דברי מלכיאל ה לג

טומאה. ועדיין צריך להבין לשונות הש"ס והירושלמי בזה. ויש לדון דר"מ נקיט טובא ביומא שם משום דחייש למיעוטא אבל ההכרח לקצר: סימן לב. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה מנחם נחום נ"י מו"צ בסלאוויטאה

ע"ד אשר העתיק לי דברי שו"ת בית שלמה לא ראיתי בו סברא מכרעת. ואני עומד בדעתי בע"ה. כי עיקר טענתו שם הוא שכשמוכרים או משכירים לגמרי לנכרי ההערמה ניכרת. כי הישראל משתדל בהעסק ומצטער בהפסדו ושמח בהרווחתו. וזה גרוע ממתנת בית חורון. וגם כי העסק נקרא על שם הישראל וזה מפורש בש"ס שאסור וגם איכא מראית העין. ולזה כתב שימכרו וישכירו כל העסק לישראל אחר ואותו הישראל ישוב וישכיר וימכור חמש חלקים וחצי לאותו הישראל וחלק וחצי לנכרי ויעשו ביניהם כתב שהישראל זוקף במלוה על הנכרי את הכסף הדרוש להעסק ושקיבל שכר טרחו כך וכך למאה עכת"ד הב"ש כפי שהעתיק כת"ר כי אין ת"י ספר זה. ודרכו כדרך השם אריה

אבל לדעתי דבריו תמוהים. כי הלא גם דרכו הוא הערמה ניכרת. ומה שמשכיר לישראל אחר ואח"כ חוזר ושוכר בשותפות עם הנכרי. הוי כחוכא ואיטלולא. כי הלא באמת אינו נותן שום חלק להנכרי ככלות העסק. וגם הוא שוכר את הפועלים על שבת ויו"ט. וכל העסק נקרא על שם הישראל ויש בזה ג"כ מפני מראית העין. ולא ידעתי מה תיקן בזה. והעיקר לענ"ד כמ"ש בחיבורי ח"ד סי' ד'. ובפרט כפי מש"ש שיקצבו להנכרי דבר קצוב מכל מדה שיטחנו. אשר בזה אין שום הערמה. כי הלא יתן לו באמת את הדבר הקצוב הזה. וגם כי העיקר כמש"ש שא"צ להקנות לאחר. רק סגי שיתנה עם הנכרי בשעה שמקנה לו חלק בעסק זה. דזה מיקרי התנו מתחילה. והא דמראית העין כבר בארתי שם שיש לסמוך על מה שיפרסם בהכרזה. או בהדבקת פתקאות שנעשה ע"פ אופן המותר. וגם מש"ש אשר בעתים הללו יודעים הכל שעושים ע"פ היתר ב"ד. הוא יסוד גדול לסמוך עליו. ואף דמצינו בשבת (דף כ"ג) שחוששין לחשד גבי נר חנוכה וכן גבי פאה ולא תלינן שידונו אותו לכף זכות שעשה כדין לא דמי לנ"ד. דשם רואים שינוי מכפי הרגיל להדליק נ"ח בפתח חצירו ולהניח פאה בסוף שדהו וכמ"ש בחיבורי ח"ד סי' ס"א. משא"כ בנ"ד שעושה בהיתר ב"ד אין בזה שינוי בהעסק. ועוד דשם לא שייכא סברא דלא שביק התירא ואכיל איסורא משא"כ בנ"ד וכמובן. ועכ"פ נהניתי שראיתי שכוונתי באיזה דברים לדברי הב"ש שהוא כתב ג"כ שהישראל יקנה עבור הנכרי והרי הוא כפועל שלו וע"פ דברי המח"א והנתיבות. אך בדברי נתבאר הדבר יותר בע"ה. ומ"ש בשם הב"ש שאחר שלא יהיו עוסקים באותו ענין יחזור וישכיר להישראל ולהנכרי בשותפות. זה תמוה דאף שיכול לחזור בו כשעודם עסוקים באותו ענין. מ"מ היכא שעושה מסחר חדש שמשכירו להמשכיר הראשון בשותפות עם אחר. אין בזה חזרה ולא ביטול קנין ראשון. וגם הלא קיי"ל בח"מ סי' קצ"ה שבקנין כסף ושטר א"י לחזור אחר כדי דיבור. והכא הרי עשו שטר וגם לקח דמי קדימה. ואולי כוונתו בשביל שכתב שם שיקבלו בקגא"ס על מיני הסחורות. אבל קושייתי הראשונה קשה ואקצר. ועוד דשם בארנו שדעת הפוסקים דבמקום פסידא אין חוששים למראית העין. ויש ראיה לזה לענ"ד מסוגיא דכתובות (דף ס' ע"א) צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגליו בצינעא בשבת משום דהוי מתקן כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. והקשו התו' שם דהא מה שאסור משום מה"ע אסור אף בחדרי חדרים. ולפמ"ש א"ש דלהכי שרי דבמקום פסידא אין חוששין למה"ע כלל. ורק בכ"ז כיון שאפשר לעשות בצינעא יעשה. סימן לג

