דברי מלכיאל ה מה

והחינוך שם שנוהג בזכרים ונקיבות. ולא חילקו בזה לענין הא שאסור להסתכל בדיוקנאות. ומטרדותי ההכרח לקצר

וע"ד שכתב כבודו ליישב קושית הרעק"א בנדרים (ד' ע"ט) דבדבר שאינו נוגע לאחרים אמרינן דדברים שבלב הוי דברים. ורק בדבר שנוגע לאחרים בעינן שתהא האומדנא גלוי לכל העולם. לכאורה דבריו נכוחים. וכעין זה כתבו התו' בב"ק (דף ק"י ע"ב) ובכתובות (ד' מ"ז ע"ב) דבדבר שאין בו נ"מ לאחר אמרינן דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה שתפול לפני מוכה שחין ע"ש. ואף דבקיום נדר דאיירי הר"ן בנדרים שם יש נ"מ בזה להאשה. מ"מ י"ל דכוונת הר"ן שאם קיים בלבו לא יפר לה עוד. כי אם יפר לה תסמוך על הפרתו ובאמת אינה בשביל ההקמה שבלבו. אבל באמת ז"א דבב"ק וכתובות שם הכוונה שהיא אומדנא גלוי לכל שאינה רוצית להתקדש באופן זה. ואף שלא חשבה כלל אז מזה. מ"מ אמרינן דעתה כן. ורק היכא שתלוי גם בדעת אחרים. יש כאן אומדנא להיפוך שהמוכר אינו מוכר רק באופן שיהא מכור בכל גוונא והנושא אשה נושא באופן שתהי נשואה לו בכל גוונא. ע"ש בלשון התו' בזה והוי אומדנא כנגד אומדנא ותו ליכא כאן אומדנא גמורה. אבל במקום שאין שום אומדנא לא אזלינן בתר מחשבה כלל וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ס"ח באורך דבנדרים לא אזלינן בתר מחשבתו. וכדמוכח בנדרים (דף נ"ה ע"ב) דבעינן שיהא לבוש או טעון אבל במחשבה לחוד לא סגי. ועיקר הסברא היא דמחשבה אין בה ממשות לקבוע דין ע"ז. ובאמת יש לדון הרבה בשיטה זו דהא בנדר בעינן שיהא פיו ולבו שוין ובהקדש ודבר מצוה אמרינן בשבועות (ד' כ"ו) שגמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו. ולענין פיגול דכתיב לא יחשב כתבו התו' בב"מ (דף מ"ג) ובכ"ד דבעינן דיבור. ויש פוסקים דס"ל דסגי במחשבה. וזה דורש אריכות גדול ואין פנאי כעת לזה: סימן נב. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דובער נ"י אבד"ק קיטייגאראד

ע"ד שנסתפק אם יצאו מקצת מעים של בהמה או עוף לחוץ ומתה אי אמרינן מיתה עושה ניפול והוי המקצת שיצא אבר מן החי. או לא. והביא ראי' מהא דאיתא במנחות דף ע') לגירסת התו' שם בשם רגמ"ה במקצת מעי של עוף בפנים ומקצת בחוץ ואכל מה שבפנים מטמאה בבית הבליעה. ואם אכל מה שבחוץ אינה מטמאה. ולא נתבאר הטעם. ועכצ"ל שהטעם הוא משום דמיתה עושה ניפול וכפירש"י שם לגירסתו דגריס ביצי העוף ע"ש. והעיר מזה למ"ש בחיבורי ח"ד סי' ל"ד לענין ב"מ שיצאו והוחזרו או אבר שיצא לחוץ

הנה יפה העיר כת"ר מהא דמנחות. אבל באמת ז"א דהא מפורש בחולין (דף ע"ג) דרק באבר מדולדל אמרינן מיתה עושה ניפול. והיינו כשאינו יכול לחיות עוד. אבל כשיכול לחיות אין שייך זה וכמ"ש הרמב"מ ובטוש"ע יו"ד סי' ס"ב. וכדאיתא בחולין (דף צ"ג) בביעי דחשילתא. וא"כ כיון דאנן מכשרינן אם יצאו המעים והוחזרו. מוכח שיכול לחיות ואינו אבר מדולדל. ואם יצאו המעים ונפסקו באופן שאינם יכולים לחזור לפנים ולחיות בודאי דינם כאבר מדולדל. ולגירסת התו' צ"ל דלהכי טהור כשאכלם בחוץ משום שמאוסים ולא מיקרי אוכל וכמ"ש התו' שם. ורק בפנים שאוכלם בעודם מחוברים לבשר העוף אינם מאוסים כ"כ. וכ"נ מדלא הזכירו התו' גבי מעים סברא דמיתה עושה ניפול. ואף אם נפרש הטעם משום שעושה ניפול. עכצ"ל דאיירי שנפסקו באופן שאין יכולים לחזור ולחיות והוי כאבר מדולדל וכמש"ל. והנה הרמב"מ פ"ג מה' שאה"ס הביא הא דמנחות (ד"ע) באופן אחר ותמה שם הראב"ד דזה הוי דלא כגירסת רש"י ולא כגירסת רגמ"ה שהובא בתו'. ולפמ"ש י"ל דלהכי פירש באופן אחר כי לדעת רגמ"ה דחוק מאוד למה בחוץ אינו מטמא וכמש"ל: סימן נג. כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה ארי' יהודה הכהן נ"י הרב דק' דאשעוו

