דברי מלכיאל ה לט

כתבתי למעכ"ת בזה ונדפס בחיבורי ח"ב סי' ב' לזה אשיב בקוצר

הנה בחיבורי שם בארתי שאחר יציאת השו"ב מפ' י"ל שיוכלו אנשי ז' לשחוט במקום אחר ולא בפ'. ומה שמכר השו"ב את חזקתו אין בו ממש. דאטו יש לו איזה קנין בעסק השחיטות לעולם. הלא הם שכרו רק אותו ולא יוכל לסלקו מטעם שכתבתי בחיבורי שם. אבל לא שיוכל למסור לאחר. ופשוט שאינו יכול להושיב שם שו"ב בלא הסכם אנשי המקום. ואף בשוכר בית קיי"ל שא"י להשכיר לאחר בלי רשות המשכיר. וכן שומר אסור למסור לאחר ומכ"ש בשו"ב. ובפרט דהכא כיון שיוצא משם נפקע זכותו במקום זה ואין לו מה למסור לאחר ודמי לשוכר שנשלם זמן שכירותו

אבל כל זה אם אנשי ז' רוצים להתפרד מפ'. אכן אם רוצים גם עתה להיות יחד עם פ' ולהיות תחת השגחת מעכ"ת. נראה פשוט שאין יכולים לכופם לקבל שו"ב מוו' ושיצטרכו לפנות בכל דבר לעיר וו' הרחוקה מהם. וכ"כ בחיבורי ח"ד סי' ל' אשר בכה"ג הרשות בידם לפנות לאיזה מקום שירצו ורק לענין הכנסת הרבנות י"ל שיוכל הרב דוו' לקחת מהם כמו בעד טרוישין וכדומה. אבל לא יוכלו להכריחם שיפנו אליו בשאלות או"ה וכדומה ושם ביארתי בע"ה הדבר על מכונו. וזה תלוי ברוב דיעות מאנשי ז'. ולפמ"ש מעכ"ת שהשו"ב שרוצה להיות בפ' הוא שו"ב זה י"א שנה. והשו"ב שאנשי וו' רוצים להושיב בז' איש שגמר זה מקרוב את לימוד אומנות שו"ב. י"ל דבזה יכולים אף המיעוט למחות וכמ"ש בחיבורי ח"א ס"ס ל"ו דהיכא שגלוי שהרוב אומרים שלא כהוגן אף אחד יכול לעכב. וכהא דרפ"ד דפיאה. ובודאי עדיף שו"ב רגיל באומנתו ובפרט בכפר שאין שם מורה שישגיח עליו תמיד: סימן מ

ע"ד ששחטו אווזא וכשתכף אגודל לראות אם נשחטו הסימנים ראה שמונח בושט חוט של צמר עב מאוד ונראה שהיו כמה חוטים שזורים יחד ומחמת הליחות נתחבר ונראה כחוט אחד והחוט היה נחתך מקצתו ובדק הושט ומצאו שחוט כולו

הנה ידוע מחלוקת הפוסקים בגמי שנחתך בעת השחיטה ומנהגינו להחמיר בזה כמבואר ביו"ד סי' כ"ג ס"ב. אכן בנ"ד יש כמה צדדים להקל. ראשית דהא נחתך רק מקצתו וכבר כתבו התב"ש וכמה אחרונים דבכה"ג שנחתך מקצת הגמי מוכח שהושט נחתך קודם שנחתך הגמי דהא חזינן שנשאר מהגמי שלא נחתך. וה"ה בנ"ד. ועוד כמה אחרונים כתבו להקל בעשב רך. ואפשר דה"ה חוט שהוא רך ואף שהשבות יעקב ח"ב סי' ס"א כתב להחמיר בחוט מ"מ י"ל שהמקילים בעשב רך מקילים גם בחוט. אך ז"א דהא בנ"ד היה חוט עב. ואף שהיו חוטים הרבה דבוקים מ"מ מיקרי זה דבר קשה שאחד מחזיק את השני. וכעין זה איתא בחולין (דף נ"א ע"ב) דכיתנא שעשוי חבילות מיקרי דבר קשה. ושם (דף נ"ב ע"א) דתבן העשוי חבילה מיקרי דבר קשה. ואף שיש לחלק בין נפילה לנ"ד, מ"מ לא מסתבר דכיון שביחד הוא דבר עב הוא מעכב קצת את הסכין. אבל בנ"ד הרי אנו רואים שנשחט כל הושט והחוט לא נחתך כולו. ועכצ"ל שהושט נחתך בגלגול קצת כידוע שמצוי כן וכמבואר בפוסקים בסי' כ"א וכ"ד. וא"כ אפשר שנשחט כל הושט קודם שפגע בחוט ואח"כ פגע הסכין בחוט. ולזה נחתך רק מעט לפי שנדחה החוט מהסכין וכבר כתבו כמה אחרונים להכשיר אם נשחט רוב הושט ומכ"ש הכא שנשחט כולו ויש כאן צדדים להקל וגם כי ידוע אשר באווזא ע"פ רוב נשחט הקנה קודם הושט: סימן מא