אשר דרש כת"ר בריחיים וואלצווא שיש בהם עלוואטאריך אם אפשר לטחון בהם על פסח. לפי שראה מודעא מהגאון דראדזין שליט"א שמחמיר בזה. הנה גם אלי נשלחה מודעא הנ"ל. ואינו אוסר שם רק כותב שיש לבאר בההכשר על הקמח מאיזה ריחיים הוא באשר כי ראוי להחמיר בזה. ולענ"ד אין בעלוואטארין חשש יותר מאם יש בחיטים של פסח מעט מצומחים שאין חוששים לזה כלל. וה"ה בזה. דהא אף אם נחמץ מעט הקמח ע"י הזיעה שנעשה שם הוא בטל בששים. ואין כוונתו לבטל רק לטחון ולא הוי מבטל איסור בכה"ג כמבואר בפוסקים. וגם כי עדיין היתר הוא קודם הפסח. רק החשש לשיטת הפוסקים שאסור לבטל לכתחילה בכה"ג. וא"כ ה"ה בחיטים מצומחים והכא עדיף טפי דשם הוי ודאי חמץ. ובנ"ד הוי רק זיעה שאינו מחמיץ. ומה שעורר שם דהוי מי פירות עם מים בשעת לישה ומחמיץ במהרה כמבואר בסי' תס"ב. ז"א לענ"ד דהא פשטות הש"ע סי' תס"ו ס"ג שזיעה אינו אפילו מי פירות רק תולדה בפ"ע וכמש"ש הח"י ושכ"כ הב"ח ע"ש וכ"נ בסי' תנ"ג סקכ"ב. וכן במקור חיים ס"ס תס"ו וכ"כ בפמ"ג שכן דעת הט"ז. וכ"נ להוכיח מדעת רש"י והר"ן פסחים (דף ל"ט ע"ב) שפירש"י שהאשה שפה מורסן יבש אף שנוטף מגופה מים. ותמה הרא"ש למה מותר. ולזה פירש דאיירי בגוף יבש ורק הרבותא משום זיעה ושמזעת אח"כ. ופירש כן ברש"י שכוונתו שנוטף זיעה. והוא דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לפרושי

ולזה נראה דכוונת רש"י דרק לשרות אסור ששוהה שיעור חימוץ. אבל כששפה על בשרה ואח"כ רוחצת ואינו שוהה הרבה מותר. ומצאתי במגן האלף סי' תס"ה שפירש כן. וקשה לפ"ז דהא הגוף מזיע במרחץ ומתערב עם המים שרוחצת וממהר להחמיץ אף בפחות משיעור מיל. וע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דזיעה תולדה בפ"ע היא לענין זה וכמש"ל. וכ"נ ממ"ש הרוקח סי' ר"צ הובא ברא"ש דצואת תרנגולים אינו מחמיץ ומייתי ראי' ממנחות (דף ס"ט) דבעי חטים שבגללי בקר אי כשר למנחות ולא פסול להו משום שנתחמצו. ומוכח דגלל אינו מחמיץ. ועדיין קשה דהא הבהמה שתתה ג"כ מים בלי ספק. ונהי דהחיטים לא שהו שיעור חימוץ במים דבתוך השיעור נבלעו המים בגלל ובאברים. אבל הא הגלל הוי מי פירות. ומי פירות עם מים ממהרים לחמוץ. ועכצ"ל דגלל לא הוי מי פירות לענין זה רק כתולדה בפ"ע וכמש"ל ואף לשיטת הסוברים דזיעה הוי כמי פירות. הא קיי"ל בסי' תס"ב דמעט מי פירות עם מים אין ממהר להחמין. ושיעור מעט כתבו הח"י והפמ"ג שהוא כחלק ששים מן המים ופשוט דהכא לא יהיה אחד מששים זיעת העלוואטארים נגד המים. ובאמת לפמ"ש הפוסקים דלהכי בלחמי תודה אין מתחמץ משום דמעט הוא כדאיתא בפסחים (דף ל"ח) רביעית שמן מתחלקת לכמה חלות. והיינו לשש עשרונים ושני שלישים. כדאיתא במנחות (דף ע"ז ופ"ט). והיינו שנים עשר קבין. וכ"כ המהרש"א (דף ל"ח ע"ב) דלהכי יוצא בלחמי תודה ואין מחמיץ משום דמעט שמן הוא ע"ש וכ"כ הרבה אחרונים. וע' ח"ס חא"ח סי' קכ"ז שכתב שניסה אשר עיסת מצה נילושה במים פחות מעט מחלק רביע מן הקמח הנלוש וא"כ מוכח מזה דמעט מיקרי אחד ממ"ח בערך. דהכי הוי