דברי מלכיאל ה לו

וכן ראיתי בספר באר אברהם בחידושיו ליומא (דף י"ג) שהביא, בשם השיח יצחק להקשות על הירושלמי שיקדש על תנאי אם תמות אשתו ותירץ משום ברכת אירוסין. אבל באמת ז"א דהא הברכות אינן מעכבות כדקיי"ל באה"ע סי' ס"א דהאידנא אין מברכים בשעת הקדושין. אכן על חופה יש לתרץ כן דהא קיי"ל שם בסימן ס"א שלכתחילה יברך קודם שיתיחד ע"ש. ולפלא שלא ראה הב"א דברי הש"א שהרגיש בקושיא זו ויש להאריך. אך לדעתי לק"מ כי בוודאי יש למצוא אופנים שונים והש"ס חדא נקיט. וכן הירושלמי שמתיר לקדש ביה"כ ס"ל דכיון דאין שבות במקדש א"צ לחפש עצות ותחבולות שלא יצטרך לעבור על השבות. ובפרט שאינו רק חשש דהא יותר קרוב שלא תמות אשתו ולא יצטרך לקדש אחרת: סימן לז. ב"ה י"ג תשרי תרל"ח

הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב הלי"א כ' עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא. לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדרה ונטלה לא יצא י"ח עכ"ל. ומקורו מסוגיא דסוכה (דל"ז) ע"ש. והקשה הלח"מ דאי סודר הוי נמי משום נוי. א"כ למה שינה רבא לשונו ואמר משום דשמה לקיחה. וכן קשה על רבה ול"א משום חציצה. ועוד הקשה דהא באזוב ושפופרת דמייתי שם לא הוי לנאותו ותירץ דגבי אגד שצריך ללולב לא שייך לקיחה ע"י ד"א רק משום חציצה. וחציצה לא שייך רק בלולב דכתיב ולקחתם לקיחה תמה ומהכא נפקא לן חציצה מדרבנן כמ"ש הר"ן ולזה גבי אגד נקט טעם דחציצה ולנאותו. אבל בסודר שאינו אגד שצריך ללולב נקיט פסול מה"ת שהוא לקיחה ע"י ד"א וע"ז לא מהני סברת לנאותו ואצטריך רבא למימר דהויא לקיחה, ומ"מ אצטריך נוי כדי שלא תהא חציצה דרבנן כנ"ל. אבל באזוב דלא כתיב רק ולקח לא דרשינן ללקיחה תמה לענין חציצה רק לענין לקיחה ע"י ד"א. ולזה מייתי שפיר דהוי לקיחה ושם לא בעינן נוי כיון דלא שייך חציצה כנ"ל. וסברת נוי לא מהני רק נגד חציצה דרבנן כמ"ש הר"ן עכת"ד ויש שם קצת ט"ס ע"ש

ולענ"ד דבריו צ"ע דמה סברא היא זו דבאגד ל"ש לקיחה ע"י ד"א כיון דאנן קיי"ל לולב א"צ אגד ורק לנוי כדאיתא (בדף י"א ול"ג). וא"כ אינו לצורך גוף המצוה. ואם הסברא כמ"ש הר"ן דבטל לגבי לולב. א"כ גם חציצה ליכא ע"ש. גם לדבריו אכתי תקשה קושייתו ל"ל אמר רבה בסודר הטעם משום חציצה. דהא רבה לא ס"ל סברא דנוי ובפרט דלקיחה תמה היינו חציצה לדברי הלח"מ. ואדרבא טפי קשה דרבה קאמר משום לקיחה תמה. ורבא השיב דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה שאין זה מענין טעם רבה לדעת הלח"מ. ועו"ק דהלא הרמב"ם נקט גימון. וסודר בחדא מחתא. והיינו תרתי מילי דרבה וכדרכו להעתיק דברי הש"ס. ומשמע דבתרווייהו משום לקיחה ע"י ד"א נחית לה. ובאמת נראה מדבריו שהנימין הוא לבד האגד שלו. שכן מורה לשון עשה לאגודה זו. ולא כתב אגד את הלולב וכמש"ש בהלי"ב וכדאיתא במשנה גבי אנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם וכו' ע"ש. ועו"ק שכתב דלהכי איכא חציצה בלולב דכתיב ולקחתם לקיחה תמה משא"כ באזוב. וא"כ הוי חציצה מה"ת בלולב ואיך כתב דהוי דרבנן. וגם מ"ש בשם הר"ן דחציצה דרבנן. לענ"ד אין זה כוונת הר"ן שם. שכתב שם שלשון חציצה הוא לאו דווקא דהא ליכא קרא להכי. ועיקר הטעם משום לקיחה תמה ע"ש שז"ב בכוונתו. והחילוק הוא דחציצה מדאורייתא תלי ברובו מקפיד ומדרבנן אף כ"ש. אבל הכא תלי עיקר בלקיחתו וכבר פלפל בכפ"ת לענין חציצה במקצת בלולב שהב"י התיר בסי' תרנ"א. ואגודה ורמ"א אסרו ע"ש. ובאמת קשה מאי מייתי מאזוב ושפופרת כיון דרבה קאמר משום לקיחה תמה וא"כ הא באזוב לא כתיב ולקחתם וכמ"ש הלח"מ. ועכצ"ל דולקחתם אצטריך שמעכבין זא"ז כדאיתא (בדף ל"ד ע"ב) וגם לחסר כפירש"י (דף ל"ו) ותו' (דף כ"ט ע"ב) ולקיחה לכאו"א (בדף מ"א ע"ב). ובאמת קשה מכל הני. ומצאתי בכפ"ת (דף מ"א) שהקשה כן בשם הרא"מ ותירץ דהול"ל וקחו או ולקחתם. וא"כ מבואר לקיחה תמה ולקיחה לכאו"א ע"ש. ואכתי קשה מנ"ל למידרש חסר ועיכוב. ודוחק לומר דתרווייהו משמע וצ"ל דיליף גם המסורת ולקחתם דקאי הריבוי על המינים כמובן. ומבואר שצריך שיקחם כולם ביחד או כולם בזא"ז כשיטות הפוסקים בזה ע' בתו' שם. וא"כ אכתי תקשה מנ"ל לרבה הא דד"א חוצץ. ועכצ"ל דזה יליף מלשון לקיחה וכמו באזוב. רק כדי לבאר כוונתו תפס לשון לקיחה תמה. וכעין זה כתבו התו' בכמה דוכתי דנקיט דרשה הפשוטה אף שבאמת עיקר דרשתו מפסוק אחר. ועו"ק דלדברי הלח"מ לרבא כשנטל בכלי שלא בדרך כבוד אין בו איסור רק משום חציצה דרבנן. וא"כ למה כתב הרמב"ם שאין יוצא י"ח. שאין לשון זה נופל על דרבנן ובפרט שידוע דרכו ז"ל לבאר איזה דרבנן ואיזה מה"ת. אבל מסוגיא דדף מ"ב י"ל דמ"מ לא יצא מדרבנן ע"ש. וצ"ע בטרוד במצוה דרבנן. אך שם י"ל שמ"מ מכוין בפירוש שלא יצא בנטילה זו. והו"מ באמת לאוקמא בהכי וע"ש בתו' ד"ה אמר אביי ואקצר. ועוק"ל מ"ש דבאזוב לא כתיב ולקחתם. דמ"מ גבי אזוב מצרים כתיב ולקחתם. וילפינן אזוב פרה בג"ש כמ"ש התו' בסוכה (דף י"ג) מהספרי ע"ש

