דברי מלכיאל ה לז

ואדרבא קמ"ל דלא הוי חציצה דאל"כ הול"ל לא אגדן כשר דבאגדן פשיטא ול"ש למימר כשר. ור"י דנקיט אגוד כשר י"ל דנקיט לישנא דת"ק

ובעיקר הדבר קשה דהתו' הקשו במנחות (דף כ"ז) דהא ילפינן קיחה קיחה משד"ע ותירצו דשמא אינה מופנה א"נ קיחה גמר ולא לקיחה ע"ש [ואפשר שזהו כוונת התו' בסוכה (דף י"א ע"ב) ע"ש. אך י"ל שכוונתם בפשיטות דרק שם גמרו לה ולא הכא. וכמ"ש התו' כעין זה בדף י"ג ע"א] ותמהני דהא גמרי לקיחה לקיחה באזוב כדאיתא בספרי הובא בתו' (דף י"ג ע"א) ואדרבא קשה טפי דהתם הוי ולקח מולקחתם והכא הוי ולקחתם מולקחתם. וכבר איתא ריש יומא ובכ"מ דהיכי דאיכא דדמי ליה מדדמי ילפינן. ואפשר לפמ"ש רש"י בחומש פ' בשלח דפרה אדומה נצטוו במרה א"כ י"ל דעדיף למילף פרה מאזוב מצרים משום דתרווייהו קודם מתן תורה. משא"כ לולב דהוי דבר הנאמר בסיני וכעין זה כתבו התו' בחולין (דף פ"ה ע"א), אלא דדחו שם מסוגיא דיבמות (דף י"ז) ע"ש. ובאמת יש לישב קושייתם לפמ"ש בדור"ל דרוש ז' בשם הילקוט דיבום נאמר בדיבור א' עם עריות. ועריות איתא במכילתא שנצטוו במרה וא"כ תרווייהו הוי קודם הדיבור. אבל הוא דחוק. ותירוץ הראשון של התו' ג"כ צ"ע דהא גם באזוב דפ"א לאו מופנה מדאצטריך ללקיחה תמה כדאיתא (בדף ל"ז) למעט לקיחה ע"י ד"א לרבה וגם לרבא בדרך בזיון דמודה כדאיתא בדף מ"ב. ולפמש"ל דבאמת היינו דיליף בג"ש מהתם ואהא סמיך א"ש. וא"כ גם בהא דשפופרת נצטרך לומר כן והוא דוחק

ובגוף ענין חציצה קשה לי דהכא ס"ל לרבה דכיון דכתיב ולקח פסיל חציצה. ורבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומותר אף לכתחילה. אבל אי לא הוי לקיחה הוי מודו דבדיעבד פסול. ובמנחות (דף י"ט ע"ב) אמר רב דמלא קומצו בקומצו ממעט שלא יקמוץ בכלי ע"ש. ומ"מ אצטריך שם לעכב עוד קרא. ולשמואל דלא יליף דורות משעה באמת אינו מעכב ע"ש. הרי להדיא דבחד קרא לא מעכב. וביותר קשה על שמואל דאיהו ס"ל בסנהדרין (דף מ"ה) דבעינן קרא כדכתיב. והיה נראה בישוב זה עפמ"ש התו' במנחות (דף ל"ח ע"א) דרק בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ולזה גבי קמיצה בעי שנה הכתוב משא"כ בעלמא שפיר בעינן קרא כדכתיב. אלא דתקשי מאי מייתי בסנהדרין (דף מ"ה) מהא דנותן על שמאלו ויוצא דהא בקדשים בעי שנה לעכב וכ"נ במנחות (דף י"ט) דמדמי מצורע להא דשארי קדשים ע"ש. וי"ל לפמ"ש התו' במנחות (דף י"ט) דרק לענין שיעכבו זא"ז בעי קרא לעכ' אבל לגוף הדבר כמו קומץ שחסר סגי בחד קרא ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דזהו מעיקרי הדברים שיתן על בוהן ידו וכמו זריקה. ולזה לא בעי תרי קראי. דמחד נדע שכיון שא"א לעשות כמצווה אין לו טהרה. ושפיר דייק דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. ומזה תמה אני על התו' במנחות שם ד"ה שמואל שהקשה על שמואל מנ"ל לעכב בקומץ חסר ויתר כיון דלא יליף מוימלא כפו ממנה ע"ש. ואיך דימו זה לקומץ בכלי. דזה הוי בגוף ענין הקמיצה שאין כאן קומץ כלל. משא"כ בקומץ בכלי אשר באמת צ"ע לרבא דאמר דע"י ד"א ש"ל. וצ"ל דזה דווקא הכא דכתיב לשון לקיחה] ועכ"פ מכ"ש נלמוד דנתינה על הבוהן שהוא מדברים העקרים. ויש עוד פרט לענין הסדר שאף בשארי דברים בעי קרא לעכב כמ"ש התו' במנחות (דף ל"ח) ע"ש. אלא דלפ"ז תיקשי דמנ"ל דחוצץ בעבודה כדאיתא ביומא (דף נ"ח) וזבחים (דף י"ט). ופירש"י משום דכ' ולקח הכהן בעצמו של כהן. ומבואר שם דמעכב. ומנ"ל הא, וצ"ל משום דכתיבי בפ' ויקרא גבי חטאות טובא זימני ולקח והוי לעיכובא. אך צ"ע אי הוי גמרינן חדא מאידך וע' בסוגיא ר"פ איזהו מקומן. ולפמ"ש התו' בזבחים (דף מ"ז ע"ב) דילפינן כלי מהקישא דזאת התורה. א"כ שפיר מייתר בכולהו ולקח לעכובי כנ"ל ועכ"פ לפ"ז מיושב קושיית תו' בסוכה (דף י"ג) למה באזוב כשר אם לא אגדו ולא בלולב. והיינו דשם הוי קדשים ובעי קרא לעכב. משא"כ בלולב דלא בעי קרא לעכב. וצ"ל דס"ל דון מינה ואוקי באתרה. ולפ"ז צ"ל דבאזוב דפרה הוי ג"כ כקדשים ודוחק קצת. אלא דלפ"ז יקשה מאי מייתי משפופרת דבדיעבד שפיר כשר. וי"ל דלכאורה קשה לגי' רש"י שם ולקחו ונתן למה מייתי תו קרא דונתן. בשלמא גבי אזוב מייתי ולקח וטבל לפי שעיקר קפידה על שעת טבילה. אבל כאן עיקר הלימוד מולקח ונתן קאי על המים כמ"ש התו'. ולפמ"ש א"ש דס"ל כמ"ש התו' דקאי אתרווייהו ומייתו תרווייהו לעכב. ומצאתי בכפ"ת שנדחק מאוד בזה

