דברי מלכיאל ה מג

אם יהיו שני כתות בין השו"ב. כי כ"א חפץ למצוא חן בעיני הקצבים ששוחטים אצלו. וההכרח לקצר כי רחוק שיועילו שם דברי. אך באשר הציקתני רוחי דברתי עד כה. והנה בנ"ד לפמ"ש כת"ר איך היה הענין בודאי הוי טריפה. דמ"ש האחרונים להכשיר כשיצא בהיתר. היינו היכא שאפשר לומר שנעשה אח"כ. אבל לפמ"ש כת"ר שהיה יוצא כעין מעי דק וכת"ר והרב דיאמפלא והשו"ב הנ"ל אמרו שזה בודאי היה מחיים בודאי נאמנים ע"ז באומדן דעתם. ואף שהמורה השני אומר שלפי דעתו אפשר שיעשו מעי כזה גם לאחר שחיטה כשימשכו העור. וא"כ כיון שהשו"ב שבדק בהמה זו אומר ברי שלא היה זה בהמסס זה עכצ"ל שנעשה אח"כ וא"כ יש כאן שני עדים להיתר ותרי כמאה. ז"א דהא איתא ביומא (דף פ"ג) דבאומדנא אזלינן בתר רוב דיעות ול"א תרי כמאה. ובנ"ד הוי אומדנא אם אפשר לעשות מעי כזה לאחר שחיטה. ואף שהשו"ב שבדק בהמה זו אומר ברי שלא היה זה מחיים וא"כ הוי עד גמור מ"מ אינו רק ע"א דהמורה אינו אומר בתורת עדות רק אומר באומדנא שאפשר לעשות מעי כזה ע"י משיכת העור ואמירתו בטילה לגבי תלתא דאמרי אומדנא שא"א לעשות כזה אח"ש. וגם דהא בלא"ה קיי"ל דתרי ותרי אסור עכ"פ מדרבנן וכמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' כ"ט סק"א וכ"כ הרשד"ם סי' נ"ג וכ"כ האחרונים ביו"ד סי' ל"ט לענין תרי ותרי בסירכא. ובפרט דבנ"ד הוי הברי של הבודק גרוע כי ודאי אפשר שיהי נקב דק ולא ימצאנו בבדיקתו. ובפרט כי לפי דברי השו"ב השני לא עברה עדיין הסירכא במקום זה והסירכא סתמה הנקב. ולזה לא מצא הנקב באשר לא הרגיש במעי שהיה מבחוץ. אך בודאי אומר הבודק שהסיר כל הסירכא. ויש לדון עוד מצד שהבודק רוצה להחזיק דבריו וגם דהבודק יש לתלות בטעות קצת. אבל את השו"ב השני צריכים אנו לחשדו למטריף במזיד. אך א"צ לזה דבלא"ה נלע"ד שהבשר טריפה מטעם שהזכרנו ומה שהביא ראי' מהמקדש מעט. לא דמי כלל דודאי לפי דבריו שבדק היטב ושאפשר לעשות מעי כזה לאח"ש. ודאי שיש לתלות שנעשה אח"ש. אבל הכא שהשו"ב השני אומר שלא הוסרה שם עדיין הסירכא ושלא נעשה אח"ש. וגם כי כת"ר והרב מיאמפלא והשו"ב הלז אומרים שא"א שיעשו כזה אח"ש א"כ ודאי שהבודק לא בדק יפה והנקב היה מחיים

ואף שעדיין י"ל דאף שאומדנא שלהם שהמעי הוא מחיים מ"מ אפשר שהיה המעי סתום והשו"ב עשה הנקב כדי להוציא לעז על הבודק וכמו שאומר הבודק וא"כ אינם מעידים על הטריפות. מ"מ נראה שז"א כי אין מצוי שיהי מעי כזה בהמסס. והמעי הוא הוכחה שנעשה מחמת מכה. וגם דהוי זה הוכחה שהבודק לא בדק כראוי כאן. דהא לא ראה את המעי. וא"כ י"ל שלא ראה את הנקב ג"כ ולזה אין לנו לחשוד את השו"ב השני שעשה הנקב במזיד

ולזה נלע"ד שהבשר טריפה. ואותם שאכלו הבשר צריכים להכשיר כליהם כדין. ואף שאינן ב"י מ"מ הרי נשתמשו בהם בכל יום ונעשה נבילה ונתחדש איסור וכידוע דבכה"ג אסור היכא דבלע איסורא. ועוד דנראה דהויא טריפה דאורייתא כמש"ל ולא מצד ספק וא"כ אף באינם ב"י אסור: סימן מט

