דברי מלכיאל ה מד

מיוחדים לשו"ב. רק כל מי שהיה אומן בשחיטה היה שוחט ורק כשנתמעטו הלבבות הוצרכו למנות אנשים מיוחדים. וגם יש לדון מצד חזקת המצוה. כדקיי"ל בח"מ ס"ס קמ"ט שמי שהחזיק במצוה אסור לסלקו. וה"נ יש כאן מצות שחיטה וגם כיסוי בעופות. אך בזה אין דין ירושה. וע' חיבורי ח"ג סי' א' מ"ש בזה באורך בס"ד. אבל מצד מינוי יש בו דין ירושה. וכן נהגו לפסוק דין ירושה בשו"ב

אכן כ"ז שייך כשיורשו ראוי לכך וכדאיתא בכתובות (דף ק"ג) שצריך שיהא ממלא מקום אביו ביראת חטא עכ"פ לענין נשיאות. וכבר בארתי בחיבורי שם דבעינן שיהא עכ"פ גדול בתורה כדי שיוכל להנהיג הנשיאות. רק שא"צ שיהא ממלא מקום אביו בחכמה לגמרי. ובשו"ב נראה דאף אם הוא ירא שמים מ"מ צריך שיהא אומן בהעמדת הסכין והרגשה פגימה דקה ובבדיקת הריאה. כי אם אינו אומן כראוי מה תועלת במה שהוא ירא שמים

ועוד נראה דכמו גבי מלוכה יורש רק בן הבכור וכמפורש בכתובות ובהוריות (דף י"ב). דודאי אין שייך לומר שימלוכו כל הבנים ביחד. וכדקיי"ל דבר אחד לדור. כן בשארי מינויים אין יורש רק אחד. ועוד דעי"ז יהי ריעותא להציבור. כי כשיהי שו"ב אחד תהי ההכנסה די לסיפוקו. ויכול למלא תפקיד השחיטה בישוב הדעת כראוי. אבל אם יעסקו כל בני השו"ב בעסק שו"ב. אזי לא תספיק להם ההכנסה ותהי מחשבתם טרודה בדאגת הפרנסה. וגם כי סוף סוף יכבידו על העיר שיתנו להם פרנסתם. ואף שבאמת ראוי לכל עיר שיהא להם שני שו"ב כדי שישגיחו זע"ז וטובים השנים. וכמבואר כן באחרונים אכן כ"ז בעיר שיש בהכנסת השחיטה די סיפוק לשנים. אבל בעיר שאין להם סיפוק לשנים. בודאי יותר טוב שיהי אחד ויהיה לו פרנסתו כפי צרכו. משיקחו שנים ושניהם יהיו טרודים בדאגת הפרנסה. ומכ"ש בנ"ד שכבר יש שם שנים בודאי אין ראוי לקחת עוד שלישי. ולזה לדעתי אף אם היה נכד השו"ב אומן במלאכת השו"ב. ג"כ לא היה ראוי להקימו לשו"ב שלישי. ורק אם נכד השו"ב הוא בן בנו הבכור. י"ל שהירושה בזה שייכת לו. אבל בנ"ד שאינו יודע מלאכת השו"ב בודאי שאין לו שום זכות בזה. ואם ידוע מנהגם שנוהגים דין ירושה לכל הבנים שלו. יש לדון דאדעתא דהכי נתקבל מתחילה. ונתחייבו אנשי העיר לקבל את כל בניו לשו"ב כפי המנהג. ואקצר דבנ"ד שאינו ראוי לכך פשוט שאין לו זכות בזה

ולבד זה נראה פשוט שאף אם היה יורש גמור והיה יודע אומנות שו"ב. בכ"ז אינו יכול למכור זכותו לאחר כי אנשי העיר לא נשתעבדו לאביו. רק שיהי לבנו זכות להשאר ממלא מקומו כדין כל מינוי הציבור. אבל לא שיעמיד להם איש אחר שאינם חפצים בו. וגם גבי מלך נראה שאינו רשאי להעמיד אחר במקומו מבלי רשות הציבור. אך שם יש לדון מצד דכיון שכל ישראל חייבים לשמוע בקול המלך. י"ל שחייבים ג"כ לשמוע לו בדבר זה שמצוה אותם לנהוג כבוד מלכים באיש הזה שהוא מעמידו במקומו ויש לדחות זה. ואקצר באשר בנ"ד פשוט שאין שייך זה. ולזה בנ"ד נראה ברור שאין רשות לנכד השו"ב למכור זכותו לאחר שלא מדעת הציבור ושלא מדעת השו"ב הקבועים שם. אכן יש מקום לדון מצד שנראה מלשון השאלה שהקונה חזקתו התחיל כבר במלאכתו לשחוט ולפ"ז י"ל שלא יוכלו להורידו ממינויו כיון שכבר זכה בה. אך ז"א דהא השו"ב הקבועים צווחו ע"ז ולא רצו בו והסכימו לסמוך על מעכ"ת שיפשר ביניהם. ונכד השו"ב מכר זכות החזקה לאיש זה בלי רצונם ובלי הסכם אנשי העיר. וגם אם היו מסכימים אנשי העיר ע"ז. לא היה להם רשות לקבל עוד שו"ב לקפח פרנסת שו"ב הקבועים. וכמ"ש מעכ"ת שגם לשנים אין שם פרנסה בריווח. וע' בחיבורי ח"א סי' ל"ה דהיכא שגלוי לכל שאין נכון לעשות כן. יכול אף המיעוט לעכב. ובנ"ד בלא"ה יכולים השו"ב לעכב כנ"ל. ועוד נראה דאף אם היו גם השו"ב מסכימים ע"ז מוטל על ב"ד לעכב ע"ז. כי ע"י שלא יהי להשו"ב די פרנסתם יצטרכו לעסוק בעסקים אחרים. ועי"ז לא תהי דעתם צלולה לעסוק בעסק שו"ב כראוי. והרי בשביל זה נהגו בישראל למנות אנשים מיוחדים לעסוק בעסק שו"ב וכמש"ל בשם רבינו יונה ויש עוד לדון שיוכלו לסלקו מצד דינא דבר מצרא וכדקיי"ל בח"מ סי' קע"ה סנ"ב וע"ש באחרונים. אך באשר א"צ בנ"ד לזה וגם כי יש לפקפק בפרט זה. לזאת אקצר

