דברי מלכיאל ה ל

הסכם להחזיק לכל הפחות עשרה מופלגי תורה ולהספיק להם כל צרכם שילמדו בקביעות בביהמ"ד הזה ואז יהיה שמו נאה לו לקראו ביהמ"ד ויהא מותר לשנות הביהכ"נ לביהמ"ד. ויש לצדד בזכות המשנים כי בביהכ"נ במדינתינו א"א ללמוד ואף להתפלל בחורף. משא"כ בביהמ"ד. מ"מ נראה עיקר כמש"ל. ומטרדותי ההכרח לקצר

וע"ד פירש"י במגילה (דף כ"ו ע"א) לא שנו דביהכ"נ עומד בחשיבות אף ביד לוקח דומיא דספרים שהלוקח מנהיג הספרים בהווייתן. והקשה הרעק"א מפירש"י (בדף כ"ז ע"ב) דלוקח ביהכ"נ יכול לעשות מה שירצה חוץ מד' הדברים (דבדף כ"ז ע"ב). וכתב כת"ר לישב דכוונת רש"י דקאי בחשיבותו שלא יעשה הד' דברים. ולהכי לא כתב דקאי בקדושתו, ולזה מייתי רש"י ראיה מהא דרבינא בעי אי שרי למיזרעא והפוסקים כתבו דזריעה הוי תשמיש של גנאי כמו הד' דברים. ולדעתי ז"א דהא מדמה לה לספרים והם נשארים בקדושתם. ועוד דבסד"ה אלא כתב דבקדושתו קאי ע"ש, ומ"ש רש"י מהא דרבינא. נראה דרש"י ס"ל דזריעה לא דמי להני ד' דברים. וכ"נ מדלא חשיב לה במשנה מהני ד' דברים. וכ"נ בחי' הרמב"ן שם דס"ל דזריעה לא דמי לד' דברים. וע"ש שפירש דלהכי הוצרך רבינא לשאול משום דשמא הלכה כר"מ שאסור למכור ביהכ"נ לתשמיש אחר. ולפי"ז י"ל דגם רש"י ס"ל דזה קאי אליבא דר"מ. וס"ל דמשנה דהתם אתיא ג"כ כר"מ. והא דמייתי הש"ס שם שמכרו לר"א ועשה כל צרכיו. צ"ל דר"א ס"ל כרבנן דר"מ. או שהיה במעמד אנשי העיר להסוברים דשל כרכים אסור למכור אף בכה"ג. וע' בתו' רי"ד בזה: סימן כו

ע"ד שהיה הכהן מתפלל שמ"ע וקראו ישראל במקומו. אם יכול הלוי לדרוש שיקראוהו אחר הישראל כשטוען שאינו רוצה להפסיד זכותו בשביל מה שהכהן נתאחר בתפלתו פשוט שאין לקרוא הלוי. דהא הטעם בזה שחוששין שיסברו על הישראל שהוא כהן שהרי קרא אחריו לוי וכדאיתא בכתובות (דף כ"ה) שהחזיקו עי"ז לכהונה. ואף דלשיטת ר"י הלוי קורים לוי אחר ישראל. וכבר ישבו התו' בכתובות שם לדעתו את הסוגיא שם. מ"מ להלכה קיי"ל בסי' קל"ה ס"ו כהפוסקים שאין קורים לוי. וא"כ אין שייך לחלק מצד שהכהן פושע בזה. ואדרבה יש בזה פגם להלוי. כ' יאמרו שאינו לוי כשיקראוהו אחר ישראל ובכגון זה יש לדון היכא דחיישינן לפגמא. אם יכול הכהן או הלוי לומר דלא חייש לפגמא. וכהא דקיי"ל שיכול אדם לומר א"א בתק"ח ונראה פשוט שאינו יכול לומר כן דהא איכא ג"כ פגם משפחה שאינו יכול למחול ע"ז. וכדאיתא בסנהדרין (דף ע"ה) ובכתובות (דף מ"א). וע' ביבמות (דף ק"א) ובחיבורי ח"א סי' צ"ו: סימן כז