והנה התו' בזבחים (דף כ"ד) וביומא (דף נ"ח) הקשו דלרבא דס"ל ע"י ד"א ש"ל ל"ל למימר מב"מ אינו חוצץ תיפוק ליה דהוי לקיחה. ובזבחים שם כ' דשמא הוי בחדא רבה ובחדא רבא. ותמוה דהא בכולהו פליגי רבה ורבא כמבואר בסוגיא. ומ"ד דלא לידוץ ע"כ רבה הוא. וא"כ אידך הוי רבא] ותירצו דבסודר שעל הלולב שפיר הוי כבית יד והוי לקיחה. ועדיין הקשו מיומא במזרק תוך מזרק ותירצו דשם איירי שלקחו מתחתיו ולא מצידו כדרך בית יד ע"ש. וכאן כתבו התו' דהא (דדף מ"ב) איירי במחזיק בשוליו או אוחז בבית יד של כלי ע"ש. וכבר הרגיש בכפ"ת בסתירת דבריהם דשם כתבו דבשוליו לא הוי כלקיחה ע"י ד"א. ותירוצו דחוק מאוד ע"ש. וגם תמוה לי מ"ש שאוחז בבית יד דמ"ש מאוחז בדופן או בבית יד וכדאיתא בזבחים (דף כ"ד) דשפיר דמי באוחז באוזן הכלי. אך אם נפרש כפי' הכפ"ת שם א"ש ע"ש. אולם הקשה בכפ"ת (דף מ"ב) דמ"מ מאי מקשה הש"ס שם אדרבא נימא דאיירי באוחז בדופני הכלי ומשום חציצה. ולהתו' דזבחים ויומא נמי תקשה דנימא דבאוחז בשוליו איירי. וגם כי לענ"ד עיקר חילוקם אינו מובן. דמ"ש אם אוחז בשוליו או בדפנו דמ"מ הוי לקיחה ע"י ד"א וכמו דדייק בהפיל משפופרת דמשמע בכל גוונא כשר באוחז בדופניו או בשוליו. ובאמת תמהני על התו' למה הקשו ממב"מ אינו חוצץ ולא הקשו מקודם אהא דאמר רבא כל לנאותו אינו חוצץ דתיפוק לו דהוי לקיחה. ונראה שהבינו דבאמת היינו דקאמר דדרך כבוד הוי לקיחה כדלקמן (ד' מ"ב). אבל אכתי קשה שינוי הלשון וכקושיית הלח"מ שהזכרנו

והנראה בדעת הרמב"ם דס"ל כמ"ש הר"ן דלחציצה בעינן דרשה גמורה. והכא וכן בתפילין לא ס"ל דליפסל חציצה. והך דמגילה (דף כ"ד) על בית אונקלי שלו שמזה מקור הדין דחציצה פי' באופן אחר, ע"ש בפיה"מ ולא הוצרך להביאו בחיבורו בהל' תפילין והיינו כמ"ש ורק דבעי לקיחה כדרך הלוקחים. ועוי"ל כהא דטבילה דקיי"ל דמה"ת דווקא רוב המקפיד חוצץ ע' תו' סוכה (דף ו' ע"ב) בזה. ולזה כתב הר"ן דבדבר שבטל אל הלולב או אל ידו לא הוי חציצה. ולרבא הויא שפיר לקיחה כיון שדרכו בכך. אבל אם הלקיחה דרך בזיון. א"כ אין דרכו בכך דוודאי אין דרך לישא לולב של מצוה בעציץ וקדירה. ולא בטל לא להלולב ולא לידו. ולזה לא הויא לקיחה. ושפיר מייתי מאזוב שמספקו בחוט דכיון שצריך החוט להאריכו ודרכו בכך כשהוא קצר שפיר בטל להאזוב. וכן שפופרת דרכו בכך להניח בו אפר החטאת. והיינו דמשני ביומא (דף נ"ח) שאני רגל דלא מבטל ליה וכן בחולין (דף פ"ג ע"ב) ליתי וליבטליה קמוסיף אבנין וכו' לא ליבטלי' הוי חציצה. והיינו דבעי נמי בתר הכי אי דרך שירות בכך דאז לא הוי חציצה כנ"ל. ונראה דנ"מ במזרק כסף תוך של זהב וכדומה דהוי מין בשאינו מינו. ומ"מ אי דרך שירות בכך שפיר דמי. ומיושב בזה מ"ש