דברי מלכיאל ה כה

וע"ד מ"ש בסי' כ"ט לישב השמטת הרי"ף דין דסוכה גזולה. והא דסוכה דעלמא. ובארתי דס"ל דגם סוכת החג מהני תנאי. והקשה כת"ר דהא הרמב"ם ספ"ו מה"ס כתב דעצי סוכה אסורים כל ז' ולא הזכיר דמהני תנאי. רק אח"כ גבי נויי סוכה. ועוד הקשה שלא נתבאר בדברי תירוץ על השמטת דין סוכה גזולה וכתב שניכר שיש איזה חסרון בדברי שם. והנה בעצמי הבאתי שם דברי הרמב"ם ספ"ו מה"ס ע"ש בד"ה הנה. אבל יפה כתב כת"ר שיש שם חסרון בדברי. ואולי לא הועתקו כראוי וכוונתי שם כי באמת יש חילוק בין סוכה לנוי סוכה. כי אף אי נימא דמהני תנאי בסוכה כמ"ש בחיבורי שם. היינו רק שיוכלו ליהנות מהם בשעה שלא ישבו בה ויצאו לסוכה אחרת. ע"ש בחיבורי. אבל בשעה שיושב בה בחג א"א להפקיע קדושתה. אבל בנויי סוכה מועיל התנאי להתיר להסתפק מהם אף בשעה שתלויים בסוכה משום שלא חלה עליהם קדושה כלל. וכלשון הש"ס בביצה (דף ל') וברמב"ם סוף ה' סוכה. ולזה צריך שיאמר שאינו בודל כל ביה"ש כדי שלא תחול עליהם קדושת סוכה אף רגע אחת. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שם. שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהן קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה. והנה הרמב"ם כתב שם בהלכה ט"ו דין דעושים סוכה בחה"מ. ודין שעצי סוכה אסורים כל שמונה. ודין איסור נויי סוכה כתב בהט"ז. וקשה דמה שייכות זל"ז. והו"ל לכתוב דין דעושין סוכה בחוה"מ בהלכה בפ"ע. ודין סוכה ונויי סוכה בהלכה בפ"ע. אכן עפמ"ש בחיבורי שם יש לישב זה. שהרמב"ם רמז בזה דכיון שעושים סוכה בחוה"מ. מוכרח שמותר לצאת מסוכה לסוכה וכמ"ש בחיבורי שם. וממילא נדע שאיסור ההנאה בעצי סוכה תלוי רק אם רצונו לישב בסוכה שם כל ז'. כי אם דעתו לישב בה רק יום אחד. מותר ליהנות ממנה שאר הימים. ולא הזכיר בפירוש דין זה. לפי שאין דרכו להביא דין שאינו מפורש בש"ס. ובש"ס לא נזכר זה רק הא דאם התנה דקאי אליבא דר"א על סוכה דעלמא. ולזה לא הזכיר ג"כ דין תנאי גבי סוכה דעלמא משום דזה הוי רק אליבא דר"א. וע' בכ"מ פ"ב מה' יו"ט שכתב דבמוקצה לא מהני תנאי ואכמ"ל בזה. ובזה יש לישב מ"ש הרי"ף בביצה קושיות הש"ס מי מהני בהו תנאה וגם הקושיא דנויי סוכה ותירץ הש"ס משום שהתנה שאינו בודל כל ביה"ש ולא חל עליהם קדושת סוכה ולא הזכיר תירוץ הש"ס על הקושיא הראשונה. ולפמ"ש י"ל דס"ל להרי"ף דכיון דמשני שיכול להתנות שדעתו להסתפק מנויי סוכה. א"כ ה"ה בעצי סוכה יכול להתנות ולגלות דעתו שרוצה לישב בסוכה זו רק יום או יומים ואז יוכל ליהנות מעצי הסוכה אחר שיצא מסוכה זו לסוכה אחרת ודילפינן מקרא שעצי סוכה אסורים כל ז'. היינו דלא נימא שאסורים בהנאה לעולם כמו תשמישי קדושה כיון דכתיב לד'. לזה גלי קרא שאסור רק ז' ימי ישיבתו בסוכה. ודמי לאתרוג דאיתא שם שמותר למחר לפי שהפסיקה הלילה ונגמרה מצות היום ההוא. ואף שיש לחלק דבאתרוג אין מצותו כל היום. מ"מ מסתבר כמש"ל

והנה קשה דל"ל קרא למעט סוכה גזולה תיפוק ליה דכיון דאמר קרא שעצי סוכה אסורים. א"כ ע"כ איירי שהיא שלו. דבגזולה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ורק בשאולה י"ל דכיון שהשאיל לו סוכתו לסוכת מצוה. הרי נתרצה שתיאסר בהנאה לימי החג. אבל בגזולה לא שייך זה. ואין לומר דאפשר שבעל הסוכה ישב בסוכתו. ונאסרו עצי הסוכה בהנאה. ובא חבירו וישב ג"כ בסוכה זו בגזילה. דבזה לא מיקרי גזולה דקרקע אינה נגזלת ולא משכחת לה רק בעצים גזולים וקרא משמע דלא הויא סוכה כשרה רק כשאפשר שתהי לד' היינו שתחול עליה קדושת סוכה לאסור בהנאה. ועדיין י"ל דאפשר שישב בעל הסוכה בה יום ראשון ונאסרו העצים עי"ז לכל ימי החג. ובא אחר וגזל עצי הסוכה ועשה הסוכה במקום אחר וישב בה והעצים כבר אסורים. ולזה שפיר בעי קרא לאסור גזולה אף בכה"ג שהעצים כבר נאסרו בלא"ה, אכן אי נימא שהעצים אסורים רק ביום שיושב בה וכמש"ל. א"כ לא משכחת לה בכה"ג דכיון שלא ישב בה רק יום אחד לא נאסרו העצים רק לאותו יום ולא הוי קרי לה סוכה גזולה. כי לא יהי בה קדושת סוכה כי אינו אוסר דבר שאינו שלו. וקרא קאמר שצריך שיהא בה קדושת סוכה. ולזה השמיט הרי"ף דין סוכה גזולה. ויש מקום לסתור ולבנות בזה. אך באשר אמרתי זה בשבתא דריגלא לפלפולא בעלמא. לזה אקצר. ואגב אזכיר כי מ"ש בחיבורי שם דלר"א אפשר שיצא מסוכה לסוכה אם שניהם שלו נכתב לפום רהיטא. כי מפורש בסוכה (דף כ"ז) דלר"א אסור אף בכה"ג: סימן כ. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה חיים ראובן נ"י הרב דק' שניידאווא

ע"ד שהביא בשם שו"ת רמ"צ שהקשה למה טמאו השמנים שבהיכל בשבת (דכ"א) הא עזרה הויא ר"ה וספק טומאה בר"ה טהור ואף בהיכל נכנסו אז הרבה נכרים והיה ר"ה וכתב כת"ר לתרץ דרק במגע הוי ספק בר"ה. אבל במשא על גופו לא מיקרי ר"ה. וכדאיתא בפ"ד דטהרות מ"ו ובמפרשים שם וא"כ אפשר שנשאו השמן על גופם. ועפ"ז רוצה לתרץ דברי הרמב"ם שכתב שאם קינא לאשתו משני בועלים ונסתרה עמם שותה. והקשו המפרשים דהא הוו תלתא והוי ספק בר"ה. ולפי הנ"ל י"ל דזנות מיקרי דבר שבגופם ודינו כרה"י

הנה שו"ת רמ"צ אינו נמצא אצלי. ולכאורה לק"מ דהא משמע מלשון הש"ס שהיתה טומאה ודאית ולא משום ספק. והא דקאמר שמצא פך שמן שהיה חתום בחותמו של כה"ג דמשמע שאם לא היה חתום היו חוששין שמא נטמא י"ל שראו שחיפשו בכל המקומות ונגעו בכל הנמצא שם. ולזה אף אם היה ספק מגע היו מטמאים אף שהוא ר"ה דכיון שטמאו את רוב הדברים הנמצאים שם א"כ יש לילך בתר רובא. וזה טמא אף בר"ה כדתנן פ"ה דטהרות מ"ז ולזה הוצרכו שיהא חתום בחותמו של כה"ג. ומ"ש כת"ר לחוש שמא נשאו השמן. לא הועיל בזה דמ"מ הוי ספק בר"ה דהא זה גופא הוי ספק אם נשאו וכ"כ הר"ש פ"ו דטהרות מ"ב מהתוספתא שאם נשא טומאה וספק אם הכניס ידו לתוך הכלי שהטומאה שם הוי ספק בר"ה ע"ש. ועוד דמשמע שהיו שם הרבה שמנים דאיתא בש"ס שם כל השמנים שבהיכל. ורחוק לומר שנשאו כל השמנים שבהיכל ואח"כ החזירום. דבשלמא על מגע י"ל שחיפשו אולי טמון שם כסף וזהב. או שלקחו מהם לאכילה וסיכה. ובגוף הקושיא הנ"ל נראה לומר עפמ"ש התו' בע"ז (דף ע' ע"ב) דפולמוס שבא לעיר ודאי נגעו בכל אוכלים ומשקים ע"ש. והכא הרי נכנס פולמוס לביהמ"ק ולזה אמרינן שבודאי נגעו וע' חגיגה (דף כ"ו ע"א). ועוי"ל דהא הרגו אז הרבה כהנים בביהמ"ק ונטמאו כל הנמצא שם בטומאת אהל. ורק פך החתום נשאר בטהרתו לפי שהיה בצמיד פתיל. והזכירו שהיה חתום בחותמו של כה"ג דבלא"ה יש לחוש שסתמו את הפך אחר שכבר נטמא. באשר הנכרים ודאי פתחו כל הכלים שנמצאו שם וכמש"ל. וע' פ"ה דטהרות מ"ז ובנדה (דף ד' ע"א) ותו' שם. אך לשון טימאו כל השמנים משמע שטימאו בידים. דאי משום אהל הול"ל נטמאו

ומ"ש כת"ר דסוטה הוי ג"כ רה"י. הוא תמוה דהא איתא בסוטה (דף כ"ח) ונזיר (דף נ"ז) דכל עיקר