דברי מלכיאל ה לב

ובביצה (דף ל"א ע"ב) דמדמי רש"י נפחת הבית לטבל והתו' הקשו שם מהא דהסל לפני האפרוחים. נראה דס"ל דנפחת הבית מיקרי שינוי. ובזה מיושבים דברי התו' שם. דלכאורה אין דבריהם מובנים שהקשו על רש"י מסל לפני האפרוחים ומוכני שיש עליו מעות. וקשה דהא בלא"ה קשה מטבל וכמו שהקשו התו' בשבת שם. ומה שייכא קושיא זו לפירש"י. וא"ל שרצו להוכיח הסברא שצריך שיסתלק המוקצה לגמרי בתיקונו כמו שתירצו שם. והכא הפחת ישנו בעולם. דז"א דהא רק אח"כ הקשו זה ומשמע דמתחילה הוי משמע להו דגם בנפחת מיקרי נסתלק. והיינו דכיון שנפחת ואפשר ליטול הפירות הרי נסתלק המוקצה לגמרי כמו בטבל שנתקן. ורק אח"כ חזרו להקשות דמסתבר דכיון שהפחת ישנו בעולם הוי כאילו לא נסתלק המוקצה. אבל לפמש"ל א"ש דמעיקרא הוי ס"ל שסברת הרשב"א בשבת שם דלא הוי מוכן רק כשאין שום שינוי. ורק לפי פירש"י שם דמדמה נפחת לטבל. משמע דס"ל דאף שיש שינוי מ"מ לא הוי מוכן. לזה הקשו דלפ"ז יקשה מהא דסל ומוכני. ותירצו שצריך שע"י התיקון יסתלק המוקצה לגמרי. וה"ה בנפחת הרי נסתלק המוקצה כיון שאפשר ליקח הפירות דרך הפחת. ודמי לטבל. ובכ"ז הקשו אח"כ דמסתבר דכיון שהפחת ישנו בעולם לא מיקרי נסתלק המוקצה. ובזה א"ש שהקשו שם התו' מהשוחט בשבת. וקשה דמה שייכות הוא לכאן והו"ל להקשות זה בשבת (דף מ"ג) או בביצה (דף ל"ד). ולפמש"ל א"ש. כי לפמ"ש הרשב"א בשבת שם שצריך שלא יהא שינוי ע"י התיקון וכמו בטבל. לק"מ משחיטה דזה הוי שינוי גדול וכנ"ל. ורק הכא שהכריחו שצ"ל לפירש"י שכל המוקצה נסתלק ע"י התיקון מיקרי מוכן. א"כ קשה מהשוחט בשבת שהמוקצה מסתלק. ובגוף סברא דטבל מוכן הוא יש להאריך ואכ"מ. וע' תו' שבת (דף ק' ע"א) וע' שעה"מ פ"א מהי"ט הכ"ד. ומה שהקשה שם מלגין של טבל. נראה דלק"מ דשם הוי בלגין טבול יום והיה אסור לעשותו תרומה שלא יטמא את התרומה. ואיירי כשלא היה אפשר לתרום באופן אחר וההכרח לקצר: סימן לא

וע"ד מ"ש הרמב"ם פ"א מהל' עיה"כ שאין מאכילין לכה"ג חלב חם שמביא לידי טומאה. דמנ"ל דבעינן חלב חם. דהא בש"ס יומא (די"ח) לא נזכר רק חלב סתם. יפה העיר. וגם אנכי נתקשיתי בזה מכבר. והמג"א סי' תר"ח סק"ז הביא דברי הרמב"ם להלכה וכן כל האחרונים. ולא הרגישו להעיר מנ"ל זה. ואפשר לומר דהנה בלא"ה קשה למה לא חשיב הרמב"ם כל הנהו דחשיב ביומא (דף י"ח), והזכיר רק ביצים וחלב חם וכל כיוצא בזה. ועו"ק דהא בפ"ב מהל' מחוסרי כפרה כתב סתם דברים המביאים לידי טומאה. והיינו כת"ק דבתוספתא דזבים והובאה ביומא (דף י"ח ע"א). וא"כ הול"ל הכי גבי כה"ג. ואי נימא דס"ל דבכה"ג לא החמירו כמו בזב וכמ"ש התוס' ישינים ביומא שם. א"כ קשה דלא הו"ל למיחשב חלב דליתא גבי כה"ג וכמ"ש בתו' שם. וא"ל דחשיב לה דמשום דהכי איתא בירושלמי שם. דא"כ הו"ל למיחשב כל הנהו דבירושלמי שם ע"ש. ועוד דהא קיי"ל כש"ס דילן נגד הירושלמי. ואף שקצת אחרונים כתבו שדרך הרמב"ם לפסוק לפעמים כהירושלמי לדעתי אין לומר כן. ובכ"מ שפוסק כהירושלמי נגד הבבלי צריך למצוא טעם לזה. ועו"ק מנ"ל מ"ש וכל כיוצא. דבש"ס יומא שם ליתא זה גבי כה"ג. וצ"ל שפוסק כשמואל בירושלמי שם דקאמר כ"ד שהוא מרגיל לידי זיבה אבל עדיין יקשה כנ"ל דהו"ל למיחשב כל הנהו דחשיב בירושלמי. או לכתוב סתם כ"ד המביא לידי קרי. ובתו' רי"ד ביומא (דף י"ח) כתב דת"ק ס"ל כר"ע דרפ"ב דזבים אבל ברש"י ביומא שם דמפרש מחמת אכילה מרובה. מבואר דאתיא כת"ק דר"ע שם. דלר"ע תולים אף באכילה מועטת ע"ש. דלהכי אמרו לו דא"כ אין זבים וע"ש בר"ש. ודקאמר ת"ק כל מיני מאכל פירש"י שם שאכילה מרובה מכל מאכל גורמת לטומאה. ולפי"ז י"ל דר"א בן פנחס דחשיב מיני מאכל הגורמים טומאה. היינו רק אם יאכל מהם הרבה. דהא את"ק קאי. רק יקשה לפ"ז דהא חשיב ביצים שנזכר גם בכה"ג