ע"ד א"י שרוצה לשכור ישראל שיעסוק בעסקו בשכר קצוב לכל שבוע. ונכלל בזה ג"כ שיסע עם נכרי אחד ממשרתי א"י הנ"ל לכל יומא דשוקא. והנכרי הלז יקנה חזרים והישראל ישלם עבורם כפי שיושוה הנכרי בעדם. ונסתפק כת"ר אם יש בזה חשש איסור משום מראית העין שעושה סחורה בדברים אסורים וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה ביו"ד סי' קי"ז פלפלו האחרונים אם מותר לקנות דברים טמאים להאכיל לפועליו נכרים. אלמא דלא חששו למראית העין. והאוסרים שם טעמם משום דהוי כסחורה כיון שקונה לעצמו ועוד דבנ"ד ליכא מראית העין כלל כיון שהכל רואים שהנכרי לוקח אותם רק הוא משלם עבורם. ויש מקום לחשוב שהוא מלוה להנכרי כספו ע"ז. ונכון שיגיד להנכרי המוכר שקונה אותם עבור אדון פלוני כדי שיחול הקנין של האדון. כי אף שאין שליחות לנכרי מ"מ הכסף קונה עבורו כיון שהמוכר מכוין להקנותו אבל אם לא יגידו לו יש לחוש שיחשוב להקנות להישראל. והכסף י"ל דכיון שהם מותרים מותר להישראל להשתמש בו כדאיתא בב"מ (דף מ"ג). אבל ז"א דמ"מ כיון שהישראל אינו רוצה לקנות וע' ב"ק (דף ק"ב ע"ב) וע' חיבורי ח"א סי' פ'. אך בכ"ז נכון שיאמר להמוכר שקונה עבור פלוני. כי עי"ז לא יהי מקום לחשדו שקונה לעצמו. וכמ"ש בחיבורי ח"ד סי' ע"ז שצריך לעשות כל האפשרי כדי שלא יהי מקום לחשדו. וגם אולי ישכח לפעמים לחשוב שאינו קונה לעצמו ויש מקום לדון שע"י שהמוכר יכוין להקנות לישראל ויזכה הוא בהם. ואקצר בזה באשר זה דורש אריכות וגם כי עכ"פ לא מיקרי זה סחורה כיון שאינו מכוין לקנותם וגם אח"כ אינו מוכרם להרויח ואכמ"ל כי פשוט שמותר להישראל להשכיר א"ע להנכרי על אופן הנ"ל: סימן ב. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה נחום נ"י הרב דק' טשערקאס

היום הגיעני מכתבו ע"ד שו"ב שהיו לו שני בנים וחתנו בעל בתו. ואחד מבניו מת בחייו והניח בן קטן. ומעכ"ת גמר ביניהם שיתנו להקטן א' רו"כ וע"ה קאפ' לשבוע עד שיגדיל וילמוד מלאכת שו"ב. ועתה גדל הקטן הלז ולא למד מלאכת שו"ב וגם אינו ראוי לכך. ורצו דודיו לתת לו סך מסויים בעד זכות חזקתו ולא רצה ומכר לאחר בעד ת' רו"כ והני גיסי לא מיתדר להו עם שותפם החדש וטוענים שגורם להם הפסד. ורוצים לסלקו ולהשיב לו הכסף שנתן אחר ניכוי מה שגרם להם הפסד עד כה והאריך מעכ"ת בדברי חכמה. והנה באשר הימים האלה ימי חשבון וגם כי רבו טרדותי אשיבנו בקצרה

הנה הרשד"מ חי"ד סי' פ"ה והע"מ הובא במג"א סי' נ"ג כתבו דהא דקיי"ל שיש דין ירושה במינויים שבישראל היינו רק בדבר שבשררה. אבל לא במינויים הבאים מכח התורה והחזיק בשיטה זו הח"ס חא"ח סי' י"ב י"ג. ולפ"ז י"ל דבשו"ב שאין בזה שררות רק שבא מכח התורה שצריך לידע דיני שו"ב ויהי ירא שמים אין בו כלל דין ירושה. אכן בחיבורי חלק רביעי סי' פ"ב הארכתי בע"ה להוכיח דכל מינוי יש בו דין ירושה. ועדיין יש לדון דבשו"ב לא מיקרי מינוי כלל דזה הוי רק אומנות בעלמא רק שלאומנות זו צריך לדעת הדינים הדרושים לזה. וכמו סופר סת"מ או העושה בתי תפילין או ציצית דודאי לא שייך בזה מינוי ודיני חזקה אף שצריך לאומנתו לדעת הדינים השייכים לזה. אך י"ל דשאני כל הני שלא נהגו כלל שימנו הרבים סופר מיוחד להם וא"כ אין זה מינוי כלל. אבל שו"ב נהגו שיהא שו"ב מיוחדים לכל העיר. ונתנו להם הזכות שלא יוכל שו"ב אחר לשחוט שם זולת השו"ב הקבועים א"כ הוי זה מינוי. והטעם בזה נראה לפי שלעסק שו"ב צריך ישוב הדעת ומתינות רבה. ואם לא יהי' מיוחד לזה ויצטרך לעסוק בעסקים שונים. תהי דעתו מבולבלת ולא יוכל להרגיש בפגימה דקה. ומכ"ש בהסרת הסירכות ובדיקות הריאה חפש מחופש. וכמ"ש רבינו יונה בשעה"ת שצריך למנות אנשים מיוחדים לזה. ובזמן הש"ס נראה שלא היו אנשים