ע"ד שו"ב שבעיר קאטאריד הסמוכה לעירו שחתן השו"ב עוסק עם חותנו במלאכת שו"ב באשר השו"ב כבר זקן ולא מחה איש בזה והשו"ב נתן לחתנו הנ"ל בתורת נדוניא כתב אשר לאחר מותו תהא חזקתו שייכת לו. ועתה קמו מערערים שאין לו כח למסור חזקתו לחתנו. ולאחר מותו יקחו שו"ב אחר כרצונם. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה מעכ"ת הביא דעת השם ארי' סי' ל"ז דשו"ב הוי אומנות ולא מינוי ואין לו זכות ירושת מינויו לבניו אחריו כמו בכל מונויים שבישראל. וכת"ר האריך להוכיח דהוי מינוי. הנה כבר בארתי בחיבורי ח"ג סו' ל"ה דשו"ב הוי מינוי והבאתי שם שכ"כ כמה פוסקים. ומה שלא נזכר זה בש"ס הוא מפני שבימיהם לא היו מיחדים איש מיוחד לזה. רק כל מי שהיה בקי בבדיקת הסכין והלכות שו"ב היה שוחט ואף בביהמ"ק לא מצינו שהיה אחד מיוחד לשחיטה. וכ"נ בש"ס בכ"מ. ולכאורה יש לדקדק מלשון המשנה בתמיד פ"ג מ"ז דקתני לא היה שוחט השוחט עד שישמע קול שער הגדול שנפתח. משמע שהיה ממונה אחד לשחוט. דאלת"ה הול"ל לא היה שוחט או לא היו שוחטין. אבל ז"א דהא היתה על השחיטה פייס כדתנן ביומא (דף כ"ה) מי שוחט מי זורק. ואולי קמ"ל דסגי שהשוחט לבדו אומר ששמע אף ששאר העומדים אצלו לא שמעו. דבכה"ג נאמן יחיד דהוי מילתא דעבידא לגלויי. ואותם שאומרים שלא שמעו אינה הכחשה. כי לפעמים יזדמן שהאדם טרוד באיזה מחשבה. ואינו שומע כמו חבירו המפנה דעתו לזה. וכעין הא דאיתא בכתובות (דף כ"ג) דלא ראינו אינה ראיה. ואף לפמ"ש הרמ"א באה"ע סי' קנ"ב ס"ד שאם עמדו ביחד ואומרים שלא ראו הקידושין הוי הכחשה. יש לחלק בין ראיית עין לשמיעה. כי ידוע שאדם הטרוד באיזה מחשבה יזדמן שלא ישמע איזה דבר אף שחבירו העומד אצלו שומע. ובלא"ה מיושב שם לשון השוחט דכיון שזכה ע"י פייס בשחיטה הרי הוא מיוחד לזה כעת. ובימי האמוראים נראה שהיו מקומות שהיו ממנים שו"ב קבוע כדאיתא בב"מ (דף ק"ט ע"ב) דטבחא דאפסיד מסלקינן ליה ובמקום שנהגו כן ודאי דהוי מינוי לדבר מצוה

ואף שבחיבורי ח"ג סי' ל"ו פקפקתי בענין חזקת שו"ב מצד שהעיקר הוא השכר. היינו בנדון שנשאלתי שם שהוחזקו לשחוט אצל איש אחד שהוביל בשר לכפר אחד ואח"כ יצא האיש ההוא לדור בכפר ההוא ורוצה לשחוט אצל שו"ב מכפר הסמוך שם. והכפר ההוא היה כמקום הפקר ששחטו אצל מי שרצו. וא"כ לא שייך דין חזקה מצד מינוי. רק מצד שהחזיק אצל האיש ההוא במצות שחיטה. ולזה כתבתי דכיון שעיקר הקפידא בזה הוא על השכר ולא על המצוה. לא שייך בזה דין חזקת מצוה. והרי מצינו דכל המינוים קבלו שכר מתרומת הלשכה או מקופת הציבור. ובכ"ז קיי"ל שמורישים זכותם לבניהם אחריהם. אף שיש הרבה שמתמנים כדי להתפרנס מזה. ואף המלך שכתוב בו מפורש בתורה דין נחלה. היתה פרנסתו מוטלת על הציבור

ובנ"ד יש לחתן השו"ב דין חזקה מצד עצמו ג"כ. דכיון שעסק שם תשע שנים בשו"ב הרי החזיק בעצמו במינוי זה אצלם. ולא גרע מהא דמערבין בבית ישן משום