והנראה דהנה לכאורה קשה למה לא חשיב הש"ס גבי כה"ג הני דחשיב בזב ותירוץ התו' שם דבכה"ג לא החמירו אינו מובן. דא"כ מאי שנא שאסרו הדברים דחשיב בש"ס ולא אינך. ונראה בזה דגבי זב איירי בראיה שניה. דראיה קמייתא מטמאה גם באונס כדאיתא בנדה (דף ל"ה). וכיון שכבר התחיל לראות קרי, שוב הוא עלול לראות בקל שנית וכדאיתא בנזיר (דף ס"ה) דספיקו וש"ז טמא דרגלים לדבר דכיון שהתחיל לראות דרכו לראות שנית וכעין אמרם בסוכה (דף נ"ב) בטבע ענין זה שאם משביעו הוא רעב. ולזה יש הרבה דברים שגורמים לו טומאה. אבל בכה"ג שלא ראה קרי בעת הזאת. לא יגרמו לו טומאה רק דברים שמחממים הרבה. ולזה לא חשיב גבי כה"ג הני דחשיב גבי זב. ואפשר שזהו כוונת התו"י שלא החמירו בכה"ג לאסור דברים המחממים מעט. ולפ"ז משמע שמשערים לפי טבע הענין שלא יאכל דבר שיגרום לו טומאה. והא דקאמר ביומא שם ולא כ"ד המביאים לידי טומאה לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה ואלו הן השום וכו'. צ"ל דהכוונה כגון הני דת"ר דהא עכצ"ל שתולין בכל דבר שמביא לטומאה. וכן מוכח דלאו דווקא נקט הא דת"ר. דהא ביצים חשיב בהדיא. ואיתא ג"כ בהני ה' דברים. ועוד דהא משמע שזה גורם טומאה לכל אדם אף שעדיין לא ראה. וכן מוכח מדנקיט ביצים דחשיב לה שם גבי כה"ג. וכן חשיב שום שמרבה את הזרע בכל אדם כדאיתא בנדרים (דף ל"א) ובכ"מ. וא"כ הוי קו"ח מהני דחשיב גבי זב שמחממין מעט וכמש"ל. ועכצ"ל כמש"ל דלאו דווקא נקיט הני דת"ר והכוונה ה"ה כל דבר. ורק מייתי מהא דת"ר שיש עוד דברים שגורמים טומאה. ובאמת צריך להבין למה נקטא הברייתא רק חמשה דברים, וצ"ל כמ"ש התו' בכ"מ דאף היכא דתני מנינא אמרינן תנא ושייר. וכן צ"ל בישוב מה שקשה למה נקיט בכה"ג איזה דברים. ובזב נקיט קצת מה שחושב בכה"ג ומוסיף קצת. ובברייתא זו חושב ה' דברים. ובירושלמי חושב גבי כה"ג עוד דברים. ועו"ק דביומא שם איתא אכסנאי לא יאכל ביצים. וקשה למה נקיט רק ביצים ולא אינך. ובפרט דההולך בדרך בנקל שיראה קרי אף ע"י דבר המחמם מעט וכדאיתא בשבת (דף קכ"ז) שמטורח הדרך לבד רואים קרי ע"ש. וע' רמב"ם פ"ד מה' דיעות הובא בש"ע או"ח סי' ר"מ סט"ו. ולפמש"ל א"ש דנקיט חדא וה"ה לכולהו. ולפלא שלא הובא דין זה בפוסקים וגם הא דלא יישן בטליתו של בעה"ב הובא בסי' ר"מ סי"ג רק כשהוא עם אשתו. ואכמ"ל בזה

ולפ"ז י"ל דכיון שהפרטים אינם דווקא. והכוונה כל דבר המביא לידי טומאה וכדאיתא ג"כ בירושלמי כמש"ל. א"כ תלוי זה לפי הזמן והמקום. ואם בהמשך הזמן נשתנו הטבעים צריך ליזהר מדברים המחמם לפי הזמן כעת. ולזה הרמב"ם שהיה חכם גדול בטבעיות. וידע אשר בזמנו לא היה מחמם רק חלב חם ולא קר. לזה כתב מלא חם. ובזה מיושב הא דנקיט ביצים וחלב חם וכל כיוצא בהן. דמיון דלא חשיב כל הנזכרים בש"ס. הול"ל רק כ"ד המביא לידי טומאה. אבל רצה דרך אגב להורות שבזמנו נשתנה הטבע ואין מחמם רק חלב חם. ודנקיט ביצים י"ל דכיון דנקיט מין משקה. נקיט ג"כ מין מאכל. ולזה גבי זב בפ"ב מהל' מחו"כ לא הזכיר שום פרט רק כתב דרך כלל דברים המביאים לידי