דברי מלכיאל ה מט

לכאורה י"ל שהסירכא מהשומן נתחברה להמקום השני שבאונא שלא עברה משם. ורק כאשר עברה סמוך למקום שכנגד השומן נתחברה לשם ג"כ. ויש לזה הוכחה ורגלים לדבר. דהא חזינן שממקום שכנגד השומן עברה במיעוך וממקום השני לא עברה. אלמא שם הוא עיקר הסירכא. ועוד דהא עכ"פ חזינן שהסירכא הוא מגוף הריאה והויא כקרום מחמת מכה שהרי קלטה קרום הריאה. ועוד דבאמת אין מצוי שתהא הריאה סרוכה לסירכא אחרת. רק לאיזה מקום בריאה או לשומן או לטרפש כי האברים יש להם בטבעם ליחה ומתדבקים זל"ז. וכמבואר בפוסקים שעי"ז נעשות הסירכות. אבל חוט הסירכא אין בו ליחה ואינו ממשיך אליו את האברים הסמוכים. וכן קיי"ל ביו"ד סי' נ"ז סי"ג ובכמה דוכתי שתולין במצוי לענין טריפות. אכן מה שנדבק למקום שכנגד השומן. י"ל דכיון שהוא כנגדו ממש. וגם היה סמוך בערך רוחב קש. לזה נסרך גם לשם. וזה הויא כעין קורבא דמוכח

אכן באמת נראה שיש להקל בזה דהא יש כאן ספיקי טובא דאף סירכא לשומן הוא רק ספק טריפה כמ"ש הפוסקים וע' חיבורי ח"א סי' נ'. ואי נימא דהויא טריפה שמא עיקר הסירכא שכנגד השומן. והשנית היתה רק סירכא כפולה שנתדבקה לסירכא זו וקיי"ל בסי' ל"ט ס"ז דכשרה אף בלא מיעוך ע"ש בש"ך ואחרונים. ואף אי נימא שלא נתדבקה הסירכא מהשומן להריאה שכנגדו. מ"מ שמא הסירכא העקרית היתה בריאה ממקום למקום. ובזה מנהגינו כהמקילים בסי' ל"ט שא"צ מיעוך והסירכא לשומן היא סירכא כפולה שנדבקה לסירכא זו. ואף שראינו שהסירכא שממקום למקום קלטה עמה את קרום הריאה. מ"מ אין לחוש דלשיטת הסוברים בטעם טריפות הסירכות משום שסופה להתפרק. זה שייך רק כשהוא שלא כסדרן יש חשש זה לפי שהאונות נמשכות לכאן ולכאן ומתפרקת הסירכא. אבל ממקום למקום אין נמשכת הסירכא ואינה מתפרקת. ולשיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב. כבר כתבו האחרונים דסירכא טבעה לסרך למקום אחר ולא לאותה אונא. ולזה מתירים סירכא תלויה ובאותה אונא ומה שנקלף קרום הריאה עם הסירכא. יש לתלות בחוזק הקליפה או שהיתה הסירכא דבוקה שם בחוזק. ובנ"ד יש עוד צד להקל בהסירכא שהיתה להשומן כי כבר כתבו האחרונים לצדד להקל בסירכה במקום ההוא וע' חיבורי ח"א סי' נ"ג. ואף דבנ"ד היתה סרוכה להחוד. מ"מ להפוסקים דס"ל דסירכא מחוד לחוד מיקריא ג"כ כסדרן וע' משכנות יעקב סי' ט"ו. אלמא שהאונא מגנת על חבירתה אף על החוד. וא"כ ה"ה הכא דס"ל להפוסקים שסירכא במקום שכנגד הפריסה מיקרי כסדרן. י"ל דגם להחוד מיקרי כסדרן. עכ"פ בנ"ד פשוט שיש להכשיר וע' חיבורי ח"ב סי' י"ב מעין זה: סימן נט

ע"ד כפר וו' הסמוך למחנם כפרסה והיה שייך לדגלם הן למס הנקרא אטאט הן לעסקי הוראה ושו"ב כי השו"ב דמחנם שחטו שם. וכן קברו מתיהם בביה"ק של עירם וזה איזה שנים אשר השתדלו אנשי עיר רחוקה מכפר הנ"ל שלש פרסאות ופעלו אצל הממשלה כי ישלמו אטאט לעירם. ובכ"ז בנוגע להוראות ושו"ב וקבורת מתים היה הכל כמקדם בעיר מעכ"ת. ובחורף העבר נתרבו הדיורים בכפר הנ"ל. ורצו לקבל שו"ב מיוחד להם. ומעכ"ת והשו"ב דמחנם עיכבו ע"י וגמרו דרי הכפר עם השו"ב דמחנם שיקחו שליש מהכנסת השו"ב שבכפר והשו"ב שנתקבל בכפר נתן כתב איסור ע"ז וששאלות הריאה וכן סכיניו יביא לפני מעכ"ת. ועתה קבלו להם מורה. ואח"כ בא לפני מעכ"ת וביקש שיתן לו רשות להורות שם. ואמר לו מעכ"ת שאם יבחנהו וימצאהו ראוי להוראה יתן לו רשות רק באופן שיהו שייכים לו הרח"ש וכדומה ושיהי עומד תחת רשות מעכ"ת. ונתרצה לזה ואמר כי בעוד איזה משך יבוא לפני מעכ"ת לבחינה. ועתה אינו רוצה להיות נשמע למעכ"ת וכן השו"ב אינו נותן להשו"ב דמחנם את השליש שהבטיח להם. והאריך מעכ"ת להלכה בדברים נאותים. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה. ומטרדותי ורפיון כחי כעת אשיב בקוצר