והנה התו' (בדף י"ג) הקשו דכיון דבאזוב ילפינן לקיחה לקיחה ומ"מ אם לא אגדו כשר. והא לעיל לר"י דיליף לולב לקיחה לקיחה אמרינן דלא אגדו פסול ונשארו בקושיא. ונראה בישוב קושייתם דזה תלי אי בעינן קרא כדכתיב או רק ראוי בעינן וכמ"ש התו' בחולין (דף פ"ג) ויבמות (דף ק"ד) ובכ"מ דבעינן ראוי לבילה וע' כתובות (דף מ"ד) בתו' ועכ"פ ראוי בעינן. ולזה י"ל דר"י ס"ל דבעינן קרא כדכתיב ממש. ולזה ס"ל לא אגדו פסול. אבל רבנן ס"ל דלא בעינן רק ראוי לאגודה שיהו שנים כדאיתא בסוכה (דף י"ג) דס"ל דשנים הוי אגד. ומ"מ לכתחילה מצוה לאגוד וכמ"ש התו' לענין בילה דלכתחילה מצוה לבלול ע' חולין (דף פ"ג) בתו'. אלא דקשה טובא מאי מקשה הש"ס (דף י"א) כמאן אזלא הא דמצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר ומשני משום ואנוהו. נימא דרבנן נמי ס"ל ג"ש דלקיחה ורק דבדיעבד כשר כנ"ל. ובאמת לשון הברייתא קשה דקאמר מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר דמאי אשמועינן בהאי נוי מצוה טפי מכל מצוות שמצוה לעשות ס"ת נאה וכו' וצ"ל דאשמעינן דאגד הוי נוי ומ"מ סיפא קשה דקאמר דכשר דמשמע דמצות אגד היא מגוף מצות לולב ואינו רק נוי למצוה. ודוחק לומר דנקטה לאפוקי מדר"י. דטפי הול"ל מצוה לאגדו כדי לנאותו וממילא ידענא דכשר בלא אגדו. ועפמ"ש מבואר ג"כ הא דילפינן במנחות (דף כ"ז) וסוכה (דף ל"ד) מלקיחה תמה דמעכבין זא"ז. ואמרינן שם במנחות דיש לו אין מעכבין. ומוקי כרבנן דא"צ אגד ע"ש. ופירש בה"ג בתו' שם שיכול ליטלן אחד אחד. וקשה דא"כ לא הויא לקיחה תמה. ולפמש"ל מבואר דבעינן ראוי ללקיחה תמה ולא מעכב. אבל אי נימא דבעי ראוי לאגד נראה שצריך ליטלם כולם ביחד. ובזה יש לישב קושייתינו. דאי בעינן ראוי לאגד ומצוה לכתחילה משום ג"ש דלקיחה כנ"ל. א"כ כמאן אתיא הא דיש לו אין מעכבין זא"ז, ועכצ"ל דלא ס"ל ג"ש דלקיחה. וכ"נ מלשון בין אגדן בין לא אגדן כשר. דמשמע דהכל אחד בעיקר דין לולב.