייב אף זקן שאינו לפי כבודו ומכ"ש בפק"נ וכן איתא בנדרים (דף מ') דבקו"ח חייב אף גדול אצל קטן ואם אינו רוצה יכולים ב"ד לכופו ע"ז ואף לבזותו וא"כ היכא שע"י בזיון זה ינצל חבירו מהסכנה בודאי מותרים לבזותו דהא עדיף בזיון זה שינצל חבירו על ידו ממה שיבזוהו בהכאה וכדומה שעדיין לא ינצל חבירו עי"ז וא"כ בניוול המת אין לחוש לבזיון קרובים וכבוד הבריות דהא מותר לכופם ע"ז כדי להציל נפש ומותר ע"י רשות ב"ד לעשות כן. אבל לעצמו אסור וכהא דאסור להציל א"ע בממון חבירו וכן הא דיפיל עצמו לכבשן וכו' ונשאר רק משום בזיון המת בעצמו דהא המת חפשי מן המצות. אבל כבר כתבנו דניחא לו שעי"ז יוכלו להרוג הרוצח ולנקום דמו. ועוי"ל דכמו דאמרינן בסנהד' (דף מ"ח) שמוחל על זילותא בשביל יורשין וכפירש"י שם דניחא ליה שיתבזה בשבילם ה"ה הכא י"ל דאמדינן דעתו דניחא לו שיתגלגל זכות ע"י בהצלת נפש וגם כיון דיכול בחייו