דברי מלכיאל ה לח

הרמב"ם פ"א מה' פסוה"מ טעמא דמב"מ אינו חוצץ ונתקשה בלח"מ לל"כ, הטעם דדרך שירות בכך כלישנא בתרא. ולפמש"ל דפליגי א"ש שפסק כלישנא בתרא לחומרא. ובאמת בכלי שרת מצינו קפידא על חציצה כל דהו כדאיתא שילהי עירובין ובזבחים (דף י"ט) לענין בגדי כהונה. ומינה יליף (בדף כ"ד) לענין רצפה וברש"י ותו' ע"ש. והוא כסברת הריב"א ביומא (דף נ"ח) דבכלי שרת מחמירין טפי. ועכ"פ נראה להרמב"ם דשם ילפינן דבעי כעובד לפני המלך והכל כפי כבוד המצוה. ועיקר נראה חילוק התו' בין אי כרך על היד או על הלולב דעל היד הוי טפי חציצה]. ומיושב בזה דאצטריך לרבא למימר בסוכה מב"מ אינו חוצץ דשם לא שייך למימר כמו לגבי לולב כיון שלא נעשה להחזיק ולזה הוצרך לומר משום מב"מ. אבל בנושאו או נוטלו אין נ"מ איך שאוחזו דעכ"פ הכלי צריך לו לנוי וכדומה. והא דאמרינן גבי גדלי הושענא משום חציצה ולא משום לקיחה תמה וכן רבא אמר משום לנאותו וכקושיית הלח"מ. לפמש"ל הדבר פשוט דבאמת בדבר הנעשה לבית יד ללולב לקחתו בו כמו סודר. שפיר הוי טעמא משום לקיחה תמה וכמש"ל דולקחתם דרשינן בקמץ שיקחם בעצמם ולא ע"י ד"א. ורבא ס"ל דכיון שדרכו בכך שמה לקיחה. אבל חציצה לא שייכא דהיינו לקיחתם. אבל שם שגדלו מקלעת לנוי בעלמא ולא לבית יד. שפיר הוי משום חציצה. רק דרבא ס"ל דכל לנאותו אינו חוצץ. ולזה פי' הרמב"ם דאיירי שעשו גימון של זהב על האגודה כמש"ל ודלא כפירש"י דמגדלי היינו אוגדי הלולב. אלא שהוא לבד האגד. דהאגד י"ל דהוו כעין לקיחה כנ"ל. והיינו דנקיט תרי גווני גימון של זהב וסודר. ולזה ג"כ גבי לא לידוץ ולא ליגוז קאמר משום חציצה והיינו כנ"ל. והרמב"ם כללם ביחד דכל לנוי אינו חוצץ. וממילא נדע דאף בכל לקיחה ע"י ד"א הדין כן דכשדרכו בכך אינו חוצץ

ועיקר נראה בהא דלנאותו אינו חוצץ דבאמת קשה מש"ל למה תני סתמא שמצוה לאגוד הלולב. כיון שכל המצות מצוה לנאותו משום זה אלי ואנוהו. ומה שייך זה דוקא גבי לולב. וגם דמסיק אם לא אגדו כשר. משמע שהיא מצוה השייכת לגוף מצות לולב. ונראה דאיתא בסוכה (דף ל"א) דמייתי דר"י בעי הדר מהא דס"ל דיאגדנו למעלה ודחי דטעמא דבעי כפות. ומייתי מהא דס"ל שאוגדין רק במינו ודחי דיליף לקיחה לקיחה ע"ש. הרי להדיא דס"ד דהש"ס דטעמא דאגד משום הדר ורק דדחי לה. ועכ"פ מוכח דהדר החיצוני ג"כ בכלל מצות הדר. ומ"מ לא מעכב רק הדר שבגופו דהדר החיצון אין לו שיעור. וכמו שאגדו בירושלים בגימונות של זהב. והתו' הקשו שם דאי טעמא משום הדר א"כ למה פסול בשל זהב. ולענ"ד י"ל דכיון דר"י ס"ל דמעכב תיקשי דא"כ אין לדבר סוף כנ"ל. וצ"ל דלא ס"ל דמעכב רק מה שאפשר לעשות מגופו. וזה הוי בכלל הדר דקרא שיעשוהו מגופו בכל אופני ההידור. ולזה אוגדין אותו במינו. וממילא מיפסיל במילתא אחריתא. אבל רבנן ס"ל שיש מצוה בהידור החיצוני אבל לא לעיכובא. ורק מדחזינן דניחא לקרא בהידור מצוה זו יותר מבכל מקום. לזה אמרינן בלולב שמצוה לאוגדו משום נוי. דלולב מצוה לנאותו יותר משאר מצות משום הדר כנ"ל. ודמייתי מזה אלי ואנוהו. היינו לומר שעיקר זה אינו נלמד מגוף קרא דהדר דא"כ יעכב נמי וכר"י. ורק שהוא משום נוי. וכאן מצוה יותר משום דחזינן דקפיד קרא על הדר ומנהג של ישראל תורה שנוהגים לפאר האתרוג בכלי נאה יותר משארי מצות. והיינו משום דחזינן שהצריכו בו הדר כנ"ל. וא"כ ממילא לרבנן דהוי הדר בכ"ד שיפארנו ודאי לא הוי חציצה כיון שהוא מגוף מצותו. ולא דמי לשארי נוי מצוה. והיינו דקאמר רבה במגדלי הושענא לנוי משום חציצה כמש"ל ורבא אמר משום לנאותו כנ"ל דהוי הדר טפי, אולם גבי כריכת סודר דלא הוי הדר' רק שעושהו לבית יד קאמר דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דצורך הלולב הוא וכמש"ל והיינו טעמא דאזוב ושפופרת שדרכו בכך ורק בעי שיהא דרך כבוד. כי דרך בזיון אין דרכו בכך כדאיתא בדף מ"ב וכמש"ל: סימן לח

