דברי מלכיאל ה מב

סימן מו

ע"ד אונא השמאלית שהיתה סמוכה לדופן במיצר החזה ולא יכלו להפריד מן הדופן עד שחתכו הדופן בקרדום וסכין חד והסירכא עברה במיעוך קל. רק נמצא בריאה חתך ארוך והשו"ב אומר ברי שהחתך נעשה ע"י הסכין. וגם יש ספק אם היתה הסירכא גם על מקום החתך או לא. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה

הנה לא ביאר כת"ר אם היתה הסירכא להחזה או לדופן למטה מהחזה ואם היתה סרוכה לבשר או לעצם וכ"ז צריך לדעת. וממ"ש כת"ר דעפ"י דינא דגמרא כשרה משמע שהיתה סרוכה לבשר הדופן. ובזה ודאי יש להכשיר דהוי רק ספק מנהג שנהגו להחמיר בסירכא לדופן. וכמ"ש הב"ח בג"א דהוי רק מנהג לאסור. ואף לפמ"ש התב"ש סקע"ב הטעם שאין אנו בקיאים מהו סביך. איכא ספיקי טובא דאפשר לא היה כאן סירכא כלל. ואף אם היתה סירכא שמא היא מן הדופן ולא מן הריאה ואף שהיא מהריאה שמא היא רק כקרום דריינוס והיתה עוברת ע"י מיעוך הקל. ואף אם לא היתה עוברת שמא הוי זה סביך וכשרה בלא"ה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ' שיש לצרף זה לס"ס ובפרט שרוב הסירכא עברה במיעוך הקל וע' חיבורי ח"ג סי' מ' שכתבתי להקל בכה"ג. ואם היתה הסירכא לחזה. נראה ג"כ שיש לצדד להקל כיון שיש ספק אם הגיעה הסירכא למקום החתך וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ"א ע"ש. וגם כי אם היתה שם סירכא היה ניכר שהיה תלוי קצת קרום מהסירכא כמובן. ובאשר אני עוסק בפה ברפואות לא אוכל להאריך. ועכ"פ יפה הכשיר כת"ר. אך צריך לשום לב מדוע לא נזהר השו"ב בהוצאת הריאה יאה כי הלא ידוע שאפשר לחתוך את הריאה ע"י סכין חד והו"ל כעושה ספק לכתחילה: סימן מז

ע"ד מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר ואין לו שום מאכל לאכלו לקנח בזה את פיו שצידד מעכ"ת דסגי בניקור שינים והביא שכ"כ בקיצור ש"ע וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה ברש"י ותוס' חולין (דף ק"ד ע"ב) מפורש הטעם שצריך קינוח לפי שנדבק בחניכים וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' פ"ט וחניכים היינו כמ"ש בשו"ע שם שהוא החיך סמוך למעלה מבית הבליעה וכן מרגיש כל אדם שכשאוכלים איזה דבר מתדבק קצת בחיך ע"י הלעיסה שם וניקר שינים הוא דבר בפ"ע כי בזה הכל לפי עמידת השינים בפה האדם. ואף דבבשר כתב הרמב"מ ספ"ט מהמ"א ועוד פוסקים שלזה אסרו גבינה אחר בשר לפי שנשאר בשר בין השינים. אפשר דבשר שאני שטבעו להתפרד לחוטים דקים בשעת הלעיסה ונכנסים החיטים לתוך השינים משא"כ גבינה. ומי שמרגיש בעצמו לפי מצב שיניו שהגבינה נכנסת לבין שיניו ודאי שצריך ניקור השינים דקינוח לא מהני לנקות השינים וכמובן כי ע"י מה שיאכל עוד דבר לא יצא מבין שיניו מה שנכנס שם מקודם. וכן מפורש ברמב"ם ספ"ט מהמ"א שבשר שבין השינים אינו יוצא בקינוח ע"ש. ונראה שזהו סברת המחמירים בגבינה קשה להמתין ש"ש כמ"ש בשו"ע שם לפי שזה נכנס בין השינים בכל אדם כמו בשר לפי שצריך לעיסה קשה. ולזה כתב שם הש"ך שצריך אח"כ לנקר השינים אף להמקילים ע"ש עכ"פ ודאי דלא מהני ניקור שינים לחוד. (וקצת אחרונים כתבו דרק בגבינה צריך קינוח והדחה אבל לא בחלב וחמאה וכן במרק של בשר. ולא ראו שברמב"מ מפורש דאף אחר חלב בעינן קנוח והדחה. ובודאי ה"ה אחר חמאה כי השמנונית שיש בהם נשאר על. החנוכים]

