דברי מלכיאל ה רטז

ואף בשטר צריך להודיעו שיבוא לדין. ולעקל מעקלים אף בתביעה בע"פ וקודם ההודעה. וע"כ משום דלא הוי ירידה לנכסיו. רק שכופים אותו לדון עם חבירו ולקיים את הדין ונראה דכיון דקיי"ל שאם תפס התובע משל נתבע אף בעדים יכול לעכב עד שישבע הנתבע היסת כמ"ש בתומים סי' פ"ז בשם הרדב"ז וכ"כ בנתיבות שם ושכן דעת הש"ך ודלא כהקצה"ח ע"ש. הרי דכיון שאין יורדים לנכסיו לגבות רק מעכבים את שלו שרי אף בהיסת א"כ ה"ה לדידן שנוהגין לעקל נכסים אף בתביעה בע"פ בלא רגלים לדבר וכמ"ש המהרי"ק ותה"ד שם. ודאי דעל ב"ד לעקל ממונו ביד אחר עד שישבע היסת. ובפרט היכא דחזינן שהוא משתמט מלישבע הרי חזינן שרוצה לגזול חבירו ולכפור בו. ודאי שמוטל על ב"ד לעקל נכסיו עד שישבע להציל עשוק מיד עושקו. וכמ"ש הרא"ש שם. וע' תה"ד סי' ש"ה שכתב שי"ל שלעכב אצל התובע יותר חמור מלעקל אצל אחרים. וא"כ הוא קו"ח מהא שיכול התובע לתפוס בשבועת היסת וכנ"ל ונראה שזה תלוי בראות עיני ב"ד שאם רואים שמשתמט מלישבע בשביל שירא לישבע אף באמת. אזי ראוי להיות מתון מלעקל. אבל אם רואים שיש ממש בטענת התובע והנתבע כפר בשקר ולזה אינו רוצה לישבע ודאי שמוטל על ב"ד לעקל ולעשות כל טצדקי לכופו שישבע

ושמעתי שבהגהות על ח"מ מהג' בעהמח"ס דע"ק ונקרא כסף הקדשים. כתב שאין לעקל בשביל שבועת היסת. והנה לא ראיתי הגהות הללו ולענ"ד העיקר כמש"ל עכ"פ בנ"ד כיון שמשתמט מלישבע והתובע הוא ת"ח ולא יתבע בשקר. נראה ברור שמוטל על ב"ד לעקל את החוב שיש לו ושלא להודיע מקודם את הנתבע שרוצים לעקל. כי אולי בין כה וכה יבריח את זה כי יקח פטור מהאיש הלז או ידרוש שיכתבנו על שם איש שלא יקבל עיקולים. ובפרט דבנ"ד אין חשש הפסד ע"י העיקול. כי האיש הלז הוא עשיר ונכבד וגם הלא האמינו הנתבע עד עתה. אך א"צ לזה וכמש"ל. והעיקר בכגון זה שעל הדיין מוטל לעשות כל טצדקי להציל עשוק מיד עושקו וכמ"ש הרא"ש שהזכרנו. וזהו תכלית מצות דיינים: סימן רפג. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה ישכר דוב נ"י הרב דק' דובענקא

ע"ד נפתלי פלאנצבים מסקריטשין שהיה במלחמה במבצר פארט=ארטור. ובאה תעודה מראש המחנה למקומו של האיש הלז שמת ביום פלוני מחולי צינג. וזה בא בלי שום שאלה עליו ורק הודיעו לשם שיכתבוהו שם בספרי המתים. ואחד שהיה בשבי ביאפאניא אמר שהיה הרבה מאחב"י שם שנשבו מפארטארטור. והתקבצו יחד שם כדי לברר מי ומי מת מאנשי הצבא כדי שלא תשאר אשתו עגונה. והעידו כולם לפני אנשים שנתקבצו שם מי ומי מת או נהרג וכל אחד כתב בפנקסו את שמות המתים כדי שיוכל להעיד עליו ונמצא כתוב בפנקס של אנ"ח שהי' שם כי האיש הנ"ל ממקום פלוני מת מפצעיו ביום פלוני וכן היה כתוב במכ"ע הצפירה. ונראה שהועתק שם מהפנקסים של האנ"ח הנ"ל ועל הפנקסים של האנ"ח חתום אחד ואומרים שזה אחד ממקבלי העדות אז. והאנ"ח בעצמם אין יודעים להעיד עליו ושם העידו עליו האנשים שעבדו עמו בראטא אחת. ועתה א"א לדעת איפוא הם וכל אחד מהם קיבל העתקה מגוף הכתב שקבלו עדות והרב דקאוולא כתב שאחד מעירו אשר בהיותו בבית החולים בפארטארטור אמרו לו אנ"ח מאחב"י שמת האיש הנ"ל והם קברוהו בעיר הנ"ל במקום הנקרא ליטשאהן. ואחד מהם היה ממונה על קבורת המתים מאחב"י ויודע שמו. אך א"א למצאו. ואומרים שהוא באמעריקא. והעיר כת"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה

ראשית דבר מה שדן כת"ר ע"פ הפנקס שאצל האנ"ח מהא דמצאו כתוב בשטר והוא בירושלמי הובא להלכה באה"ע סי' י"ז סי"א. ודן דהוי כמעשה ב"ד כיון שאמר האנ"ח שנתקבלה עדותם בב"ד שקבעו אז. וגם כי עיקר החשש במצא כתוב כי לא ניתן לכתוב. אבל בנ"ד ההכרח היה אז לכתוב כי הלא לא היה אפשר אז באופן אחר עכ"ד. וז"א דכיון שאין חתומים הדיינים על הכתב אין זה מעשה ב"ד ואף שאחד חתום אינו כלום כמובן. ובדרך כלל אין שייך לדון זה כקבלת עדות בפני ב"ד כי הלא לא ידעו לקבל עדות כדין. וגם בודאי כל אחד העיד על האיש שעבד עמו יחד. וא"כ הוי עד וגם דיין. ועכ"פ נצטרפו יחד העדים והדיינים כי הלא לא אמר האיש הלז שייחדו שלשה אנשים שהם יהיו בתורת ב"ד לקבל עדות כל העדים והרי חזינן שחתם אחד על הפנקסים. הרי שלא ידעו כלל סדר קב"ע ועשיית מעשה ב"ד. ולכאורה י"ל דבנ"ד א"צ לסברא דעדות בכתב דהא כל אחד זוכר שכתבו מה שהועד אז לפניהם. והו"ל עד מפי עד. ואף שאינו זוכר מה שהעידו אז אבל הלא זוכר שהעידו על האנשים הכתובים אצלו שמתו וכעין זה איתא בתוספתא הביאה הר"ן פ"ב דכתובות דאף דבאשה לא מהני עדות שמצאו כתוב אצלם. מ"מ אם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו. נראה הכוונה כמש"ל שאומרים שאין זוכרים גוף הדבר מה ששמעו ע"ד מיתת האיש הזה. רק זוכרים שכתבו אז בכתב זה מה ששמעו אז מפי עדים ולזה שפיר תנשא אשתו. דזה הוי ממש כאלו זוכרים גוף שמיעתם מהעד דעד מפי עד קיי"ל שנאמן בעדות אשה עסי"ז ס"ג. ולא קאמר ראינו ושכחנו. משום דקמ"ל רבותא דאף שלא ראו בעצמם המיתה רק שמעו מפי אחר. מ"מ מהני מפי כתבם כשאומרים שזוכרים שכתבו מה ששמעו אז. והר"ן כתב שם שאומרים שע"י ראיית כתב זה נזכרו. ולענ"ד הוא דחוק דעיקר חסר מן התוספתא. ולפמש"ל א"ש. וכן סיפא דתוספתא שם כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה אף לאחר מאה שנה. נראה ג"כ דאיירי בעדות אשה ובכה"ג שיוכל להעיד שזוכר שכתב אז מה שראה או ששמע. אכן בסוגיא בכתובות שם כ"א משמע דבסיפא איירי בעדות גמורה וכשנזכר אח"כ ע"י הכתב ע"ש. אבל ברישא דאיירי בעדות אשה ונקיט סתמא שמענו ושכחנו נראה ודאי שהכוונה כמש"ל. וזה מוכח מדקתני לה גבי עדות אשה. דבזוכרה בעצמו מהני אף בשארי דברים כדקי"ל בסוגיא שם. אכן באמת נראה דבנ"ד לא שייך זה. דהא אינו אומר שזוכר שמה ששמע אז כתב לזכרון רק אומר שהשומעים כתבו אז בפנקס של כל אחד את מה ששמעו אבל הוא אינו יודע אם כתבו כהוגן או שינו ממה ששמעו וא"כ אין זה עד מפי עד. דהרי לא שמע אודות איש זה ורק שזוכר שאמרו אז שכותבים בפנקס מה ששמעו. והו"ל מפי כתבם. ועדיין י"ל דהא קי"ל בסעיף י"א שאם מצאו בשטר כתוב שפלוני מת משיאין אשתו אם הוא כתב ישראל. ובפרט שאומר שזהו העתק מקבלת העדות. א"כ הוי כאלו מעיד שהועד בב"ד של ג' שפלוני מת. אך יש לדחות דהכא שאני דהוי שעת מלחמה וקיי"ל דע"א במלחמה אין משיאין אשתו אם לא אמר קברתיו ואף שכתוב שמת מפצעיו. וא"כ מת אח"כ בבית החולים. מ"מ י"ל דגם בזה יש לחוש דאמר בדדמי. וכעין דאיתא ביבמות קי"ד ע"ב דהיכי דחזיא דמחו ליה בגירא או ברומחא סברא דא"א שיחיה. ואמרה שמת. וה"ה בנ"ד י"ל שראה שנפצע הרבה וחשב שבודאי מת אולי חושב שמת בשדה המלחמה מפצעיו ואף שכתוב בפנקסי כל האנ"ח שהיו שם. מ"מ אפשר שהעיד אז עליו רק אחד