ע"ד שאסר להחם המקוה ע"י עכו"ם ביו"ט שני לטבילת נשים בליל ש"ק שאחר יו"ט. הנה כיון לדעת הנו"ב במ"ת סי' כ"ד והח"ס סי' קמ"ו אכן המנהג כעת להתיר וסומכים על דברי הנו"ב שם ובסי' כ"ה והרעק"א סי' י"ז שמצדדים להקל בזה דהוי שבות דשבות במקום מצוה. וגם דעיקר החשש בנו"ב ורעק"א שם הוא עפמ"ש התו' בביצה (דף כ"א ע"ב) דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש ואסור ביו"ט. אבל השטמ"ק כתב בשם ריטב"א דהוי שוה לכל נפש רק אסרו משום גזירת מרחץ והוי רק דרבנן. וכ"ה דעת הרבה ראשונים ע' בר"ן בזה

ולפז"נ דזה שייך רק בחמין. אבל בפושרין שרי דלא שייך בזה גזירת מרחץ. וכ"כ הנו"ב שם סי' כ"ד וכ"ה וגם להתו' י"ל דבפושרין הוי שוה לכל נפש אף רחיצת כל גופו]. וא"כ י"ל דשרי להחם המקוה דהא אף לעשות פושרין צריך להדליק אש תחת היורה או בכלי שקורין סאמאוואר. ומותר לעשות אש גדול כדי שיפשרו המים במהרה. וממילא אף אם מתחממים המים הרבה. אין חשש כי הלא אינו יכול לכבות האש. ואף להוציא האש אינו מחוייב כיון שאינו עושה מעשה. ואח"כ לא יטבלו עד שיצטננו המים ויהיו רק פושרים. וממילא מותר לעשות כן גם מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין. ומה שהמקוה בתוך המרחץ אין בזה גזירת מרחץ. כי המקוה אינה עומדת במקום שמזיעין וע' ס"ס שכ"ו ובאחרונים שם. ואקצר באשר כבר נהגו להקל בזה. ועוי"ל דגוף טבילת האשה יש לדון דשרי לר"י שמתיר מכשירים מלכם לכל צרכיכם. וגם צורך תשמיש הוי בכלל כדאיתא בביצה (דף כ"ב). וקיי"ל בדף כ"ח ע"ב כוותיה רק שאין מורין כן לרבים ע"ש בפירש"י וכ"ה בשו"ע סי' תקי"א. וממילא היכא שיוכל לתלות הוראתו בסברא אחרת יכולים להורות כן. וכהא דמנחות (דף ל"ו ע"ב) דא"ל ר"א לרבינא שלובשין לשמרם משום שאין מורין כן. וכ"כ הב"ח באו"ח ס"ס תק"ט. ואף שי"ל דהיינו רק כשעושה בעצמו אבל לא להורות לאחרים. מ"מ נראה דבכה"ג מותר לסמוך בשעה"ד להורות כן. ומכ"ש שאין למחות ביד העושה כן. ואף שכתבו התו' בביצה (דף כ"ב) בחד תירוצא דלא קיי"ל כר"י רק באוכל נפש. הנה זהו מחלוקת הבעה"מ והרמב"ן שם ואין לי פנאי כעת להאריך בזה. וגם הרי כתב הפנ"י בביצה שם שתשמיש דינו כאוכל נפש. וגם הרי דעת הר"ן בפ"ד דביצה שכל הנאות הגוף דינו כאוכל נפש. ומזה יש לדון שלא למחות לכבות דליקה ביו"ט דהא צריכים את הבית לאכול שם וכדאיתא בביצה (דף כ"ב) וכשיטת הבעה"מ ותו' בתירוצם הראשון שם. ואף לתירוצם השני הנה יש בזה צורך אוכל נפש קצת. וההכרח לקצר ועכ"פ בנ"ד יש יסוד להמנהג שמחממים המקוה ביו"ט: סימן לט

ע"ד שהשו"ב מכפרים, פ' וז' יצא למקום אחר, ומכר זכותו לאחר ובאשר כפר ז' שייך לעיר וו' לתשלומי מס הקהלה וחפץ הרב דוו' להושיב בז' שו"ב אחר ושיהיו שייכים לו עוד איזה כפרים סמוכים. ואנשי ז' חפצים יותר שיהיו יחד עם פ' באשר הם סמוכים וגם מתיהם קוברים בבה"ח דס'. ומוו' הם רחוקים וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה אם יכול הרב דוו' לעשות כן. ובאשר כבר