דברי מלכיאל ה לא

לאכילה. ואף בנטמא אם זרק הורצה דהציץ מרצה. וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' פסה"מ הל"ד. וביבמות (דף צ') איתא שאף שאין הכהנים אוכלים הבשר בשביל שנטמא. מ"מ אינו מביא קרבן אחר. הרי שאינה מעכבת הכפרה

והנראה עיקר בזה דהנה רש"י פי' ביבמות (דף מ') שאוכלים הקדשים כי היכי דליהוי לבעלים כפרה שלימה. נראה מזה דכפרה מיהא הויא אף שלא אכלו כלל. דהא א"צ להביא קרבן אחר כמש"ל. והיינו משום דעיקר כפרה הוא בדם וכדאיתא בזבחים (דף ו') ובכמה דוכתי. ורק הכפרה עדיפא אם אכלו את הקרבן. והויא כפרה שלימה. וכעין הא דאיתא ביומא (דף ה') גבי סמיכה ותנופה שאם לא עשאה הוי כאלו לא כיפר וכיפר. ופירש"י שם דלא הויא כפרה מן המובחר. וכן איתא בזבחים (דף ו' ע"ב) דלא כיפר קמי שמיא בשביל שלא עשה המצוה כתיקונה, ע"ש ברש"י. ובתו' שם ע"א ד"ה והלא כתבו דאף דאמרינן שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים עיקר כפרה אינה אלא בדם. ולכאורה אין לזה מובן. וצ"ל כוונתם כמש"ל שאכילת בשר אינה מעכבת הכפרה. ומ"מ אינה כפרה שלימה וכפירש"י ביבמות שהזכרנו. ונראה שזהו כוונת החינוך ג"כ שהכהן שאינו אוכל חלקו גורם להבעלים שכפרתם לא תהא כפרה שלימה. אבל כשנאכל הקרבן כולו כדין אזי נעשתה המצוה כתיקונה והויא כפרה שלימה. וכפירש"י בזבחים (דף ו' ע"ב) ובתו' מנחות (דף צ"ג ע"ב) ד"ה כאלו דכל שלא נעשתה מצות הקרבן כתיקונה לא כיפר קמי שמיא. ולזה פשוט שאף אם אכלו קטנים את הקרבן או בעלי מומים שפיר הוי כפרה שלימה. רק הכהן המקריב צריך שיאכל. דכיון שעליו מצוה לאכול כזית כדאיתא ביבמות (דף מ'). א"כ אם לא יאכל הרי לא נעשתה המצוה כתיקונה. ובמנחת חינוך מצוה ק"ב שהביאו כת"ר לא ירד לזה ולכן נדחק ע"ש. ואקצר: סימן כט כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה מרדכי נ"י הרב דק' פעסטשאנקא

ע"ד אם מותר לבנות ביה"מ בקבלנות לנכרי בשבת. הנה כבר האריכו האחרונים בזה וחלילה להקל בזה. וכאשר הביא ג"כ כת"ר דברי הח"ס או"ח סי' מ"ג שהחמיר בזה וכ"כ בפרמ"ג סי' רמ"ד וסי' רע"ו וישועות יעקב סי' רמ"ד ושו"ת יהודה יעלה סי' נ"ג. וקצת אחרונים רצו לצדד להקל משום דברבים ליכא חשדא כדאיתא בע"ז (מ"ג ע"ב). ולענ"ד אינו דומה כלל. דשם איירי שהצורה עמדה בביהכ"נ ורבים באים שם להתפלל. ולזה קאמר התם שאין לחוש שיחשבו שעובדים רבים לאותה צורה. כי הוא דבר שא"א אשר ציבור שלם יסורו מן הד"ת ח"ו להעמיד צלם בביהכ"נ לעבדו. אבל בנ"ד שהחשד הוא שבונים ע"י שכירי יום. או שנצטוו הפועלים שיעשו גם בשבת. הנה חשד זה אינו על הרבים רק על המפקח על צרכי הבנין ולא הוי חשדא דרבים. ודקאמרינן בע"ז שם דר"ג אף דיחיד הוא מ"מ כיון דנשיא הוא שכיחי רבים גביה. הכוונה ג"כ כיון דשכיחי רבים גביה. אין מקום לחשוד שיעשה בפרהסיא דבר כזה. משא"כ בבנין ביהכ"נ שאין הרבים מפקחים על עסק הבנין. ועוד יש לחלק ואקצר כי בלא"ה חלילה אשר מקום קדוש יבנו בשבת. וציבור לא מיעני אם יעלה להם איזה הוצאה. וכמתוקנים שבהם יש לנו לעשות. כי הלא הנכרים בודאי לא יניחו לבנות בית תיפלתם ביום חגם ע"י פועלים ישראלים: סימן ל. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מוהר"ר מאיר זאב נ"י מו"צ בסעמיאסיטש

