דברי מלכיאל ה כח

וכפירש"י בחולין (דף כ"ד). והתו' ורשב"א חולקים עליו רק במ"ש שהיה מלקה ומנדה בשביל שזה נקרא חזן וכמש"כ התו' במגילה (דף כ"ד) וכדאיתא במכות (דף כ"ג) ובתענית (דף כ"ד ע"א) איתא רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא נחית קמיה שליחא דציבורא ופירש"י נחית קמיה שירד לפני התיבה וקשה למה לו תו למימר שליחא דציבורא. וכעין דאיתא בברכות (דף ל"ג ע"ב) ההוא דנחית קמיה דרבה וקמיה דר"ח ע"ש. אבל הכוונה לפרש שהיה ש"צ קבוע ואולי קמ"ל לפי שהיה ביום תענית וצריך רגיל כדאיתא בתענית (דף ט"ז) וכמש"כ התו' במגילה (דף כ"ד). לזה השמיענו שהיה ש"צ קבוע ורגיל. וביומא (דף פ"ז ע"ב) דקאמר שמואל כי מטא ש"צ אבל אנחנו. י"ל ג"כ משום דביוה"כ צריך להתפלל מי שרגיל כמ"ש התו' שם דלא גרע מתעניות. ויותר נראה כמש"ל דגם את היורד לפני התיבה קרי לפעמים ש"צ דהא עכ"פ, באותה שעה הוא שלוחם של הציבור. ועדיין קשה מההיא דתענית דהא מצינו ביומא (דף נ"ו ע"ב) ההוא דנחית קמיה דרבא. ושם איירי ביוה"כ ע"ש. ומ"מ לא נקיט לשון ש"צ להשמיענו שהיה קבוע ורגיל. וצ"ל דבאמת לא היה קבוע ורגיל עדיין ולזה טעה כדאיתא התם. ואולי לא נמצא שם אז מי שרגיל בתפילה. ורבא בעצמו לא היה לו כח לעבור לפני התיבה. ויותר נראה הכוונה ע"פ מה דאיתא בתשובת הגאונים שע"ת סי' קע"ח שמונה מילי דחסידותא שעשה רב ומונה מידה העשירית שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה. וכן איתא במגילה (דף כ"ב ע"ב) דרב איקלע לבבל בת"צ וירד לפני התיבה כמש"ש התו' ד"ה אין מהירושלמי וא"כ יקשה למה לא ירד רב בעצמו לפני התיבה גם במקום זה כיון שהיה רגיל במצוה זו. לזה קאמר דההוא דנחית קמיה היה ש"צ קבוע. ולא רצה רב לדחותו מחזקתו ולגרום לו בזיון וזה נכון בע"ה. ובפשוטו י"ל דכיון דע"כ היה צ"ל נחית קמיה ההוא גברא. וא"כ אין אריכות לשון במ"ש שליחא דציבורא. וע' חיבורי ח"ד סי' י'

עכ"פ נראה שבימיהם לא היה להש"צ שום שררה רק שניתנה לו החזקה במצות ביהכ"נ להפשיט התיבה ועוד צרכי מצוה. וממילא היה יורד לפני התיבה בקביעות לפי שהיה מצוי תדיר בביהכ"נ. וגם אם נמנה מתחילה לירד לפני התיבה נראה דהוי רק חזקה במצוה. ולא הוי שררה. וזה גרע מחזן הכנסת. לפי שהחזן היתה לו שררה להלקות ולנדות. אבל הש"צ לא היתה לו שררה על אחרים ולפז"נ שאין שייך בזה ירושה. דירושה ילפינן רק דומיא דמלך שיש לו שררה על אחרים. אבל לא במי שיש לו מצוה קבועה. ולזה הוצרך הרשב"א להביא ראיה ממנהגם שממנים לש"צ בן תחת אביו. הרי שתופסים זה למינוי ושררה כיון שיכול לעכב על אחרים שלא ירדו לפני התיבה בלעדיו. ולזה מייתי ראיה מכה"ג. דכה"ג ג"כ אינו שררה רק שהוא קודם בעבודת ביהמ"ק לכל הכהנים. וביוה"כ אסור להקריב זולתו. ובכ"ז קיי"ל שמוריש זכותו לבנו. ודאיתא בירושלמי פ"ה דשקלים הי"ב דכה"ג ממונה על כל הגזברים. זה תיקנו אח"כ. אבל לא מן התורה. ומ"ש הרשב"א וזה כלל גדול וכו' הכוונה דכיון שנוהגים בזה דין שררה א"כ צריך לעשות כמו בכל המינויים שאם בנו ראוי לכך הוא קודם. ודלא כהח"ס שכתב הסברא מצד שמינויין בא בכח התורה והקדושה וכמו ברבנות. דלא דמי. דרבנות הוי מינוי ושררה על הציבור משא"כ ש"צ. ועפמש"ל יש לבאר הא דדרשינן בכה"ג מקרא דתחתיו מבניו. וכן מה שהביא זה הרשב"א שם. וע' ח"ס סי' י"ב ושו"ת ברכת רצה סי' ק"י ואכמ"ל בזה

