דברי מלכיאל ה מ

דאין סירכא בלא נקב נאמר רק בשלא כסדרן אבל בכסדרן לפי שסמוכין זל"ז מצוי שם סירכות אף בלא נקב ע' רש"י ותו' חולין (דף מ"ז ע"א) ושאר ראשונים בזה. ולפ"ז בנ"ד ג"כ י"ל דכיון שהשומן סמוך למקום זה אין הסירכא נמשכת ממקומה וממילא נסתם הנקב ע"י הסירכא ואף שלא הספיקה לסתום מ"מ הרי סופה ליסתם וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה דנקב שסופו להסתם אינו מטריף. אך שיטה זו היא דעת יחידית. אבל בנ"ד שיש מקום לתלות שנעשה הנקב אחר השחיטה א"צ לזה דהא י"ל שכבר נסתם הנקב. ולהסוברים שבשביל שהמקומות סמוכים נעשתה סירכא אף בלי נקב. גם בנ"ד י"ל כן דאף שיש שם סדק מ"מ הרי המקומות סמוכים ומונחים תדיר זה אצל זה ובנקל יסתרכו זה לזה ע"י ליחות וחמימות הגוף. ולזה לענ"ד יש להכשיר בזה בהפ"מ אם יש סברא לתלות הבצבוץ שניקב שם לאחר שחיטה וכמש"ל: סימן מב

ע"ד סירכא מהריאה לשומן הלב והסירכא היתה עבה וכאשר החל הבודק להפריד חלק ממנה ולקלפו מעל הריאה התרחבה הסירכא כאלו היה נכנס רוח לתוכה ונעשה בהסירכא נפוחות הנקרא בלעזלאך הרבה וכשנפחו הריאה לא היה ניכר שנכנס רוח מהריאה לתוך הסירכא והסירכא נשארה נפוחה קצת כנ"ל במצב אחד והבודק קלף כל הסירכא מהריאה בקליפה הנהוגה. והריאה נשארה שלימה כראוי ולא בצבץ שם

הנה לכאורה אין מקום להכשיר בזה כיון שנכנס רוח בסירכא כי אם אין נקב בהריאה באיזה דרך נכנס הרוח בהסירכא וכ"כ האחרונים שאם עלתה סירכא בנפיחה טריפה אף אם הסירו הסירכא ולא בצבץ שם וכן מסתבר דהא כתבו הפוסקים כי אין אנו בקיאים בבדיקת הבצבוץ ומה שאנו סומכים על בדיקתינו כשמעבירים סירכא היינו משום שהבדיקה שם הויא רק לחומרא כי כיון שעברה הסירכה אנו תופסים שזה היה רק כעין קרום דריינוס וליחות בעלמא ורק להחמיר אנו בודקים בפושרין או רוק שאם יבצבץ אנו מטריפים כי זה מוכיח שהסירכא קלטה קרום הריאה כשהעבירוה ועי' חיבורי חלק א' סימן נ'. אם כן בנידון דידן דחזינן שנכנס רוח בהסירכא הרי לפנינו שיש נקב בריאה לתוך הסירכא ומה שאין מבצבץ היינו מפני שאין אנו בקיאים בבדיקה. והרי זה דומה כאלו ראו פעם אחד שבצבץ במקום הסירכא. ואח"כ בדקו הרבה פעמים ולא בצבץ דודאי טריפה. וכמדומה שכ"כ הדעת קדושים סי' ל"ט. וכעין זה איתא בנדה (דס"א) בג' נשים שנמצא במקומם דם ובדקו שלשתן ונמצאו טהורות כולן טמאות. ואיתא שם בש"ס דאף לרבנן דס"ל שם גבי טומאה שנאבדה שבודקים עד שמגיעים לקרקע בתולה. דשאני התם דאימור עורב נטלה אבל הכא האי דם מהיכא קאתי. ומכ"ש בנ"ד דקיי"ל שאין אנו בקיאים בבדיקה וגם כי יש כמה סיבות שימנעו מלראות הבצבוץ כגון שאינו נפוח כראוי או שנעשה קרע סמוך למקום זה ועי"ז אין . שולט שם הרוח כראוי