ע"ד הא דאי' בתמורה (די"ב) אין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן אפר. וקאמר עלה בש"ס דאתיא דלא כר"ש דס"ל שאם נתן אפר בתחילה כשר. והקשה כבודו דהא איתא בתוספתא הובא בר"ש פ"ו דפרה מ"ב ומודה ר"ש שאם נתן את המים ואח"כ נתן את האפר וראה שהוא מרובה והוסיף עליו מים אחרים צריך קידוש שני שאין מי חטאת עושין מי חטאת אלא מתן אפר. והקשה כת"ר דא"כ למה קאמר הש"ס בתמורה דאתיא מתניתין דלא כר"ש דהא ר"ש גופיה קאמר בתוספתא כלשון המשנה רק על כוונה אחרת. וא"כ אפשר דגם במשנתינו הכוונה כן. הנה לכאורה יפה הקשה. אבל באמת לק"מ. דלא מיבעיא לפי הגירסא שבמשניות וכ"ה בפירש"י ובש"ס שם (די"ב ע"ב) אין מי חטאת נעשין מי חטאת. ודאי דאין לפרש במשנה כן. דבתוספתא הכוונה דאף שכבר יש בכלי מי חטאת עם אפר. מ"מ אינם עושים את המים שהוסיפו שיהיו ג"כ מי חטאת. רק מתן אפר עושה מי חטאת. אבל במשנה הכוונה שהמים נעשו מי חטאת בשעת מתן אפר. וזה שייך רק כשנותנים המים מקודם. אלא אף להגירסא שבמשב"ג בתמורה שם אין מי חטאת עושין מי חטאת. ג"כ לק"מ דבמשנה גרסינן עם מתן אפר וע"כ צריך לפרש שאין מי חטאת נעשים מי חטאת רק כשנותנים האפר. אבל לא בנתינת המים. אף שכבר נתנו שם אפר לצורך המים הללו. אבל בתוספתא גרסינן אלא מתן אפר. והכוונה שאף שכבר יש שם אפר שניתן שם בשביל המים הקודמים. מ"מ אין האפר הזה מקדש את המים שנתנו אח"כ. כי אין האפר מקדש רק את המים שבשבילם ניתן האפר שם. ולזה אמרו בלשון מתן אפר. ולא אמרו שאין עושין מי חטאת אלא אפר. דזה הוי משמע שכל שיש בכלי אפר חטאת מקדש את המים וא"כ גם מים שניתנו אח"כ יקדשו למי חטאת. לזה אמרו מתן אפר. שהנתינה גורמת לעשות מי חטאת את המים שהאפר ניתן בשבילם. וכדקיי"ל בפ"ו דפרה שאם נפל אפר מעצמו לתוך המים אינו מקדש

ולכאורה פשטות המשנה דתמורה שם מורה שהכוונה כהא דתוספתא הנ"ל. דהא במשנה מייתי שם כל דבר שאינו נעשה ע"י דבר שכמותו או זאח"ז. וכהא דמדומע אינו מדמע ואינך ע"ש. והא דמים שאובין אין פוסלין רק לפי חשבון. הכוונה ג"כ שג' לוגין שאובין עושים את כל המקוה כשאובין. וא"כ ה"ה במי חטאת הכוונה שמי חטאת אין עושים את מים שניתנו לתוכם למי חטאת כהא דתוספתא הנ"ל. אכן לפי הגירסא אין מי חטאת נעשים מ"ח שכן עיקר הגירסא וכדאיתא במשניות ובש"ס (דף י"ב ע"ב) ובכל המפרשים הראשונים. א"א לפרש כן וכמש"ל, וצ"ל שהכוונה דאף שהאפר הוא קדוש לחטאת דהלא הוא אפר פרה. מ"מ אינו מקדש את המים רק כשיתנו בכלי את המים מתחילה ואח"כ את האפר והוי שפיר דומיא דאינך דמייתי במשנה שם

וע"ד מ"ש התו' בביצה (דף ו' ע"א) ד"ה וכי דכיון שאסור לכתחילה לשחוט עגל במעי אמו משום דהוי כשוחט בלילה לפי שאינו יכול לראות שם לא מיקרי מוכן. וי"ל שיהא אסור משום מוקצה אף אחר שנולד. והקשה כת"ר דהא קיי"ל בשבת (דמ"ג) דטבל מיקרי מוכן כיון שאם עבר ותיקנו מתוקן. לכאורה יפה הקשה. אבל באמת לק"מ לפמ"ש התו' בשבת שם בשם הרשב"א דסברא זו שייכא רק בטבל שאחר התיקון אין בו שינוי. אבל היכא שע"י מעשיו ישתנה הדבר מכפי שהוא לא הוי מוכן. ואמרינן מיגו דאתקצאי ע"ש. א"כ הכא השחיטה הוי שינוי גדול. ולזה לא הוי מוכן