והנה במחזיק במצוה יש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי חזקה ואם מוריש חזקה זו לבניו. ודעת רוב הפוסקים דהוי חזקה משום שדינו כמינוי ושררה שאין מורידין אותו וכמ"ש המרדכי בב"ב סי' תקל"ב ובב"ק פ' החובל וכן קיי"ל באו"ח ס"ס קנ"ג וע"ש במג"א ובח"מ ס"ס קמ"ט. ומבואר שם שמוריש החזקה אף לבניו אחריו. והטעם משום דהוי כמינוי ושררה. ואף דבמרדכי סוף מגילה כתב שאין דין ירושה בזה. מ"מ הפוסקים נראה שתפסו להלכה כהמרדכי בב"ק וב"ב שיש בו דין ירושה. ובחיבורי ח"ג סימן א' כתבתי לישב הסתירה ולבאר שיש חילוק בין מצוה שבגופו למצוה שבממונו. ועכ"פ לשיטה זו ודאי דגם לש"צ יש דין מינוי להוריש לבניו אחריו אם ראויים לזה. והרשב"א ס"ל כהפוסקים שהמחזיק במצוה אין לו דין מינוי. לזה הוצרך להביא ראיה מהמנהג. וא"כ לדידן שנוהגים לפסוק דין חזקה במצות כמ"ש בח"מ ס"ס קמ"ט וכן החליטו כל האחרונים. לזה אנו דנין בש"צ דין ירושה לבניו. וכ"כ כמה אחרונים שלש"צ יש דין מינוי לענין חזקה וירושה. ועוי"ל דכיון שאצלינו הש"צ מיוחד רק לעבור לפני התיבה בשבתות ויו"ט. ה"ז מינוי וכבוד שהוא יתפלל בימים הקדושים ולא אחר. משא"כ בעובדא דהרשב"א שמבואר בשאלה שם שהיו לו כמה עבודות שלא היו בכלל מינוי. וגם היה עובר לפני התיבה, וא"כ היינו הש"צ המוזכר בש"ס. ולזה ס"ל דלא הוי בכלל שררה. אך ז"א דמ"מ כיון שהוא היה עובר לפני התיבה בקביעות שפיר הוי ממונה על דבר שבקדושה אף שהיו עליו עוד עבודות

עוד נראה בדעת הרשב"א כפמ"ש הכלבו הובא להלכה ביו"ד ס"ס רמ"ה דהיכא שנהגו לקבל רב או ש"צ על זמן מוגבל ואח"כ מסלקין אותו מותר לעשות כן. ובח"ס סי' ר"ו נתקשה בדברי הרמ"א הללו. ולדעתי סברתו ברורה דכיון שנהגו כן הוי כאלו התנו עמו בפירוש וכדקיי"ל בב"מ (דף ק"ד) ובח"מ סי' ס"א דכל דבר שנהגו הוי כאלו התנו וכתבו זה בפירוש. ושוב לא מיקרי זה הורדה ובזיון כיון דאדעתא דהכי נחית מעיקרא והוי כאלו מחל בעצמו על חזקתו דמה לי אם מוחל לבסוף או מוחל בתחילה ובמקום שיש מנהג זה פשוט שאין שם דין ירושה בהתמנות דכיון שיכלו לסלקו ככלות הזמן לא עדיף יורשו ממורישו ואין לשני אלא כחו של ראשון. ובמקום כזה נראה דאף אם קבלו אותו בפירוש על כל ימי חייו, מ"מ אין לבניו זכות ירושה דזה הוי כקיבלוהו על זמן מוגבל שמנהגם לסלקו ככלות הזמן וה"ה שיכולים לסלק את בניו כשמת אביהם וכלה הזמן שקיבלו אותו. וזהו כוונת הרשב"א שם דבמדינתו היו מקומות שנהגו לסלק ככלות הזמן הקבוע. ובעובדא דהרשב"א שם מבואר שקבלוהו בפירוש על כל ימי חייו. ולזה כתב הרשב"א דחזינן שמנהגם שהבנים יורשים את מינוי אבותם. וא"כ מוכח שמנהגם דאותם שמקבלים על כל ימי חייהם מורישים את כבודם לבניהם אחריהם דלא הוי כאלו קבלום על זמן קבוע רק כאלו קבלום סתם. ומה שפירשו שקבלום על כל ימי חייהם באו ליפות כחם באשר מנהגם היה לקבל על זמן קבוע ואח"כ לסלקם ואם יכתבו סתם יש לדון דהכוונה על ג' שנים באשר י"א שאין לקבל על יותר מג' שנים כדאיתא בח"מ סי' של"ג וע' ח"ס חא"ח סי' ר"ה וחי"ד סי' ר"ל. לזה כתבו בפירוש שמקבלים אותו על כל ימי חייו. ולזה כתב אח"כ שזה כלל גדול שכל המינויים ממנים בניהם אחריהם. ומייתי ג"כ מכה"ג לפי שגם הוא אין לו שררה רק מינוי בקדושה וכמש"ל כ"נ נכון בדעת הרשב"א ועכ"פ אצלינו שאין שייך מנהג זה ואין מסלקים ש"צ ככלות הזמן וכמ"ש הח"ס חא"ח סי' ר"ו פשוט שיש לש"צ דין ירושה במינויו וכמפורש בכל האחרונים

עכ"פ שמענו שיש ירושה לענין ש"צ. ואף שבנו לא היה ראוי במות אביו להיות ש"צ. מ"מ לא אבד חזקתו וכמו כל מחזיק במצוה כשהניחה מחמת אונס דקיי"ל בח"מ ס"ס קמ"ט שחוזר למצותו ע"ש בפוסקים ובא"ח סי' נ"ג וס"ס קנ"ג הטעם בזה. ורק אם לקחו ש"צ אחר שוב אין מורידין אותו דכיון שלא היה באפשרות שיהיו