דברי מלכיאל ה לה

תערובות גרעין וכדומה. ועל גוף הזאדע לא שמעתי שיהא איזה חשש בפסח. ובכמה מקומות משתמשים בהם בפסח. ויתר הכלים האפשרים בהגעלה צריך להגעילם כמנהגינו בכל דבר. ובפרט בכלים אלו ששוהים מעל"ע והוי כבוש אם נמצא שם חמץ. וגם יש לדון שבלעו ע"י הדחיפה החזקה שע"י המכונה שהולכת בכח גדול ע"י קיטור או ע"י סוסים וגם דהא משימים בזה וויטריאל דהוי דבר חריף מאוד וכבר נהגו ישראל להחמיר להגעיל כל כלי שאפשר בהגעלה אף שאין ברור שנשתמשו בו חמץ גמור רק שלא נזהרו בו. והכלים של נחושת המנהג לצפותם בבדיל שקורין ווייסען. ובסאפאנען אין משתמשים כלל בפסח לפי שא"א לנקותם כידוע. את זה ראיתי להודיע למעכ"ת כפי שעושים אצלינו. ובשאר מיני מים שעושים מובן הדבר שצריך ליזהר שדברים שנותנים בהם יהיו של פסח כמו הצוקער והשרף וכדומה ומה שאומרים שמדיחין הסיאפאנען מקודם במי סובין כדי לחזקם. לא נתברר זה רק הסוחרים אומרים כן ולדבריהם אסור להשתמש אף בחדשים: סימן לה

ע"ד מה שנסתפק אם חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול דבר איסור או ביה"כ. אם מותר להחמיר על עצמו שלא לאכול לשיטת הפוסקים דס"ל דהיכא שהדין יעבור ואל יהרג מ"מ מותר להחמיר על עצמו ע' ביו"ד סי' קנ"ז בטוש"ע וב"י ואחרונים

והנה בגוף הדין אין להאריך כי מפורש דין זה באחרונים סימן תרי"ח בשם האו"ה ובר"ן פ' יה"כ שאסור להחמיר וכ"כ הרדב"ז והביאו כבודו ג"כ. והטעם כתבו דגבי הא דיעבור ואל יהרוג מותר להחמיר משום שכשמחמיר יש קידוש השם משא"כ בחולה. והסברא דחוקה דכיון שהתורה אמרה דבכה"ג יעבור ואל יהרג מנלן להתיר לו למסור נפשו על קדה"ש. ואפשר שזהו טעמו של הריב"א שהביא הרדב"ז שם שהיה חולה מסוכן ולא אכל ביה"כ משום דס"ל שאין לחלק בין זה לזה. ועכ"פ לדידן קשה. ואף שיש מצוה לקדש השם. מ"מ כיון דגלי קרא דבכה"ג אינו מחוייב לקדש השם ממילא אם מוסר נפשו הוי מאבד עצמו לדעת. והנראה לחלק דשם כשנמנע מלעשות העבירה אינו גורם לעצמו שום רעה. ורק שהאנס אומר שיהרגנו והרי הוא אינו עושה מאומה. וגם האנס אפשר שיחזור בו ולא יהרגנו או שגם עתה הוא רק מפחידו ואינו חושב להרגו. וכדאיתא כה"ג בירושלמי ואף דקיי"ל בע"ז (דף כ"ב) שעכו"ם חשוד על שפיכות דמים. מ"מ אינו ודאי רק חשש בעלמא. והרי קיי"ל דאף בנידון בדיניהם למיתה לא מיקרי גברא קטילא משום שאפשר שלא יהרגוהו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' ערכין הי"ד וכ"ה בגיטין (דף כ"ח) ע"ש. ומכ"ש באנס די"ל עביד אינש דגזים ולא עביד. ואף דאמרינן בב"ק (דף קט"ו ע"ב) שאם אנס עומד לנגדו וחילל מע"ש על מעות שבידו לא אמר כלום דהוו כאבודים. נראה פשוט דמעות שאני שנפשו של אדם מחמדתן וסתם כותים גזלני נינהו כדאיתא בסוכה (דף ל'). אבל בהריגת נפש שאין לו הנאה מזה אין לחשבו לודאי שיהרגנו. ונהי שהתורה התירה לעבור על ד"ת בשביל חשש פקו"נ ואף במיעוט נגד רוב. מ"מ מי שאינו חושש בזה למיעוט במה שנוגע לעצמו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת

