דברי מלכיאל ה לד

רביעית לחלק רביעי משנים עשר קבין ולפלא על הפמ"ג שהביא הך דחלות תודה וכתב שיעור ששים. ואולי לא נחית לדקדק כ"כ

ובמודעא הנ"ל הביא בשם שו"ת משאת משה שהוכיח דאף שנתייבשו המי פירות בקמח. מ"מ מוציאים אח"כ המ"פ כשנותנים בתוכו מים. והוא הביא ראיה עוד לזה מע"ז (ד' ל"ב) מחרס הדרייני שבלע היין וכששורין אותו פולט. והנה ספר משאת משה אינו ת"י. אבל ראיית הגאון מראדזין יש לדחות כי ידוע שיש דין כבוש בכלים לפלוט וכמבואר ביו"ד סי' ק"ה ובפרט כלי חרס דמדייתי. ומבואר ביומא (דף ע"ח ע"א) דמשחל שחיל אף כשמשים ידיו עליו ופירש"י שם שפולט מה שבלע והיינו הך דמדייתי. ובפרט ביין שטעמו חזק וכמ"ש הראשונים בפ' אין מעמידין דיין בולע כלי חרס בצונן מפני שהוא חזק. וכן לענין פליטה נראה שהיין מפני חוזקו יוצא טעמו יותר. ועוד נראה דבכלי חרס פולט משהו תמיד וכדמוכח בע"ז (דף ל"ד) וביומא (דף ע"ח) כנ"ל. ורק לפלוט הרבה צריך כבוש מעל"ע כהא דיו"ד סי' ק"ה. ועח"ס חא"ח ס"ס קכ"ז מ"ש לישב המטה משה. ולפמ"ש י"ל שחושש לפליטה מועטת. ואף דמעט מ"פ אין חשש וכמבואר בפוסקים כמש"ל. מ"מ לכתחילה יש ליזהר כל מה דאפשר. וכ"כ הפמ"ג סי' תס"ב סק"א דמה שאסרו לקטף ביין הוא לכתחילה. וכ"כ שאר מפרשים. ועכ"פ מחרס הדרייני אין שום ראיה לדין זה. אבל גוף הדין כבר כ"כ הח"י סי' תס"ב סק"ג בפשיטות וכ"נ בשו"ע סי' תס"ו. והח"י סי' תנ"ג ס"ק כ"ב נסתפק קצת בזה. אבל העיקר כדמסיק בסי' תס"ב סק"ג דכן מסתבר. ומ"מ מקום ספק יש כאן שאולי לא נכנסו המים באותו מעט קמח שבלע הזיעה וממילא לא נתערב טעם הזיעה במים

ומש"ש מעובדא שהביא הקרבן נתנאל פ' כל שעה. הנה שם מפורש שחששו שמא הזיעה מן האויר שהיה קר ולח והוי כמים. אבל בנ"ד ידוע שהזיעה היא מצד מהירות התנועה. וגם ודאי בימיהם שהיו הרבה טוחנים בריחיים של יד עדיף טפי. אבל לחלק בין ריחיים לריחיים אין לנו. כי גם הריחיים אשר אין בהם עלוואטארין ידוע שמזיעים הכתלים והכיס וכל הכלים אף אם יעשו אותם חדשים לפסח

ומש"ש לחוש דאנן נהגינן כרמ"א בסי' תנ"ג להצריך ניקור להריחיים. באמת מפורש במהרי"ל בסי' נ"ח ובש"ע סי' תנ"ג הטעם משום תבואה לתיתה כי בימיהם היו לותתים החטים משא"כ בימינו. והגאון מראדזין הרגיש בעצמו בזה במודעתו וכתב שגם אצלינו איכא חטים מצומחים. וז"א כי חטים שיהיו מצומחים יותר מששים לא שכיח. משא"כ לתיתה בימיהם היה שכיח. וכ"כ השאילת יעב"ץ שם ששכיח אצלם הרבה לתיתה ואין לעשות מזה ספק כלל ע"ש. והנ"ש בשו"ת סי' י"ב י"ג כתב דניקור הריחיים הוי רק מנהג אף כשהיו לותתים החטים משום דהוי ס"ס. וביאר ג"כ כמש"ל דטחינת חטים מצומחות לפסח אף כשיש ס' חמיר טפי מניקור ריחיים. ובכ"ז אנו מקילים בזה. והתיר בשעה"ד לטחון בלי ניקור והביאו הח"י להלכה בסי' תנ"ג. ואף השאילת יעב"ץ שם שחולק על הנ"ש. הוא רק מצד שהביא שבימיו שכיחא לתיתה ואינו ספק כלל. וא"כ בימינו שאין מצוי חטים לתותים. אין לחוש בזה. ואין לך דחק גדול מזה להחמיר לטחון בריחיים של יד שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. כי כבר ביארנו כי ריחיים שקורין צילענדער וריחיים וואלצאווא הכל אחד כי כולם מצוי בהם זיעה בשעת טחינה. ומש"ש השאילת יעב"ץ לחוש משום דהוי כמבטל איסור. הרי החמיר שם גם בחטים מצומחים שלא לטחון בלא ברירה. ובמדינתינו אין חוששים לזה. כי אין רוה"צ יכולים לעמוד בזה לברר כל החטים. ונ"ד קיל טפי כי אין כאן חמץ ודאי רק חשש מי פירות וכמו שביארנו בס"ד