אבל באמת נראה דהא דנ"ד לא מיקרי עולה בנפיחה דהא בשעה שנפחו הריאה לא ראו שנכנס הרוח מהריאה לתוך הסירכא. ורק בעת שהתחילו לקלוף חלק מהסירכא נתנפחה קצת. ונראה שזה נעשה מעצמו באשר הסירכא הוא קרום ספוגי שנעשה מליחות. לזה כשפתחו את קצתה נכנס הרוח דרך שם לתוכה ונעשתה נפיחות, ואף כי טבע הסירכות הנפוחות אשר אם יפתחוה במקום אחד יצא הרוח ויפול הנפוח כידוע. הנה זה הוי רק כשהנפח הוא קרום אחד חלול. אבל בנ"ד נראה שהסירכא היתה ספוגית ומליאה בתוכה קרומים דקים. וכידוע שנמצא לפעמים קרומים ספוגיים כאלה. ולזה לא יצא הרוח מהפתח לפי שהקרומים הפנימים סותמים קצת בפני הרוח והרוח נכנס לשם רק בדרך עקלתון באיזה צד שהיה פתוח שם ונשאר הרוח בחדרים הפנימים של הקרומים דקים שבתוך הסירכא. ולזה נעשו נפוחות הרבה הנקרא בלעזליך וכידוע שכן מצוי בקרום ספוגי וכעין זה איתא בפ"י דמקואות שכלי שפיו שוקע לתוכו אין המים נכנסים לתוך החלל שיש בין דופן הכלי לפיו. אף שהאויר יש לו מקום לצאת דרך פי הכלי. וכמו שהמים נכנסים לתוך גוף הכלי עי"ז שהאויר יוצא למעלה מ"מ הכא שאין להאוור דרך ישרה לצאת מעכב את המים וכמו כשכופה כלי פיה על המים שהאויר אינו מניח את המים ליכנס לתוך הכלי כדאיתא במקואות שם. וכן מוכח משיטת הפוסקים שהובא ביו"ד סי' ל"ו שאם נקבו קרומי הריאה זה שלא כנגד זה כשרה לפי שאין הרוח יוצא מהריאה כשאין לו דרך ישרה לצאת. ואף המטריפים שם היינו דנהי ששוהה הרוח לצאת כשאין לו דרך ישרה. מ"מ כיון שהריאה מרחפת תמיד. סוף סוף יצא הרוח דרך הנקבים אף שהם זה שלא כנגד זה אבל בנ"ד שאין כאן ריחוף וכח דוחה את הרוח לזה אין יוצא הרוח. ומ"מ נכנס דרך שם וכידוע שטבע האויר לדחוק וליכנס בדרך עקלתון. וכן בארתי בע"ה בחיבורי ח"ב סי' י"ט שלפעמים עולה סירכה בנפיחה ע"י נקב שרחוק מהסירכא ולזה נלע"ד שיש להכשיר בנ"ד במקום הפ"מ. ורק צריך לעיין היטב אם אין הרוח נכנס להסירכא מרחוק מהריאה כשנופחים אותה: סימן מג

ע"ד שהיתה האומא דבוקה לחצר הכבד. וכשהפרידום ראו שם בחריץ שניכר בין חלקי הריאה שיש שם קרום ספוגי הנקרא שאם. וכשהסירו קרום זה מתוך החריץ נעשתה גומא עמוקה בין חלקי הריאה כעין כיס ואפשר להכניס בה שלש אצבעות ברוחב ובעומק וכשנתנו שם מים לא בצבץ. לכאורה יש להחמיר בזה דהא קצת פוסקים כתבו דגומא הוי ריעותא. וא"כ בנ"ד שהיה דבוק לחצר הכבד הוי תר"ל. ועוד דהא הוי חסרון בהריאה. ויש בזה יותר משיעור רביעית דהא רביעית הויא רק שתי אצבעות כדאיתא בפסחים (דף ק"ט). ובזה כתבו רוב הפוסקים ביו"ד סי' ל"ו ס"ח דטריפה בחסרון מבפנים. והכא יש לדונו כחסרון מבפנים כיון שמבחוץ היה שלם רק שהיה כעין קרום ספוגי. ואף בפחות מכשיעור הא הוי ריעותא עכ"פ והוי עם הדיבוק תר"ל. וגם הרי כתב הנוב"ת סי' כ"ג דסירכא על מקום שנתרוקן טריפה בלא"ה. ואף אי נימא דזה הוי כחסרון מבחוץ ג"כ טריפה בשיעור גדול כזה. אך נראה דחלקי הריאה שנפרדו אף שאין מבצבץ שם דינו כפנים הריאה. אבל באמת ז"א דכיון שהיה שם קרום ספוגי. לא מיקרי זה חסרון. כי כן מצוי שבין חלקי הריאה יש קרום דק. רק הכא היה ספוגי יותר מדאי. ולא מיקרי גומא דהא היתה הריאה שלימה כראוי. ובכל מקום חלקי הריאה אם יפרידום יהי שם גומא כידוע. רק דהכא לפי שהיה הקרום ספוגי היה בנקל יותר להפריד. ועוד דאף לאחר ההפרדה לא מיקרי זה חסרון. כי באשר שנתפצלה במקום חלקי הריאה נתרחב החלל ונראה כחסרון. וזה דומה לריאה שנתפצלה במקום חלקי הריאה שאז יש הפרש גדול בין הפיצול לגוף הריאה. וכמו בין שתי אונות. וזה לא מיקרי חסרון ולא גומא ואין כאן ריעותא כלל. וע' חיבורי ח"א סי' מ"ד שאם נתפצלו חלקי הריאה אין חשש בזה. ובנ"ד לא הוצרכו כלל להסיר הקרום מהחריץ. כי מה לנו שהקרום ספוגי כיון שהוא שלם ואינו מבצבץ. וכן מצוי בין חיתוכי האונית או בין פיצול לריאה שיש שם קרום ספוגי. ואין בזה חשש. וגם אפשר דבנ"ד היה