דברי מלכיאל ה כו

דין דתלתא הוי ר"ה ילפינן מסוטה. ואי נימא דבסוטה הוי דבר שעל גופם א"כ הוי רה"י אף כשיהיו שם אלף אנשים ולא שייך ללמוד משם. וע' תו' בסוטה שם וריש נדה ואכמ"ל בזה. סימן כג

הרמב"ם פסק בפ"ו מה' ק"פ שאין שוחטין הפסח על טמא שרץ. ואם טבל שוחטין עליו. ועל טבול יום של טמא מת אין שוחטין. ואם נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה שוחטין עליו כשהוא טבול יום. ותמה הראב"ד דהא לא מצינו בש"ס חילוק בין טבול יום דשרץ לטבו"י דטמא מת. והמל"מ הסכים שם עם הראב"ד. וביותר קשה דבפסחים (דף צ' ע"ב וצ"ד ע"א) ילפינן דאין שוחטין על ט"ש מהא דאין שוחטין על טמא מת בשביעי שלו. וא"כ מנ"ל לחלק בטבו"י דהא הרמב"ם בעצמו כתב שם דלהכי אין שוחטין על טבו"י דט"מ מקרא דא"ש על ט"מ בשביעי שלו. וגם על מ"ש הרמב"ם דבטומאה שאין הנזיר מגלח עליה שוחטין עליו תמה הראב"ד מנ"ל זה. ומש"ש בכ"מ שהיא סברת עצמו קשה. כי ידוע שדרך הרמב"ם לכתוב בסברת עצמו. יראה לי. וגם דמ"מ תמוה מנ"ל לחדש דבר כזה. והנה המפרשים הוכיחו מסוכה (דף כ"ה) דילפינן מהא שנטמאו במת מצוה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולדעת הראב"ד לאו ילפותא היא דהא אפשר לו לטבול ולעשות פסח. ובאמת אוסיף מיא אוסיף קמחא דיקשה גם על הש"ס בזה. ונראה דעל הש"ס ל"ק דנהי שיכול לטבול ולעשות הפסח מ"מ כל זמן שלא טבל הוא פטור מפסח. והרי כמה סיבות יוכלו להזדמן שלא יוכל לטבול בע"פ. ולזה מייתי הש"ס מזה שעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולפ"ז אין ראי' מכאן להרמב

" והנראה בזה דהנה כל שנקרא טמא מת הרי הוא בכלל מ"ש בתורה שטמא לנפש נדחה לפסח שני. ומצינו שטבו"י דט"מ נקרא טמא כדאיתא בנזיר (דף מ"ה) ומכות (דף ח') מקרא דטמא יהיה לרבות טבו"י. ושם איירי קרא בטמא מת. ופ' תוס' זבחים (דף י"ז ע"א) שהאריכו בזה דטבו"י מיקרי טמא. ושם הקשו מדכתב ורחץ במים וטמא עד הערב אלמא דטבו"י דשרץ הוי ג"כ טמא. ותמהני דבשרץ לא כתיב כן בפ' אמור כ"ב רק כתיב וטמאה עד הערב ואח"כ כתיב כ"א רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר. ואולי כוונתם למ"ש בפ' שמיני גבי טומאת מגע וטמא עד הערב ע"ש ( ורש"י פירש שם דקאי גם על טמא מת והוא תמוה דהא קאי שם רק על טמא שרץ. וכן איתא בתו' שם] ועכ"פ מבואר מזה דטבו"י דט"מ מיקרי טמא ואין שוחטין עליו את הפסח. והנה במכות (דף ח' ע"א) איתא ואשר יבוא את רעהו ביער היינו היכא דאי בעי עייל אי בעי לא עייל פרט למצוה. ומקשה דא"כ הא דכתיב אשר ימות ולא יתחטא וגו' נימא נמי דאיירי בטומאת רשות. אבל במת מצוה פטור על ביאת מקדש. ומשני דמרבה טומאת מצוה מטמא יהיה. ומקשה דהא אצטריך לטבו"י ומשני דיליף לה מעוד טומאתו בו. ואף דיליף שם, מזה למחוסר כיפורים. נראה דמחו"כ יליף מטומאתו בו לחוד. והתו' הקשו שם דא"כ ל"ל אשר ותירצו דאורחא דקרא הוא. והוא נפלא דהא בזבחים (דף י"ח ומ') איכא פלוגתא אי דרשינן אשר. ונראה בישוב קושיתם דאצטריך קרא שמותר ליטמא למת אף שאינו מת מצוה ושאינו מחוייב ליטהר. ולכאורה י"ל דלמאן דדריש אשר מרבה טמא מת מצוה מקרא דטמא יהיה. ומעוד טומאתו מרבה. מחו"כ. דהנה התו' הקשו בזבחים (דף י"ז) דהו"ל לרבות מחו"כ שמחוסר מעשה קודם טבו"י ע"ש. ולענ"ד י"ל כדאמר הש"ס ביבמות (ד"ע) גבי תושב ושכיר שבא זה ולימד ע"ז. אבל ז"א דהא מסיק הש"ס שם דמרבה טמא במת מצוה מעוד ע"ש. וגם דהא חזינן דמחו"כ קיל מטבו"י לענין ביאת מקדש ולשחיטת פסח ונלע"ד דבעי קרא לומר שאינו חוב ליטהר מטומאתו. רק רשות בידו. או דהא גופא קמ"ל שמותר ליטמא אף שאין בזה מצוה. ולפ"ז קשה למאן דדריש אשר מנ"ל מחו"כ כיון דדרש עוד לרבויי טמא למת מצוה. ונראה דהנה איתא בסנהדרין (דף קי"ב) גבי עיר הנדחת דריה"ג ס"ל שאסור לעשותה אף גנות ופרדסים דהא דכתיב לא תבנה עוד לגמרי משמע שלא יהא שם שום ישוב. ור"ע ס"ל שמותר לעשותה גנות ופרדסים דלא תבנה עוד היינו רק כמו שהיתה. ולפי"ז נראה דה"ה הכא דכתיב עוד טומאתו בו לר"ע משמעותו שהטומאה עודנה בו כמו שהיתה מעיקרא. וזה לא שייך במחו"כ דהא מחו"כ מותר בתרומה ושוחטין עליו הפסח ואינו טמא כדמעיקרא. ולזה צריך לדרוש שזה לרבות טמא למת מצוה דהוי טמא גמור. וא"כ מרבה מטמא יהיה מחו"כ שמחוסר מעשה. והא דמרבינן מחו"כ מעוד טומאתו בו צ"ל דהיינו לריה"ג דס"ל בעה"נ דעוד משמעותו אף במקצת ממנו. ולטמא במת מצוה ל"צ קרא דס"ל דלא דרשינן אשר

והנה הרמב"ם פסק בפ"ג ה"ט מה' ביאת מקדש שמחוסר כיפורים אם נכנס לעזרת ישראל אינו לוקה והראב"ד תמה עליו דהא מפורש בתוספתא ובמנחות (דף כ"ז) שענוש כרת. ושם הי"ד כתב שטבו"י של מת ענוש כרת על ביאת מקדש. אבל אם נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו ענוש כרת. ותמה שם הראב"ד ג"כ וע"ש בכ"מ מה שנדחק בכ"ז ובפ"ו מהק"פ פסק ששוחטין פסח על מחו"כ. ועפמש"ל מיושב הכל בס"ד. דהנה בנזיר (דף מ"ה) וזבחים (דף י"ז) איתא שיש פלוגתא אם מחו"כ דזב כזב דמי. ונראה דפלוגתייהו הוא אם דרשינן עוד טומאתו בו לרבות מחו"כ ומוכח דהוי כזב. או דמרבה טמא למת מצוה ומחו"כ לא הוי כזב. והנה הרמב"ם פסק בפ"ד מה' ע"ז דעה"נ נעשית גנות ופרדסים וס"ל כר"ע דעוד משמעותו כדמעיקרא ממש וכמש"ל. ולפ"ז לא מצי למידרש עוד טומאתו על מחו"כ רק על טמא במת מצוה. ולטעמיה אזיל שפסק בפ"ב מה' ציצית דבגד בעל חמש כנפות חייב בציצית ואיתא בזבחים (דף י"ח) דמרבה לה מאשר תכסה ע"ש. וא"כ לא נתרבה מחו"כ שיקרא טמא לענין ביאת מקדש שיהי' חייב כרת. ורק טבו"י נתרבה מטמא יהיה. ולזה פסק הרמב"ם שמחו"כ פטור על ביאת מקדש. וגם פסק דטבו"י אינו חייב רק על טומאה שהנזיר מגלח. וכדקיי"ל בנזיר (דף נ"ז) שאינו חייב בבהמ"ק רק על טומאה שהנזיר מגלח. ולזה פסק ג"כ גבי פסח דעל טבו"י דמת אין שוחטין משום שנקרא בתורה טמא לנפש ואיתרבי מטמא יהיה שדינו כטמא גמור לענין ביאת מקדש. וממילא דה"ה לענין קרבן. ולזה כתב שזה רק בטומאה שהנזיר מגלח והיינו משום דגם בביאת מקדש לא איתרבו רק בטומאה שהנזיר מגלח וכמש"ל. ובזה מיושב מה שהרמב"ם בפ"ג מהב"מ כתב דלזה מחו"כ אסור ליכנס למקדש מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה. וקשה למה לא מייתי דרשא דעוד טומאתו דמרבה מינה הש"ס בנזיר (דף מ"ה) ומכות (דף ח') מחו"כ לאיסור ביאת מקדש. אבל לפמש"ל א"ש דהרמב"ם דפסק בעה"נ כר"ע שנעשית גנות ופרדסים. לא ס"ל דרש זה. ולזה פסק דמחו"כ לאו כזב דמי. ופטור מכרת על ביאת מקדש: סימן כד כבוד הרבנים הג' וכו' מו"ה חיים נ"י ומו"ה נחום נ"י מו"צ דק' סלאוויטא

ע"ד אשר בעירם נפטר הש"צ זה איזה שנים. ובאשר אף