ונהי דודאי מנהגן של ישראל תורה וצריך לנקר הריחיים בכל מה שאפשר מפני חשש חמץ שלא נזהרו בכל השנה וכמו שמחמירים להגעיל כלים אף שבלעו משהו ולגרור הכתלים וכמ"ש המהרי"ל ריש ה' הגעלה שמנהג להחמיר אף בחשש משהו. אבל כיון שמנקים אותם מחמץ ברור שוב אין לנו לחוש למה שיתלחלח אח"כ ע"י הזיעה וכמש"ל. ואף הניקור הוא רק כפי האפשרות וכמ"ש הנ"ש שהוא מנהג להחמיר במקום שאפשר. ואצלינו שאין מצוי לתיתה הכל מודים להנ"ש בזה וכמש"ל. וע' במהרי"ל שהביא שגם בימיהם היה כיס להריחיים ע"ש בסוף ה' עסק המצות דמסיק שאוסרים הבייטיל משום שהיו לותתים החטים. וגם דבימיהם היו כיסים פשוטים והיה אפשר להחליף בכל עת. אבל אצלינו שהכל של משי וגם אין לותתים החטים. בשעה"ד שרי. רק שצריך לנקות הכל היטב כל מה שאפשר. וע' ח"י סי' תנ"א ס"ק נ"ב שהתיר בשעה"ד לרקוד בנפה של חמץ. ואף דבזה חלקו עליו. היינו כשלא נזהרו בה כל השנה והוי חמץ ודאי. וגם כי אפשר שלא לרקד כמש"ש המג"א. משא"כ גבי כיס. ובפרט אצלינו שמרקדים הקמח ואף אם ישאר איזה פירור חמץ יצא ע"י הריקוד. ואף דקיי"ל בסי' תס"ו ס"ד דבנתיבש לא מהני ריקוד הא כתב שם הח"י בשם א"ז דאם החמץ הוא רק ספק מי פירות סומכים על ריקוד וגם כי הטעם שם כתב המג"א ושאר אחרונים משום שמא יתיבש ויתפרק ויצא עם הקמח בנקבי הנפה. ובפסח חוזר וניעור. וכ"ז בחמץ גמור. אבל בפירורים שנעשו ע"י זיעה. עיקר החשש שהמים בשעת לישה ירככו הפירורים ויתערבו עם כל העיסה ויכנס טעם מי פירות בעיסה. וא"כ שוב לא יהא בפ"ע ולא שייך חוזר וניעור. וכבר ביארנו דבמעט מי פירות לא הוי חמץ. ואי קאי לבדו שוב אין שום חשש. ואף בחמץ גמור י"ל כיון שהחשש היא משום חוזר וניעור. הרבה פוסקים ס"ל דאין חוזר וניעור. ע' סי' תמ"ז ס"ד. ועיקר הסברא שיצא דרך נקבי נפה. ובכ"ז לא יתבטל. ג"כ צ"ע טובא. וע' מגן האלף סי' תס"ו סק"ו שכתב שלמעשה יש להקל בזה ע"ש שדבריו נכונים. ומטרדותי ההכרח לקצר

אחרי כותבי נודע לי כי יש מקומות גם כעת אשר לותתים החטים אותם שאינם טובים כ"כ ומערבים בשאר חטים. וכמעט אין חטים שלא יהא מעורב בהם חטים לתותים באופן שאין ס' כנגדם. ובמקום כזה ודאי שיש מקום להחמיר לפי מנהגינו כרמ"א לנקר הריחיים וכמ"ש השאילת יעב"ץ לחלוק על הנ"ש וכמש"ל. ואף כי בשעה"ד גדול צדקו דברי הנ"ש. אבל בנ"ד אינו דחק כ"כ כי אפשר לטחון בריחיים בלי עלוואטארין. וגם הכיס יהי חדש. או מוצנע מפסח לפסח וכמש"ל. אבל במקומות שאין לותתים החטים נראה כמש"ל. אכן אח"כ ראיתי בעיני שהזיעה רבה מאוד בוואצלין שבריחיים הנ"ל ומתקבץ שם חתיכות עיסה ממש. וא"א לנקות זה בכל עת. ולזאת ודאי כי שומר נפשו ירחק מזה. אבל לא חמיר מתערובות חטים מצומחים שהם חמץ גמור וכמש"ל: סימן לד

ע"ד הפאבריק של זאדא וואסער. הנה הצינורות של גומא שא"א להגעילם נראה דסגי בהדחה מריקה ושטיפה כיון שלא נשתמש בהם רק בצונן. וגם אין שם שום חשש חמץ בעין רק מפני שלא נזהרו בהם כל השנה. ובפרט שידוע אשר בזה הקפידא גדולה מאד על הנקיות. והמכונה נעשה לטהר המים מכל שמץ תערובות. והנתר שקורין קרייד שבא בזה אין בו חשש חמוץ והוויטריאל ודאי אינו בכלי של חמץ רק בכלי המיוחד לזה שצריך להזהר ולהשגיח ע"ז כי הוא דבר חריף מאוד. ואם משתמשים שם גם בזאדע. בודאי צריך לברר את הזאדע קודם הפסח שיהיו נקיים מכל