דברי מלכיאל ה כב

יסוד מערבי דאיתא חדא גירסא משום דפגע ביה ברישא. וחדא גירסא משום דכתיב אשר פתח אהל מועד. ונתקשו התוס' שם וביומא (דף ל"ג) דהא קיי"ל א"מ עה"מ. ולפמש"ל א"ש דשני הטעמים אמתים חד אליבא דרב דלא ס"ל סברא דשכר פסיעות. וחד אליבא דר"י. ומ"ש רש"י שם שלא לגרוס ההוא דפגע ברישא. היינו משום דקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י דשכר פסיעות יש. וכמ"ש המג"א סי' צ' סקכ"ב לפסוק כר"י

ובאמת נפלא על שהשמיטו הרמב"ם וטוש"ע דין זה שצריך לילך לביהכ"נ הרחוק. ונראה דהנה הרמב"ם בפ"ה מהל' מעה"ק ה"א כתב דלהכי שופכין שירים על יסוד מערבי מפני שפוגע בו בצאתו מן ההיכל. וקשה דהא קיי"ל כר"י דשכר פסיעות יש. וצ"ל כמ"ש הלח"מ דס"ל להרמב"ם דמקרא דאשר פתח אה"מ ילפינן הא גופא דבכה"ג ג"כ שייך דין דאין מעבירין עה"מ ע"ש שהוכיח זה בדברים ישרים. והרמב"ם היה גורס בש"ס ההוא דפגע ביה ברישא ומוכרח מסתמא דהש"ס כרב בזה. ולזה ס"ל דהלכה כרב. וכן מוכח בפה"מ להרמב"ם במנחות שם שכתב הטעם שקוצרים מן הקרוב משום שא"מ עה"מ והשמיט טעם דכרמל שנזכר בש"ס מתחילה. והיינו כמש"ל דס"ל כרב בזה. ועוד נראה להוכיח דהלכתא כרב בזה. דהנה בזבחים (דף נ"ג) ויומא (דף נ"ט) איתא דרבנן ס"ל וכ"ה סתם משנה בזבחים ששירי דמים חיצונים נשפכים על יסוד דרומי מפני שלמדים משירי דמים הפנימים שנשפכים על יסוד מערבי מפני שהוא סמוך ליציאתו מן ההיכל כן שירי דמים חיצונים נשפכים סמוך לירידתו מן הכבש ור' ישמעאל ס"ל התם דגם חיצונים נשפכים ליסוד מערבי דילמד סתום מן המפורש. וקשה במאי פליגי ונראה דפליגי בזה דרבנן ס"ל כמש"ל מהלח"מ דילפינן מקרא דאשר פתח אהל מועד דגם בכה"ג שייך סברא דאין מעבירין. ונראה הטעם לזה מדלא כתיב בהדיא על יסוד מערבי במזבח החיצון. וגם דהא כבר כתב הלח"מ שם דמזבח החיצון נלמד מקרא אחרינא ע"ש. ומוכח שהכתוב בא ללמדנו הטעם שלזה ישפכו על יסוד מערבי לפי שהוא סמוך ליציאתו וממילא נלמוד גם לשיריים החיצונים שיהא סמוך לירידתו כנ"ל. ואף מאן דלא דריש טעמא דקרא י"ל דהכא דריש. ור' ישמעאל ס"ל דגזה"כ הוא שיהי על יסוד מערבי ולא בשביל אין מעבירין. דאי משום א"מ הו"ל לאשמועינן בעלמא דבכה"ג שייך א"מ. ולזה ס"ל דילפינן סתום ממפורש דגם שיריים חיצונים נשפכים על יסוד מערבי ולפ"ז כיון דקיי"ל כסתם משנה שחיצונים נשפכים על יסוד דרומי א"כ מוכח שהטעם משום אין מעבירין כמש"ל וקיי"ל כרב בזה