ע"ד התו' ערובין (דף ס"א ע"ב) שכתבו דלית דחש להא לדר"ע משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב ותחומין דרבנן כדפ' לעיל (דף מ"ו). והקשה כ"ת דהא (בדף מ"ו) בד"ה דאמר כתבו דאף אי הוי דאורייתא הוי ג"כ הלכה כדברי המיקל. הנה יפה הקשה. ונראה כוונתם דלכאורה קשה על רש"י ותו' שם למה הוצרכו סברא דהלכה כהמיקל. הא בלא"ה אין הלכה כר"ע מחביריו כדאיתא בעירובין (דף מ"ו ע"ב). והכא הוי יחיד ורבים. אך י"ל דמשמע להו דר"ע לשיטתו אזיל דס"ל בסוטה (דף כ"ז ע"ב) דתחומין דאורייתא וכדאיתא שם (דף ל' ע"ב). ולהכי מחמיר הכא דאסור לילך, חוץ לתחום אף שכלה בעיר. ות"ק דפליג ומתיר היינו ר"א בנו של ריה"ג דס"ל בסוטה שם דתחומין דרבנן. לזה מיקל ללכת כל העיר. וא"כ בזה הוי הלכה כר"ע. דבע"ז (דף ז') איתא דאף דבד"ס הלכה כהמיקל. מ"מ אם אחד גדול בחכמה ובמנין הלכה כמותו ע"ש. וה"ה הכא ר"ע הוי גדול בחוב"מ לגבי ר"א ביה"ג וגם דהא הלכה כר"ע מחבירו. ולזה מייתי התו' דקיי"ל תחומין דרבנן לעיל (דף מ"ו) דקאמר רבא דעירובין דרבנן. ובדף ס"א ג"כ רבא קאמר לה וכיון דהוי דרבנן א"כ קשה מה קמ"ל דהלכה כדברי המיקל. הא בלא"ה בד"ס הלך אחר המיקל. וא"ל דקמ"ל אף ביחיד במקום רבים. דא"כ היכי ס"ד בסוגיא שם דזה הוי רק ביחיד במקום יחיד. ועכצ"ל דקמ"ל דאף אם המחמיר גדול בתוב"מ. מ"מ הלכה כהמיקל. אבל אי תחומין דאורייתא י"ל דקמ"ל דאף דבכ"מ ביחיד במקום יחיד הלכה כהמחמיר. מ"מ בעירובין הלכה כהמיקל. אבל אם המחמיר גדול מחבירו בתוב"מ. י"ל דאף בעירובין הלכה כהמחמיר וכהא דע"ז (דף ז'). ולפמ"ש השאלתות שאילתא מ"ח וההג"א בב"ב פי"נ והט"ז באו"ח סי' קס"ז סק"ד דהלכה כר"ע אפילו מחביריו. א"ש בפשיטות. דאי תחומין דאורייתא א"כ הא דהלכה כהמיקל בעירוב היינו רק בסתם מחלוקת שאין בזה כלל קבוע אבל הכא שיש כלל קבוע דהלכה כר"ע. לא שייך זה. וכמו ביחיד נגד רבים דאיתא (בדף מ"ו) דאי הוי דאורייתא הוי כרבים המחמירים ע"ש דרבא קאמר לה. והרא"ש כתב באמת דכלל דהלכה כהמיקל בעירוב היינו רק אם אינו נגד כללים הקבועים. והתו' י"ל דס"ל לדקדק מדקאמר רבא (בדף מ"ו) דבדרבנן אין חילוק. משמע דרק בדאורייתא לא אמרינן הלכה כמיקל נגד כללים הקבועים דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולזה כתבו הכא דכיון דס"ל לרבא (בדף מ"ו) דתחומין דרבנן ממילא הלכה כהמיקל אף דר"ע מחמיר. ובעלמא הלכה כמותו אפילו מחביריו. ולפ"ז א"צ למש"ל לתלות פלוגתא דר"ע ות"ק בהא דתחומין דאורייתא. אכן ברש"י אין לומר כן. דרש"י כתב להדיא בעירובין (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רא"א דרק נגד יחיד הלכה כר"ע. ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובאמת זה מצוי אשר דברי התו' סותרים זא"ז. כי התו' נאמרו מגדולים שונים וכ"כ האחרונים בכ"מ. וכתבתי לישב זה רק להפיס דעתו: סימן כח

ע"ד אשר חקר אם כפרת בעלים תלויה באכילת כל הקרבן או רק בכזית. ואם תלוי גם באכילת כל הכהנים ובעלי מומים. או רק באכילת הכהן המקריב. וכתב דלדעת הש"א סי' פ"ט שמצוה לאכול כל הקרבן. ה"ה שתלוי כפרת בעלים באכילת כל הקרבן. והאריך בזה. הנה מטרדותי לא אוכל להאריך בזה. ובפשוטו נראה שהכפרת בעלים סגי בכזית לחוד כדאיתא בפסחים (דף ע"ז) ובכמה דוכתי בש"ס שאם כזית בשר קיים זורקים הדם. ואין נ"מ מי שיאכל הבשר. רק שכהן יאכלנו. ובכ"ז יש מצוה לאכול כל הקרבן דהא אסור להותיר ממנו. ולכהן המקריב יש מצוה מיוחדת שיאכל מהקרבן. ובכ"ז לענין כפרת בעלים הכל אחד אם יאכל המקריב או אחר. ואף שאכלו בעל מום או קטן שפיר מתכפר כיון שנאכל לכהן שמותר באכילת קדשים. ואף אם נאכל כולו לקטנים או בע"מ שפיר מתכפרים בעלים. ועכ"פ אכילת כולו ודאי לא מעכב והרי אף שניתותר בשר הקרבן אינו מעכב הקרבן. ואיתא בזבחים (דף כ"ט) שנותר אינו פוסל הקרבן. ומשמע שאינו פוגם אף בכפרת הבעלים. וגם הלא מפורש שהורצה אף שנטמא כל הבשר כדאיתא בפסחים (דף ע"ח) ובמנחות (דף כ"ב). ומכ"ש כשנטמא הבשר אחר זריקה או שנותר כל הקרבן כיון שנזרק בשעה שהיה הבשר ראוי