ויסוד הדבר נראה דהא עיקר הלימוד שמותר לעבור על ד"ת במקום סכנה הוא מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם כדאיתא ביומא (דף פ"ה ע"ב) ובע"ז (דף כ"ז ע"ב) וילפינן מזה שחייבה התורה לעשות המצות רק כשאין חשש סכנה בזה אבל במקום חשש סכנה הוא פטור מלעשותם ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולקיים המצוה הרשות בידו רק שאסור משום מאבד עצמו לדעת. וזה שייך רק היכא שגורם לעצמו מיתה באיזה פעולה. אבל היכא שאינו גורם לעצמו רק שאנס אומר שיהרגנו הוא רק חשש סכנה ואין זה בכלל מאבד עצמו לדעת. והרי מצינו שיורדי הים צריכים להודות כדאיתא בברכות (דף נ"ד) משום דשכיחא סכנתא ומ"מ ודאי מותר לירד בים ולא מיקרי מאבד עצמו לדעת ואם צריך לירד לים כדי לקיים איזה מצוה בודאי מחוייב לירד ואסור לו למנוע משום חשש סכנה. הרי חזינן שמותר להכניס א"ע בחשש סכנה היכא שאינו רק חשש בעלמא. ויש להאריך בזה ולבאר הגבול לזה אך אין העת מסכמת. ומ"ש הר"ן פ' יה"כ לדמות הא דיעבור ואל יהרג לחולה שיש בו סכנה היינו רק היכא שממית א"ע כהנהו דקדושין דמייתי שם. וכן הא דסנהדרין שחלה ויכול להתרפאות בג"ע ע"ש

ומ"ש כבודו בפירש"י יומא (דף פ"ג ע"א) שפירש דמאכילין אותו הקל הקל כשאין לו היתר כדי צרכו למה לא פירש שאין לפניו היתר כלל ונדחק כבודו לפרש דקאי כשא"צ לאיסור רק חצי שיעור וז"א דלפ"ז העיקר חסר מן הספר ואדרבא לקמן בסוגיא שם פירש"י שצריך לאכול כל הטבל. משמע דאיירי שצריך לאכול הרבה. וגם לשון הקל הקל משמע שיש לפנינו כמה מיני איסורים ואין ידוע כמה יצטרך לאכול. לזה מאכילין אותו הקל מכולם ואם אינו מספיק מאכילין אותו החמור ממנו וקל משארם וכן לעולם דאלת"ה הול"ל מאכילין אותו הקל ותו לא, הרי דאיירי שאפשר שצריך לאכול הרבה. ואין לומר שיאכילוהו פחות פחות מכשיעור. דבאחזו בולמוס נראה שצריך להאכילו תיכף כמה שצריך עד שיאורו עיניו. ועל דקדוקו ברש"י י"ל משום דאיירי שם גם בטבל שאפשר להפריש תרומתו ומוקי לה שם הש"ס כשצריך לאכול כולו. לזה נקיט רש"י לשון זה. דהא יש קצת היתר לפניו שיפריש התרומה ויאכל החולין. וגם י"ל דנקיט הכי דלא נימא דהיכא שיש קצת היתר לפניו נמתין מלהאכילו

ובענין זה עלה ברעיוני להסתפק היכא שיש לפניו כמה מיני איסורים. ואם יאכל את האיסור החמור יספיק לו ולא יצטרך לאכול שאר האיסורים ואם יאכל מקודם האיסורים הקלים יצטרך לאכול כל האיסורים הקלים שיש לפנינו וגם קצת מאיסור החמור. אם יותר טוב שיאכל רק איסור החמור אף שיאכל ממנו הרבה או שיאכל הקלים קודם כדי שלא יצטרך לאכול מן החמור רק מעט ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר: סימן לו

ומ"ש כבודו להקשות ביומא (דף י"ג ע"ב) שיגרש אשתו ע"מ שיכנס לביהכ"נ ויקדש אחרת בחפץ שנתן לאחר במתנה ע"מ שלא תמות אשתו הראשונה ויכניסנה לחופה ג"כ על תנאי זה. ובזה לא יועילו תירוצי הש"א סי' צ"ג והרעק"א סי' קנ"ט. הנה תירוץ הש"א שייך גם בזה. דהא בחופה יצטרך להתנות בפירוש שאם לא תמות אשתו לא תהא חופה. וכבר הקשה זה הש"א ותירץ שזה לא יכון למ"ד אין ברירה ע"ש. וגם דהא תחול החופה ביוה"כ למפרע אם תמות אשתו ביוה"כ וע' בשו"ת רעק"א שם. ועוד נראה דאף שגם הש"א הקשה כן בסי' צ"ג שיכניס לחופה על תנאי מ"מ לענ"ד א"א לומר כן דהא חופה שבזמן הש"ס הוא יחוד וכידוע. ואיך אפשר שיתיחד הכה"ג עם פנויה על תנאי. רק על הירושלמי דס"ל שם בפ"ק דיומא דסגי בכה"ג בקדושין לחוד יש להקשות כן אבל הרעק"א בס"ס קנ"ט הבין בדעת הירושלמי דבעי כניסה לחופה ע"ש. ונראה דהיינו דאמרינן ביבמות (דף ק"ז) דאין תנאי בחופה ונדחק הש"א שם בפירושו ולפמ"ש א"ש דהיינו משום שיש בזה איסור יחוד ואכמ"ל בזה. וגם בקדושין יש לדון משום ברכת אירוסין.