ובש"ס (דף ק"ה ע"א) איתא א"ל ראב"י לר"ח בשר שבין השינים מהו קרי עליה ר"ח הבשר עודנו בין שניהם ופירש"י דמיבעי ליה אי חשוב בשר ופשוט דמיקרי בשר. וכ"כ המפרשים דמיבע"ל אי הוי כמעוכל. וקשה לי טובא דהא מסקינן (בדף ק"ג ע"ב) שבשר שבין שינים אינו מצטרף לכזית. אלמא דלא מיקרי אכילה כלל. והיכי ס"ד דלא מיקרי בשר. וא"ל דשם אזיל למסקנא שנקרא בשר. דז"א דהא איתא שם שאף אם בלע אם הקיאו תיכף וחזר ואכלו חייב. אלמא שתיכף אחר הבליעה לא מיקרי עדיין מעוכל ושם בשר עליו שהיה חייב עליו. וקצת פוסקים פירשו דראב"י בעי על הבשר שנשאר בשיניו לאחר שש שעות. ולפ"ז מיושבת קושייתינו דבדף ק"ג איירי תיכף לאכילתו אבל הוא דחוק כי עיקר חסר. וגם דמאי פשיט ליה ר"ח מקרא דהא בקרא כתוב טרם יכרת. ומשמע שלא לעסו עדיין. וזה קשה בלא"ה דמנ"ל דקרא איירי בבשר שנשאר בין השינים. דהא קרא איירי בבשר שלקחו לאוכלו ומחזיק בו בשיניו ועוד לא הספיק לחתכו בשינים. ונראה דר"ח פשיט מדלא קאמר הבשר עודנו בפיהם. לזה דריש שבא ללמדנו שהבשר שנשאר בין השינים נקרא בשר ועכצ"ל דאיירי כששהה כבר כמה שעות. דבלא שהה פשוט דהוי בשר גמור כדאיתא בדף ק"ג שאף מה שכבר בלע הוי בשר גמור. ועכצ"ל שהכתוב בא ללמדנו דבכל גוונא מיקרי בשר. וע' יש"ש שם בזה וע' שו"ת ג"וו כלל א' סי' י"ז מ"ש בזה. וע' פירש"י בפ' בהעלותך שפירש ב' פירושים בזה ולפי' ראשון משמע שמפרש דקאי על בשר שבין שינים. אכן לשון הפסוק בתהלים (דף ע"ח) עוד אכלם בפיהם וגו' משמע כפי' השני וכמש"ל ואכמ"ל בזה: סימן מח

ע"ד אשר בעירם היו שלשה שו"ב. ועתה קמה אגודה אחת ולקחו שו"ב רביעי. וג' השו"ב הקודמים אין מתחברים עמו באשר בא במחלוקת. וגם איזה רבנים אסרו שחיטתו. ולזה הוא שוחט ובודק לבדו. ועתה קרה שבדק בהמה והכשירה והלך לו. ואח"כ בא אחד מהשו"ב הקודמים לו וראה שיש סירכא אדומה על הטרפש וא"ל איש אחד שעסק השו"ב הרבה בהמסס עד שהכשירה. ולקח השו"ב אח ההמסס וראה שקלף הסירכא ובדק כנגדה. אך נשאר קצת מהסירכא ושם יש כעין מעי דק יוצא מההמסס. ובדק מבפנים ומצא שהמעי הזה נקוב לפנים. והביאו זה לפני כת"ר והיה שם גם הרב מיאמפלא והשו"ב מדרעשקעפאליא והסכימו שניהם שהוא נקב מחיים ושהוא טריפה. ואח"כ הראו להמו"צ השני חותנו של השו"ב הרביעי והטריף ג"כ אך כשנודע לו שהוא מבדיקה של חתנו שאלו השיב אשר בדק כל ההמסס. והנקב חושד את השו"ב שעשה במתכוון ומשך את עור ההמסס שיהא נראה כמעי דק והכשיר הבשר והביא ראי' ממ"ש במקדש מעט סי' ל"ה סקנ"ג שאם בדק ומצא שלם ואח"כ נמצא נקב תלינן שנעשה אח"כ במשמוש יד הטבח כיון שכבר יצא בהיתר וכת"ר והרב דיאמפלי והשו"ב הנ"ל אומרים שניכר לעין שזהו מחיים ולא נעשה אח"כ וחפץ כת"ר לדעת דעתי בזה ומשפט הכלים שבשלו בהם בשר זה

מאוד ייצר לי על פירוד הלבבות המרקד בעוה"ר בכמה עיירות בין אחב"י וכל כת לוקחים להם מורה בפ"ע ושו"ב בפ"ע וממילא זה אוסר וזה מתיר ונכשלים עי"ז בכמה איסורים כי הנצחון יגרום שיטעו בדין וגם כי יתרבה עי"ז שקרים ורכילות ובזיון ת"ח וש"ש מתחלל ודין גרמא דעציראה בגלותינו המר. וכגון בקהלתם אם צריכים או חפצים לשני מורים. היו יכולים לעשות שישבו ביחד ויהיו נוחים זל"ז בהלכה ואף אם הם לבדם בכ"ז יהיו שניהם בעד כל העיר ולא לכל כתה וכתה. והיה בזה כבוד התורה וגם פרנסתם היתה בכבוד. וכן השו"ב ישחטו ביחד. כי ידוע הקלקול הגדול שיש