ובגוף הדבר נראה דבאמת צריך להבין סברת ר"י. דהא עיקר המצוה הוא שיתפלל בביהכ"נ. וא"כ כיון שיש לו ביהכ"נ סמוך איך אפשר לומר שיקבל שכר בעד מה שילך לביהכ"נ רחוק ואטו אם ישלח אחד שליח למקום קרוב והשליח יקיף וילך בדרך רחוקה מאוד ויבוא בדרך ההוא למקום שנשלח אליו. מי זה יאמר שיוכל לדרוש ממשלחו שכר בעד הדרך רחוקה שהלך. והנראה בזה דאיירי בגוונא שהתפלל מכבר בביהכ"נ שהיתה רחוקה מביתו. ועתה נבנה ביהכ"נ סמוך לביתו. והברירה בידו כעת להתחיל להתפלל בביהכ"נ הקרוב. ואף דקיי"ל שצריך אדם לקבוע מקום לתפלתו. מ"מ יוכל לקבוע שם מקומו מהיום והלאה. ובכה"ג שפיר יש מצוה כשהולך לביהכ"נ הרחוקה שהתפלל שם תמיד ואינו רוצה לשנות מקומו אף לשעה קלה. ולא שייך בזה אין מעבירין כיון שהולך לביהכ"נ הרחוק לפי ששם קבע תפלתו. ונראה לדקדק זה מלשון הש"ס בסוטה (דף כ"ב) דאיתא שם דההיא איתתא דהוה לה בי כנישתא בשיבבותה וכל יומא הוה אזלא ומצלא בבי מדרשא דר"י א"ל ר"י בתי לא ביהכ"נ בשיבבותך. ויש לדקדק למה אמר כל יומא הוה אזלא ומצלא וכו' דסגי למימר דהוה מנלא בביה"מ דר"י. ואטו ענין זה תלוי במה שהתפללה שם בכל יום. ואדרבה קשה למה לא שאלה ר"י תיכף. אבל הכוונה לבאר שמעולם היתה מתפללת שם כל יום וקבעה שם מקום לתפלה ואח"כ נבנה שם ביהכ"נ סמוך לביתה ובכ"ז התפללה בביה"מ דר"י. ואז שאלה ר"י. והשיבה דמ"מ יש שכר פסיעות כנ"ל [וע"ד מה שהעיר שאצל ר"י היה ביהמ"ד. ע' מגילה (דף כ"ו) דר"י ס"ל דביהכ"נ עדיפא ויש לדחות]. ולכאורה יש להקשות לפמש"ל דא"כ מה דייק בב"מ (דף ק"ז) דר"י ס"ל שכר פסיעות דאפשר זה דווקא התם שקבעה מתחילה מקום בביהמ"ד הרחוק. אבל היכא שאין שם רק ביהכ"נ רחוק. י"ל שאינו מקבל שכר יותר וכגוונא דאיירי בב"מ שם. וצ"ל דזה לא מסתבר דכיון דס"ל שמקבל שכר על פסיעות א"כ בכל גוונא שהולך הרבה לצרכי מצוה מקבל שכר. ויש לדחות דא"כ מאי קאמר בסוטה שכר פסיעות הול"ל השכר ששומרת מקומה לתפלה הקבוע לה,. וצ"ל שזה נכלל בזה. ועפמש"ל מיושב קושיתינו למה לא הביאו הפוסקים דין זה שילך לביהכ"נ הרחוקה. דבאמת אסור לו לעבור מביהכ"נ הסמוכה לו. רק אם קבע מקום להתפלל בהרחוקה. ואח"כ נבנתה הקרובה או שנכנס לדור אצל הקרובה אזי מצוה ללכת לרחוקה שקבע שם מקום לתפלתו. וזה לא הוצרכו הפוסקים להשמיענו דכיון שהולך לשם בשביל שקבע שם מקום לתפלתו. ודאי שיש לו שכר פסיעות שטורח הרבה לשם מצוה וכדתנן לפום צערא אגרא ואין שייך כאן דין דאין מעבירין וכמש"ל. ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן כ

על דבר שטעה הקורא בש"ק פ' לך שהיה צריך לקרוא וקראת שמו יצחק בקמץ התי"ו. כי זה לשון זכר. והוא קרא וקראת בשוא נח. וזה לשון נקיבה. וכשגערו בו לא רצה לחזור ולקרוא וחפץ כבודו לדעת דעתי אם צריך לחזור ולקרוא הפרשה בשבת השנית

הנה ברמב"ם פי"ב מה"ת ובש"ע סי' קמ"ב מפורש שאם טעה הקורא בדבר שיש נ"מ בפירוש הדבר מחזירין אותו. ומקורו מהירושלמי פ"ד דמגילה ה"ה הובא בב"י שם שאף אם טעה בין אם לואם מחזירין אותו. ומפורש שם שאף שכבר בירך ברכה שלאחריה חוזרים וקורים. וקשה דמנ"ל זה דדילמא היינו רק קודם ברכה שלאחריה. וכמו שמצינו גבי שכחת על הנסים וכדומה שכל שלא גמר הברכת חוזר ואם גמר אינו חוזר. אבל במקום שאין נ"מ בפירוש התיבה. אזי אין מחזירין אותו כלל. ורק לכתחילה צריך לדקדק וכדדייק הב"י שם מדאיתא בירושלמי פ"ד דמגילה דבמגילה אין מדקדקים בטעיותיה כגון בין יהודים ליהודיים. משמע דבקה"ת מדקדקים אף בכגון זה. ומזה דקדק בביאור הגר"א שם שגם היכא שאין נ"מ בפירושו צריך לחזור. ולפכ"ש י"ל דרק לכתחילה צריך לדקדק אבל לא בדיעבד וכמ"ש הב"י שם בשם ר"י בן חביב לחלק בין לכתחילה לדיעבד. וכן צ"ל בדעת המנהיג שהובא בטור סי' קמ"ב שכתב שאם טעה הקורא אין להחזירו. והביא ראי' מהא דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא. הרי שאף שהוא שם אחר לגמרי בכ"ז אין מחזירין אותו. והב"י הביא שם בשם הריב"ח בתירוץ אחד דהמנהיג איירי שטעה בדבר שאין בו שינוי ענין. והוא תמוה דהא ממ"ש ראיה מהמדרש מוכח דס"ל שיצא אף בשינוי גמור. וכ"כ בתה"ד בפו"כ סי' קפ"א שכתב דאף בשינוי גמור אינו חוזר והביא שם כן מהראבי"ה וכ"כ הב"ח סי' קמ"ב לדינא. וקשה על כל הפוסקים הנ"ל מהירושלמי הנ"ל וגם כי יסתרו את דברי המדרש הנ"ל. ועכצ"ל כמש"ל דגם בירושלמי הכוונה שחוזר קודם שיברך ברכה שלאחריה. וכ"נ בפני משה בירושלמי שם שפירש שטעה בין תיבה לתיבה היינו בין כשב לכבש וכיוצא בזה. וקשה