ע"ד שהיה סדק באונא עליונה של ימין במקום שמתפצלים חלקי הריאה ועל חוד אחד מהסדק היתה סירכא לשומן היורד על הצלעות הנקרא פריסה והיה ניכר שיש קרום מהסירכא לתוך שולי הסדק והיה נראה כאלו מבצבץ מתוך הסירכא. וכשהסירו הסירכא נמצא החוד שלם. ועם הסירכא עבר קרום לתוך שולי הסדק. והבצבוץ הוה בשולי הסדק. והיה בשטח ההוא עוד סדקים עמוקים. אך לא היה שם סירכא

הנה לכאורה יש להחמיר דהא כיון שמהסירכא יש קרום לתוך הסדק א"כ נראה ששורש הסירכא הוא בתוך הסדק ושם מבצבץ וגם דסירכא על גומא הוי תר"ל לדעת הרבה אחרונים ואף אם נאמר שהקרום שנכנס לתוך הסדק אינו שורש הסירכא מ"מ הרי הסירכא עמדה על שפת הסדק והריעותות סמיכות זל"ז בלי הפסק. ועוד דכיון שנראה הבצבוץ קודם שהסירו הסירכא א"כ ניכר שיש שם נקב תחת הקרום ואין במה לתלות את הבצבוץ שהבצבוץ היה תחת הקרום כי הלא לא ראו שהבצבוץ בשולי הסדק רק אחר שהסירו הסירכא. אבל מקודם היה נראה שמבצבץ לתוך הסירכא. וא"כ הוי הקרום מחמת מכה. וגם דרגלים לדבר ששורש הסירכא הוא ממקום זה וכמ"ש הפוסקים שאין סירכא בלא נקב רק כשעלתה הסירכא נדבקה בצד הסדק ועלתה על קצה הסדק ומשם נסרכה לשומן שעל הצלעות. והנה אף שהבעה"ע ועוד פוסקים כתבו ששומן התלוי על הצלעות דינו כדופן שסותם ע' ב"י סי' ל"ט. י"ל דהיינו רק כשהסירכא מגב הריאה שהריאה סמוכה לדופן ולזה דופן סותמתה. אבל בנ"ד שהנקב הוא בשולי הסדק אין הדופן מגיע לשם ואינו יכול לסתום וכמו דקיי"ל שאם הסירכא עומדת מקמא אין הדופן סותם

אכן באמת יש לצדד להקל בזה. דהנה הסדק הזה אינו ריעותא כלל כי מצוי שיתפצלו חלקי הריאה. ובפרט באונא עליונה של ימין וכמבואר ביו"ד סי' ל"ה ס"ה. וכן בנ"ד נתבאר שהיו עוד סדקים באונא זו. וכ"כ בשו"ת גבעת שאול סי' נ"ו שאין זה ריעותא. והסירכא לשומן כיון שראינו שעיקר מקום אחיזתה היה על גב חוד הסדק ומשם נתחברה להשומן. י"ל שזהו שורש הסירכא ובתוך הסדק היתה מתחברת משם להשומן ולא היתה עולה על גב חוד הסדק. וגם י"ל שהקרום שבתוך הסדק עד גב החוד הוא סירכא ממקום למקום ומשם נסרך להשומן והוי כסירכא כפולה שיש להכשיר ע' סי' ל"ט ס"ד ובש"ך ואחרונים שם וע' חיבורי ח"ב סי' י"ט וכ"ח וכן עיקר דהא אין הסירכא יוצאת מן הריאה רק מן הסירכא ממקום למקום שהוא קרום בעלמא. ובפרט הכא שהוא לשומן הפריסה. ומה שמבצבץ בשולי הסדק כיון שאין כאן סירכא יש לתלות הבצבוץ באיזה סיבה כגון שאפשר בשעה שהוציאו הריאה נתעכב קצה הסדק הזה בדופן הבהמה ונפתח הסדק יותר מדאי ונקרע בפנים עי"ז קצת. וגם דלשיטת הסוברים שסירכא לשומן שעל הצלעות דינה כסירכא לדופן נראה דה"ה אם הסירכא עומדת בסדק או גומא. ובסירכא כסדרן נראה ודאי שהדין כן וכמדומה שכן מפורש באחרונים. וכן מסתבר דלהטעם שסירכא סופה להתפרק וכשהיא כסדרן אין סופה להתפרק לפי שמונחים זה אצל זה א"כ ה"ה כשיש שם גומא מ"מ הרי אין סופה להתפרק. ולהטעם דאין סירכא בלא נקב. הנה בכסדרן יש שני שיטות או משום ששוכבות זו אצל זו נסתם הנקב ע"י קרום הסירכא או דהא