היוצא לנו אשר יפה כתב מעכ"ת שיכולים בנו וחתנו של השו"ב הקודם לסלק את האיש שקנה זכות שו"ב מנכד של השו"ב. ובפרט שרוצים להשיב לו כספו שנתן ע"ז רק לנכות מה שהפסיד להם. והסך שינכו לו. יוכל לתבוע בד"ת מנכד השו"ב שישיבם לו אם יתברר בד"ת שלא היה חייב בהפסד הזה שבעבורו מנכים לו: סימן נא

ע"ד שהקשה הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות היכי ילפינין ביטול ברוב מקרא דאחרי רבים להטות. הא התם הרוב מוכיח שהלכה כן. משא"כ הכא הלא יש כאן איסור ודאי. לדעתי לק"מ דמה הוכחה היא זו שההלכה האמתית היא כדעת הרוב. ובפרט דהא קיי"ל ביבמות (דף י"ד) אם המיעוט יותר גדולים בתורה. בכ"ז אזלינן בתר רובא ועמ"ש בזה בחיבורי ח"א סי' ל"ה. וגם דהא כל אחד מהמיעוט ברור לו בלבו שהלכה כמותו. ובכ"ז מחוייב לעשות כדעת הרוב. וגם דהא אף אם מחולקים בהלכה מפי השמועה הוי ג"כ הלכה כרבים אף שהיחיד שמע מפי המרובים כדאיתא פ"ק דעדיות. ובכה"ג לא שייך לומר שהרוב מוכיח שהלכה כן. ועכצ"ל דאזלינן בתר הרוב אף שאפשר שטעו בדבריהם וע' בחיבורי שם בזה באורך וא"כ כשמבטלין איסור ברוב קיל טפי דהכא יש עכ"פ בודאי רוב היתר. וגבי סנהדרין אפשר שעושים לגמרי שלא כהלכה ובכ"ז אזלינן בתר רובא

ומה שהקשה כ"ת על התו' ב"ק (ד' ה' ע"ב] שכתבו דאדם ישן לא מיקרי מעשיו גרמו לו. דהא ודאי החיוב בא ע"י מעשיו. יפה הקשה. אבל כבר ביאר זה בשטמ"ק שם דלא מיקרי מעשיו גרמו רק כשעשה מתחילה במעשיו את הנזק. אבל לא כשנזדמן אח"כ הנזק ע"י מעשיו הקודמים. ובזה מיושב מש"ש התו' דאיירי כשנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה. והקשה הרש"ש שם למה נקטו רוח שא"מ. ולפמ"ש א"ש דברוח מצויה הוי כעושה הנזק מתחילה. כיון שעמד על הגג באופן שהיה אפשר לו ליפול ברוח מצויה והוי מעשיו גרמו לו

ומ"ש בשם חי' גלאנטי בע"ז (דף נ') דלאו דאל תפנו אל האלילים אינו נוהג בנשים ולזה מותר לנשים להסתכל בדיוקנאות. ותמה כבודו עליו. הנה ספר זה איננו אתנו ונראה שהוא מפרש הא דאיתא בשבת (דף קמ"ט) שאסור להסתכל בדיוקנאות משום דכתיב אל תפנו וגו' אל מדעתכם הכוונה כדי שלא יבטלו מלימוד התורה. וכמ"ש הרמב"ם בסה"מ. וביתר ביאור כתב החינוך במצוה רי"ג שלא יבטלו את העת על עניני הבל. וס"ל להגלאנטי שזה שייך רק באנשים שמצוים על ת"ת להגות בה יום ולילה. אבל נשים שפטורים מת"ת כדאיתא בקדושין (דף כ"ט) אין שייך בהם איסור זה. כ"נ לכאורה לישב דבריו ואין זה שייך להא אי דרשינן טעמא דקרא. כי נראה דזה הוי כאלו מפורש הטעם בתורה דלכ"ע אזלינן בתר טעמא כדאיתא בב"מ (ד' קט"ו) ובכ"מ. דלשון אל תפנו מפרש הש"ס שלא יפנו מדעתם ומחשבתם הקבועה תדיר בעסק התורה ועבודת ה'. ויש לדון בזה דכיון דקרא דאל תפנו קאי לאזהרה גם על ע"ז כדאיתא בספרא פ' קדושים וברמב"מ בסה"מ שם, וכיון דבזה מצווים גם נשים. א"כ מצווים בכל דבר שנכלל בלאו זה. ונראה שלזה כתבו הרמב"מ