דברי מלכיאל ה מא

מתפצל במקום זה בהמשך הזמן. ולזה יש להכשיר בנ"ד בלי שום פקפוק: סימן מד

ע"ד הבהמה שיצא בליטה גדולה מהכרס בצד הצלעות והיה כיסוי חלב עליו ולא הספיקו לבדקו עד שנאבד והאריך מעכ"ת בדברים של טעם ומטרדותי אשיבנו בקיצר מה שנ"ל בזה

הנה ידוע מחלוקת הפוסקים לענין ספק טריפה במקום שיש ריעותא אי מוקמינן אחזקת כשרות או לא. ובנ"ד הרי יש ריעותא במקום שאם ניקב טריפה. והרי פסק הרמ"א בסי' נ' להחמיר בספק טריפה ונאבדה בלא בדיקה. אבל באמת ז"א דגם המחמירים שם היינו רק בדבר שהוא טריפות גמור. רק שע"י בדיקה היה אפשר לברר יותר או שיש מקום לתלות שנעשה לאחר שחיטה דעכ"פ יש לפנינו ריעותא המטרפת וגם בזה הסכימו כל הפוסקים דהיכא דשכיח להיתר תלינן בהיתר וכמו דתלינן במורנא אף דניקבה הריאה ודאי טריפה. וכן בספק קניא ספק שונרא. ולא אאריך באשר כבר האריכו האחרונים בזה. אבל זה עיקר לענ"ד. ולזה כשיש ריעותא ואין ידוע אם יש שם דבר המטריף. אזי יש לילך אחר רוב הבהמות הנמצאות כן אם הם טריפות או לא. וכעין הא דחולין (דף נ"ג) גבי רוב הדורסים אין צפורן נשמטת ע"ש. והכא איכא רוב לקולא. דאפשר אין כאן שום נקב והוא רק מכה בעלמא. ואף אי נימא שיש כאן נקב. שמא הלכה כהפוסקים שזה כרס החיצון. ואף אי נימא שהוא כרס הפנימי שמא החלב הוי סתימה וכמנהג ריינוס שאוכלים אותו וכמ"ש הרמ"א סי' ס"ד. וידוע מ"ש הפוסקים דס"ס הוי כמו רוב והכא איתא טובא ספיקי כנ"ל. ואף דבכרס החיצון טריפה ג"כ בטפח מ"מ הוי ספק אם יש כאן טפח נקרע או נתמסמס. וע' חיבורי ח"ב סי' נ"ו שיש פוסקים דס"ל דאזלינן בתר ס"ס אף נגד רוב. ולזאת אין לסתור את הוראת כת"ר אחרי שכבר הורה חכם: סימן מה

ע"ד שהיתה סירכא רחבה על חוד האונא ובאמצע רוחב הסירכא היתה דבוקה לצלעות והשאר לא היה דבוק רק כשהגביהו הסירכא נמשך כל הקרום הדבוק להחוד. וכשהסירו הסירכא נמצא בצבוץ רחוק יותר מרוחב אצבע ממקום דיבוק הסירכא להצלעות. ויש ספק אם הבצבוץ הוא מגב האונא סמוך להחוד או על החוד ממש

הנה בסי' ל"ט ס"כ קיי"ל דסירכא משיפולי ומהחוד לצלעות טריפה. והנה ידוע מ"ש האחרונים דכל מה שנמשך עם הסירכא מיקרי סירכא ולא התפשטות. וע' חיבורי ח"ב סי' כ"ז. וא"כ בנ"ד צריך להסיר כל הסירכא. וכיון שיש כאן בצבוץ יש להטריף. ואף שיש ספק אם הבצבוץ הוא על החוד. מ"מ י"ל דאף שכתבו האחרונים שאם העבירו סירכא ונאבדה הריאה קודם שבדקו בפושרין יש להקל כי בדיקת פושרין הוא רק לחומרא. מ"מ היכא שאנו רואים שמבצבץ ורק שיש ספק אם הבצבוץ הוא במקום הסירכא י"ל שתולים הקלקלה במקולקל ובודאי הבצבוץ הוא במקום הסירכא כיון שדרך הסירכא להתפרק ולעשות נקב או לעמוד במקום נקב כידוע שיטות הפוסקים בזה. וע' חיבורי ח"ב סי' כ"ד בזה וגם כי עכ"פ הבצבוץ הוא סמוך ממש להחוד כיון שיש ספק אם הוא על החוד. וכבר כתבו אחרונים שאף אם הבצבוץ סמוך למקום הסירכא יש להחמיר. וגם כי ספק כזה הוא ספק חסרון ידיעה ובקיאות להכיר באיזה מקום הבצבוץ. וידוע שכתבו כמה פוסקים להחמיר בספק כזה וגם כי בכל סירכא שעל החוד קשה להבחין אח"כ אם הבצבוץ על החוד ממש. אם החוד שם דק מאוד. ואם נקל בזה בשביל ספק נבוא להכשיר כל סירכא שעל החוד

אכן יש לדון להקל דהנה בסירכא מחוד אונא לצלעות אף שבשו"ע סתם להחמיר. מ"מ הרי בס' הפרדס לרש"י סי' רי"ז ובכלבו סי' ק"א הקילו בזה. וסברת מחלוקתם בזה נראה דהנה בחולין (דף מ"ח) איתא שהקילו בסירכא לדופן משום דהוי מקום רביתא. והנה (בדף מ"ו ע"ב) יש ג' פירושים על היינו רביתייהו. ברש"י פירש שם שבשביל שמונחים זה על זה אינה מתפרקת והקרום הולך וחזק ונסתם הנקב בו. והתוס' שם פירשו דלפי שהוא דרך גידולה רגיל להיות שם סירכא אף בלא נקב. ור"ח פירש הכוונה כמו היינו מרבעיתייהו שמונחים זה אצל זה ולא יתפרקו. אבל בשלא כסדרן סופה להתפרק. והנה לפירש"י שכל סירכא היא מחמת נקב ורק במקום רביתא ששוכבים זע"ז נסתם הנקב. א"כ בסירכא מחוד אונא לדופן שאינו שוכב זע"ז. כי רק גב האונא שוכב על הדופן ונסמך עליו. אבל החוד תולה למטה. וא"כ הסירכא שעליו אינה מתחזקת ולזה יש להטריפה. אכן לפי' התו' דכיון שמונחים זה אצל זה רגיל שיסרכו זל"ז אף בלא נקב. י"ל דגם בחוד שייך זה דהא עכ"פ הוא סמוך להדופן. וכן לפיר"ח ג"כ אין חשש שיתפרק כיון שסמוכים זל"ז. ומה שמתיר בס' הפרדס לרש"י בסירכא מהחוד לצלעות היינו לטעמיה שכתב שם דלהכי כשרה סירכא כסדרן משום דהיינו רביתא ולא תינתק לעולם אבל שלא כסדרן סופה לינתק ויתגלה הנקב. הרי שלא הצריך שע"י ששוכבות האונות יחד תתחזק הסירכא רק די שלא תינתק. וא"כ שייך זה גם אם הסירכא מהחוד לצלעות

ולפ"ז נמצא דלשיטת הסוברים טעם טריפות סירכא משום שסופה להתפרק יש להכשיר סירכא מחוד לצלעות. ואף להסוברים דסירכא היא מחמת נקב. מ"מ לפי פי' התו' ופי' הפרדס ג"כ יש להכשיר. ורק לפירש"י בחולין (דף מ"ו ע"ב) יש להחמיר. וא"כ בנ"ד יש כאן כמה ספיקות דשמא עיקר הסירכא הוא רק במקום הדיבוק ולא מהצדדים. ואף שכתבתי בחיבורי ח"ב סי' כ"ז דכל מה שנמשך עם הסירכא מיקרי סירכא. מ"מ בנ"ד שיש קרום רחב על פני חוד האונא והסירכא היא רק מיעוטו של הקרום כי הרבה פעמים מצוי שיש קרום רחב על החוד ובאמצע היא מסתרך לאונא שאצלה או לצלעות כי אם היה כל זה סירכא היה עכ"פ רובו סרוך ולא מיעוטו. וי"ל שזה קיל טפי דהוי סירכא מקרום דריינוס וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ח כגון זה. ואף אי נימא שהסירכא היא על פני כל החוד שמא הבצבוץ הוא על גבה ולא בחוד. ואף אם הבצבוץ הוא בחוד מ"מ שמא הלכה כהמתירים מעיקר הדין סירכא מחוד לצלעות וכמש"ל שכ"ה לדעת רוב הפוסקים. וגם מש"ל שראוי לתלות שהבצבוץ הוא במקום הסירכא דתולין הקלקלה במקולקל. ז"א דזה שייך רק במקולקל ודאי. אבל לא הכא שאם הסירכא עוברת ואין מבצבץ שם אין כאן קלקול כלל דהרי אנו דנין שזהו כעין קרום דריינוס כמבואר באחרונים. ומ"ש לשיטת הסוברים בטעם טריפות סירכא משום שסופה להתפרק. הרי בודאי לע"ע אין כאן קלקול. וע' בנדה (דף ס' ע"א) בזה. וע' מל"מ פ"ט מהא"ב שביאר דהיכא שכבר יצאה מכלל זבה אין תולין בה אף שלא טבלה עדיין ואכמ"ל בזה דבנ"ד נראה דלא שייך זה. וגם בתורת אומדנא אין שייך לומר דאומדנא דמוכח שהבצבוץ הוא במקום הסירכא. כי הרבה פעמים מזדמן שיש בצבוצים בריאה ע"י משמוש וכדומה סיבות שונות וכידוע. ובפרט במקום שהעביר קרוב למקום זה סירכא ובודאי משמשו שם הרבה ולא נזהרו כ"כ כי לבם היה רק למקום הסירכא. עכ"פ נלע"ד שבהפ"מ יש להכשיר בנ"ד.