הנה כבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' ב' שאם בעת שנתקבלו לעיר הרב והשו"ב היה הכפר הלז שייך לעיר ההיא בהוראות ושו"ב. אזי אין יכולים להתפרד ולקבל רב ושו"ב אחר כיון שע"ד כן נתקבלו הרב והשו"ב הללו שהכפר הזה יהא שייך לדגלם. ואף שהופרדו לענין מס. מ"מ לענין שא"ד אין יכולים להתפרד עכ"פ כל זמן שהרב והשו"ב עודם אותם בעצמם שהיו עד כה. והיה להם לגלות דעתם בעת שקבלו בני העיר את הרב או השו"ב כי רצונם להפרד מהם אחרי שכבר נפרדו מהם לענין מס. ואף הדיורים שנתוספו אח"כ בכפר ג"כ אין יכולים לקחת שו"ב לעצמם וכדקיי"ל בח"מ סי' קס"ג ס"ב שכל הבא לדור באיזה מקום הוא על אופן שישתתף עם יושבי המקום בכל דבר ולא שיחלוק מהם ויעשה במה לעצמו וע"ש בחיבורי סי' ג' וע' ח"ס חח"מ סי' קס"א וכבר בארנו בחיבורי ח"א סי' ל"ו שאין קלקול גדול מזה שאנשי מקום אחד יהי להם שוחטים שונים לכתות שונות. ומכ"ש מורים

ויש לדון עוד בזה מהא דגיטין (דף נ"ט) דמערבין בבית ישן משום חשדא ופסק הרשב"א מטעם זה שאין מסלקין ש"ץ מאומנתו והובא בב"י או"ח סי' נ"ג וא"כ ה"ה הכא אסור להם לשאול הוראה מאחר וכן לשחוט אצל אחר. ויש לחלק דהכא ליכא חשדא כיון שנשארו הרב והשו"ב בעירם כמקדם. אך דמ"מ יש לחוש שיאמרו שאנשי הכפר מצאו איזה פגם בהם. וכ"נ להוכיח מהא דמערבין בבית ישן לדעת המפרשים הטעם שיחשדום שעשו זאת בשביל שחשודים לגנוב פת העירוב ומשמע דבכל גוונא אסור אף אם בבית ההוא דר רב העיר או עשיר שבעיר אשר ידוע לכל שהכל מאמינים לו כל ההשלשות ופקדונות. בכ"ז חוששין שיחשבו שאנשי העיר חשדום בגניבת הפת וה"ה הכא ג"כ י"ל כן. וע' מג"א סי' שס"ו סק"ז וסק"ח דהיכא דאיכא טעמא רבא להשינוי מותר דלא שייך חשדא. ויש להאריך בזה ולהוכיח מכמה דוכתי בש"ס דכל היכא דתקנו חז"ל דבר מחמת חשדא אין לנו לחלק מדעתינו אם לא שמצינו שחז"ל חילקו בזה בפירוש. אך מרפיון כחי לא אוכל להאריך. וגם כי בנ"ד א"צ לזה וכמש"ל דבלא"ה כבר קבלו את מעכ"ת לרב והשו"ב דעירו לשו"ב ואין להם רשות ליקח אחר

ולזה נראה פשוט שאסור להמורה הלז להורות שום הוראה בכפר הנ"ל מצד איסור של השגת גבול של מעכ"ת וכן אסור לאנשי הכפר לשאול ממנו שום דבר הוראה בלי רשות מעכ"ת. וגם כיון שהמורה בעצמו עובר על איסור השגת גבול א"כ איך אפשר לסמוך על הוראתו. וע' בשו"ת הרב מלאדי זצ"ל בשו"ע שלו בסוף חיו"ד סימן ט' שכתב סברא כזו לענין שו"ב. וכ"ש הכא לענין מורה שאיך אפשר לקבל תורה מפיו בשעה שהוראתו באיסור ומה יעשו אנשים פשוטים אם בני תורה יעשו שלא כדין ח"ו ומכ"ש בהכנסות הרב כמו רח"ש וכדומה הוי ודאי גזל גמור מי שיתנם להמורה הלז ולא יתנם למעכ"ת. ובודאי המורה הלז הוא בר אוריין ובלי ספק ישמע לדברי הנאמרים בצדק לבלתי השיג גבול מעכ"ת ולא יחלל השם להחטיא את הרבים להתפקר נגד מעכ"ת ולגזלו ויגמור עם מעכ"ת בדרך שלום שיתן לו רשות. וע' ח"ס חיו"ד סי' רכ"ט מ"ש בדרך כלל בדבר המקבלים מורים בלי הסכם רב גדול. אך בעיקר הדין לא דמי לנ"ד. כי שם מקודם נתקבל לרב בעיר ואח"כ קבלוהו בני הישוב ע"ש. משא"כ בנ"ד בשעה שנתקבל מעכ"ת לרב בעיר נתקבל תיכף על דעת שכפר הנ"ל שייך לשם: