דברי מלכיאל ה כד

לפי דשם מזכיר תנובת השדה. והקשה כבודו דהא התהר"י כתב הטעם משום דתנובת שדה משמעותו רק על ה' המינים. וא"כ אין תפוחים בכלל ברכת ה' מינים. לכאורה יפה הקשה. אבל הכוונה דהנה צריך להבין דברי תהר"י וראייתם מקרא דויאכל תנובות שדי. ואדרבא בספרי שם איתא על פסוק זה שפירות א"י קלות להתבשל משמע דקאי על כל הפירות. ואפשר הכוונה דתנובות שדי משמע שהמאכל צומח מגוף השדה. והיינו ה' מינים ואף שיש קש בינתיים בכ"ז הרי הזריעה הוא מגוף התבואה והשדה מוסיף ליחות בהזריעה ומזה צומחת התבואה. אבל אילן נוטעים יחור מאותו אילן ומזה צומח האילן כדאיתא בב"ר פל"ו. ונראה כאלו הפירות גדילות רק מהאילן ולא מהקרקע. אבל זה דחוק וגם יש לראות, וגם כי עדיין לא מוכח מקרא מידי, ונראה הכוונה דסתם שדה מיקרי המיוחד לזריעת תבואה. אבל מעט אילנות נקרא גן או פרדס בר"פ חזקת הבתים קרי שדה האילן ואף שפירש בב"ב (דף ס"ז ע"ב) המוכר שדה אדר גם הגפנים ואילנות וכ"ה בח"מ סי' רט"ו רט"ז ע"ש הפוסקים זה הוי רק בלשון בנ"א אבל בלשון הכתוב לא מניני זה וגם כי הרי כתוב שם אח"כ דבש מסלע ושמן מחלמיש צור הרי דתנובות שדי דמעיקרא לא קאי על פירות האילן. דא"כ הוי גם תמרים ושמן בכלל זה. אך י"ל שהוצרך לזה בשביל רבותא דסלע וחלמיש צור. דמוכח דקאי על ה' מינים דחשיב פירות אח"כ והוא דוחק

ויותר נראה דלהכי כתבו דרק גבי ה' מינים יאמרו תנובת השדה דהנה בתהר"י שם כתב דעל הגפן ועל העץ הוי במקום ברכת הזן וכן על תנובת השדה בה' מינים וצריך להבין דבריו. ונראה דהנה כתבו הפוסקים שבברכות צריך לפרש הדבר שמברך עליו ולא בדרך כלל. ולזה בברהמ"ז מזכירים בברכת הזן לחם שע"ז עיקר הברכה ובברכת היין מזכירים על הגפן ועל פרי הגפן שע"ז הוי עיקר הברכה. וכן בפירות ז' מינים מברכים על העץ ועל פרי העץ. ולזה כתבו דזה הוי במקום ברכת הזן. אבל בברכת ה' מינים שמברכים על המחיה ועל הכלכלה לא נזכר עדיין בפירוש הדבר שמברכין עליו. ולזה הוצרכו לומר ועל תנובת השדה שבזה מפורש שמברך על אכילתו תנובת השדה ומייתי מדכתיב ויאכל תנובות שדי. שנופל ע"ז לשון אכילה. אכן ודאי שאפשר לכלול בזה גם שארי פירות שצומחים מן הקרקע רק באשר ששארי פירות אפשר לפרשם ביתר ביאור ולומר על פרי העץ. לזה לא הוצרכו לומר תנובת השדה. ומה שלא פירשו שם הפרי שאוכל כגון תאנים או רמונים וכדומה היינו משום שאין בהם חשיבות כ"כ שיקבעו ברכה לעצמם. וסגי בשם כולל כל הפירות ורק יין שקובע ברכה לעצמו מברכים על פרי הגפן כמ"ש התו' בברכות (דף מ"ד ע"א) ד"ה על. ולפ"ז א"ש דבאמת נכלל בכלל תנובת השדה גם פירות האילן. רק דפרי העץ הוי יותר מפורש. אבל בתפוחים שמברך לאחריו בנ"ר שאין נזכר שם פרי העץ שפיר יוצא בברכה מעין ג' שעל ה' מינין שנזכר עכ"פ תנובת שדה דהוי לענין זה מפורש יותר מברכת בנ"ר. ואשר כתב כבודו לדקדק דהשו"ע לא ס"ל כתהר"י בזה דהא באוכל מה' מינים ופירות ויין איתא בתהר"י לברך על תנובת השדה ועל הגפן וכו'. ובשו"ע סי' ר"ח סי"ב איתא שיאמר על תנובת השדה לבסוף. ז"א דשם לא הזכיר כלל על תנובת השדה. ולא נחית שם רק להורות שיאמר על המחיה ואח"כ על הגפן ואח"כ על העץ ע"ש. וי"ל דבאמת צ"ל על תנה"ש קודם על הגפן. ומ"ש שכ"כ בנשמת אדם כלל נ'. נהניתי שב"ה גם הוא כתב דאף לתהר"י יוצא ידי ברכת תפוחים ע"י שאומר על תנובת השדה והיינו כמש"ל. והנה הט"ז סי' ר"ח כתב שברכת מעין ג' של ה' מינים אינה פוטרת לפתן מגידולי קרקע ולענד"נ שפוטר כיון שאמר על תנובת השדה וכמש"ל וכמ"ש הסמ"ק הובא בנ"א שם ואכמ"ל בזה. וע"ד מ"ש בח"ג סי' ו' דבע"ת אין שייך לומר שהעירוב חל ביה"ש דגם מבעו"י צריך לזה כדי שיברור מנה יפה. והקשה כ"ת דהא גם בע"ת אם נאבד קודם שהכינו לשבת אסור להכין. א"כ הוי עובר לעשייתן. ועוד דהא הדין כרב אשי בביצה (דף ט"ו) שהטעם הוא כדי שיאמרו לשבת אין אופין ק"ו לחול. זה לק"מ דעל מה שנשאר הע"ת מונח אין שייך לברך דזה לא הוי מעשה. וגם דלפ"ז צריך לברך ביו"ט בשעה שמכין לשבת ולא בעיו"ט ועיקר הברכה על, מה שמייחד הפת והתבשיל ליו"ט וזה נעשה מבעו"י. דהא א"צ שיאפה ויבשל בפירוש לשם עירוב. רק סגי שסומך ע"ז אח"כ כדקיי"ל בסי' תקכ"ז. אבל בע"ח צריך שיהא העירוב בבית בביה"ש כדי שיקנו בני החצר שם עי' שביתתם. ומ"ש דהלכה כר"א. הנה לר"א ודאי שא"צ שיהא העירוב ביה"ש כיון דהוי רק להזכיר שאסור לאפות לחול אלא אף לרבא כתבתי דא"ש. והמרדכי כתב באמת דהלכה כרבא וע' בצל"ח רפ"ב דביצה שהאריך בזה. ומ"ש בד"ה אף דבמחשבה להפריש תרומה קעביד מעשה. והקשה כ"ת ממ"ש הב"י דביטול חמץ לא מיקרי מעשה. והלא נעשה הפקר בדיבורו. הנה כבר הביא גם כ"ת שהמח"א ה' שלוחין כתב לחלק בין תרומה להפקר והטעם הוא דבהפקר הוי רק סילוק רשות ואין מתחדש בגוף הדבר שום ענין. משא"כ תרומה שיש בה קדושה וחל ע"ז כמה איסורים לזר ולטמא וכדומה. ואשר כתבתי בסימן ז' דתרומה ומעשר בני חדא ביקתא נינהו וכתב כ"ת שאינו איביי זה ע' תייו"ט פ"ד דדמאי ד"ה עד שיעשר דהכל נכלל בשם מעשרות. ומ"ש בסי' ל' מהמג"א סי' תרל"ג בשם ס"י דנ"ל עכו"ם לא הוי שלכם. והקשה דזה נאמר רק בד' מינים ולא בסוכה. הנה המג"א מייתי לה שם לענין סוכה. וגם אי נימא דלך דכתיב בסוכה ממעט גזולה אין נ"מ בזה בין ד' מינים לסוכה ומש"ש שהרמב"ם לא הביא דין סוכה גזולה. והקשה כ"ת דהא מייתי בפ"ה מה' סוכה הכ"ה. כוונתי שלא הביא דין גוזל סוכה בראש העגלה וכמש"ש ד"ה ונהי הרי"ף. וע"ד מ"ש בסי' פ"ה דר"ח ס"ל ששוכרין בשבת. היינו משום דקאמר שם דאליבא דמ"ד שוכרין פשיטא ליה. משמע דגם לדידיה דס"ל שכירות בריאה איכא למ"ד ששוכרין. ואם כוונתי למ"ד שכירות רעועה. הול"ל לדידך דס"ל שכירות רעועה

וע"ד מ"ש בח"ד ס"י דבערכין (דף י"א) איירי בש"ץ שאינו קבוע. והקשה כ' דהא שאינו קבוע צריך לסרב כדקיי"ל בסי' נ"ג סט"ז. זה לק"מ דשם איירי כשמבקשים אותו להתפלל אזי צריך לסרב. אבל בערכין איירי שכבר נתרצה להתפלל או לקרוא. וקאמר שצריך לימלך בציבור אם יתחיל להתפלל. ובאמת זה שייך גם בקבוע וכמ"ש בחיבורי שם. וכה"ג איתא בשבת (דף י"ב ע"ב) דקרי שמש שאינו קבוע אף שכעת הוא משמש רק שאינו קבוע בתמידות ובברכות (דף ל"א ע"א) לשון הש"ס העובר לפני התיבה ולא קרי ליה ש"ץ וצ"ל הכוונה מי שבלבו רוצה לעבור לפני התיבה כשמבקשים אותו. מ"מ צריך לשרב מעט ע"ש. ובאמת אף שהגר"א הקשה זה בסי' נ"ג ס"ק כ"ד. מ"מ לענ"ד לק"מ דבסי' קל"ט איתא שנהגו כן. וי"ל דאף דמדינא צריך לימלך מ"מ כיון שנהגו שלא לימלך שרי דהוי כאלו בשעה שמינו אותם נטלו רשות על כל יום ויום וכמ"ש הפוסקים שם. ועוי"ל שקבלוהו אדעתא דמנהגא ומחלו הציבור על כבודם בזה. ובשעה שכתבתי תשובתי שבחיבורי לא נזכרתי שהגר"א הקשה קושיית השואל

וע"ד מ"ש בח"ד סי' י"ג דבניסן לא הקפידו על מולד זקן לפי שא"א לתקנו. והקשה כ"ת דשפיר אפשר לתקנו שיעשו השנה שלימה שיהיו מ"ח וכסלו מלאים. יפה כתב. וכן מפורש בטור שמן ות"ח עד זי"ח הקביעות היא ז"ש. ובאשר כתבתי בחפ"ה לא עיינתי בכללים שבטור: