דברי מלכיאל ה רטו

ז"ל מיום שיורו לה שהיא מותרת לבעלה. ובנ"ד עדיפא טפי דהא היא יודעת בעצמה שלא קיבלה הגט. והיה ברור לה שיתירוה. כי תורה אמת כתיב בה. ואף אם יאסרוה יהא זה שלא כדין. ובודאי לא נתיאשה. וכעין זה איתא בב"מ (דף כ"ו ע"ב) דהיכא שטוען ברי אינו מתיאש. וע' ט"ז סי' קצ"ב סק"י שכתב שאף שיש עוד דו"ד בין החתן והכלה בסכסוכים שביניהם. מ"מ א"צ ז"נ מחדש. כי הכלה סומכת שבודאי יתפשרו ביניהם ותינשא לו. ומכ"ש בנ"ד שיודעת בעצמה שלא נתגרשה בודאי סומכת שב"ד יורו כפי האמת שמותרת לבעלה כהן. ולזה נראה שא"צ ז"נ: סימן רפב

ע"ד שת"ח תבע מאחד סך מסויים והלה כפר וניתחייב בב"ד לישבע היסת. והוא משתמט מלשבע כי רוצה להתפשר ויש לעשיר אחד חוב באפותיקי על ביתו שכתב לו להבריח מאיזה בע"ח שלא יוכלו לגבות מביתו. ודורש התובע שיעקלו אצל הלז את החוב שעל שמו שלא יפטרנו ולא יכתבנו לאחר עד שיקיים הפס"ד. והדיין אומר שצריך להודיע מקודם להנתבע כמ"ש הרמ"א סי' ע"ג ס"י. והתובע אומר שאם יודיע להנתבע יקח תיכף כתב פטור ממנו או יכתבנו על שם אחר שלא ישמע לקול ב"ד

הנה דברי הרמ"א בסי' ע"ג ס"י שכתב שצריך להודיעו ללוה כהא דסי' ק"ו תמוה לכאורה דהא בסי' ק"ו איירי לענין שהמלוה רוצה לגבות מנכסי הלוה. ולזה אין מורידים אותו לנכסי הלוה עד שיודיעוהו שמא יש לו שובר או עדים שפרע ע"ש בטור וב"י ובסמ"ע. אכן בנ"ד שמעקלים ממון הנתבע ואין מוסרים ליד התובע. א"צ להודיע ושוב ראיתי שכ"כ בתה"ד סי' ש"ה דאף דקיי"ל שאין נפרעין שלא בפניו עד שיתבע את הלוה. היינו רק כשבא לב"ד לגבות נכסי הלוה. אבל כשבא לעקל הנכסים שידון עמו כדי שלא יבריח הלוה נכסיו שפיר צריכים ב"ד לעקל אף קודם שתבע את הלוה. ומשמע להדיא שאף להודיעו א"צ דההודעה היינו התביעה. דהא בסי' ק"ו דאיירי בנפרע שלא בפניו הכוונה שמודיעים לו שהלה תובע ממנו ואם יש לו מה להשיב יבוא וישיב. דהא איתא שם שממתינין בכדי שילך ויבוא ע"ש ובטור שם. ובנ"ד מסתבר טפי שלא יודיעוהו מקודם דכיון שטעם העיקול הוא כדי שלא יבריח. א"כ כשיודיעוהו שרוצים לעקל ודאי שיבריח נכסיו. וצריך לפרש כוונת הרמ"א שיודועו שהלה תובע ממנו כו"כ. אבל לא שיודיעוהו שרוצים לעקל. ולזה הראה הרמ"א לסי' ק"ו שצריך להודיעו שתובע ממנו כמו התם. ועיקר דין עיקול הוא ברא"ש פ"ק דב"ק סי' ה' ולא נזכר שם שצריך להודיע להנתבע מזה. וכן מפורש בשו"ת מהרי"ק שורש קמ"ד ששולחים להודיע לנתבע שנתעכב ממונו ע"ש. הרי שאין שולחים לו שרוצים לעכב. רק שכבר נתעכב וכ"נ להדיא במהרי"ק שורש ק"ט שאחר העיקול שולחים לתבעו

וכ"נ בד"מ סי' ע"ג סק"ז שכתב וע"ל סי' ק"ו כשמעכבים מעותיו ביד אחר עד אימת יהי' מונחים כן עכ"ל. וכוונתו דבסי' ק"ו מפורש שצריך לשלוח להודיע לנתבע שהלה תובעו וממתינים עד שילך ויבוא ואח"כ נחתינן לנכסיו ע"ש. הרי שכוונתו שיודיעו לו שכבר עיקלו הנכסים ושיבא לדין עם התובע. ולא שיודיעוהו שרוצים לעקל. וכן מוכח בד"מ סי' צ"ח שכתב שבסי' ק"ו מבואר מי משלם שכר השליחות. והיינו ג"כ ששולחים להודיעו שיבוא לדון. ומ"ש הרמ"א בסי' י"ד ס"א אם יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם. פשוט שכוונתו ג"כ שמודיעים לו שיבוא לדון. אבל העיקול נעשה קודם ההודעה. דודאי לא יהא דעת רמ"א נגד דעת הפוסקים שהזכרנו. וזיל בתר טעמא. דהרי כתב הרא"ש בפ"ק דב"ק שמצוה על הדיין לעקל נכסי הנתבע כי מוטל על הדיין לעשות כל טצדקי להציל עשוק מיד עושקו ואיך נאמר שיודיעו מקודם כדי שיוכל להבריח. וכעין זה מצינו בכתובות (דף ק') שאין מכריזים על עבדים שמא ישמעו ויברחו ולא על המטלטלין שמא יגנבו. הרי דאף שההכרזה היא טובת הנתבע. מ"מ בטלו תקנתו בשביל תקנת התובע שלא יוגרע זכותו. דא"ל שהחשש הוא מפני טובת הנתבע. דא"כ הול"ל דהיכא שהנתבע מסכים להכריז יכריזו. ולכאורה י"ל שכמו שחששו שלא להגבות שלא בפניו שמא לא יוכלו אח"כ להוציא מיד התובע. כן לא נוכל לעקל פן יופסדו אצל האיש שעיקלו אצלו אבל ז"א דהא מפורש בפוסקים ובד"מ שהזכרנו שמעקלים עד שיודיעו להנתבע ויוכל לבוא לדון עמו ולא חיישינן להפסד. והיינו משום שהאיש שהנכסים אצלו כבר האמינו הנתבע וגם אין לו טענה עליהם. משא"כ כשימסרום ליד התובע. ויותר מזה מצינו בטוש"ע סי' צ"ח שמשלישים מטלטלים של הנתבע ביד שליש עד שיבוא הנתבע וידון עם התובע וכ"כ החות יאיר סי' מ"ד שאין לחוש להפסד. ובאשר יש מורים שסוברים שכוונת הרמ"א שקודם העיקול יודיעו להנתבע שרוצים לעקל. לזה הארכתי לבאר שכוונת הרמ"א שמודיעים שכבר עיקלו. ומ"ש המהרי"ק שורש ק"ט שהוצאות השליחות הם על התובע, ובסי' ק"ו קיי"ל שהם על הנתבע. היינו משום דבסי' ק"ו איירי שבא לגבות בשטר מקויים. ומן הדין צריך להגבותו. רק מפני חשש שמא יש להנתבע שובר או עדים תקנו שישלחו להודיעו. וא"כ השליחות היא לטובת הנתבע אבל בהא דמהרי"ק שם דאיירי שאין ביד התובע זכיות שיוכלו להגבותו שלא בפניו. רק כדי שלא יבריח הנתבע את ממונו. מעקלים את ממונו עד שידונו. וכ"כ החוות יאיר בסי' קנ"ו ע"ש. וממילא מחוייב הנתבע לבוא לדון במקום שהממון נמצא כדקיי"ל בסי' י"ד. וא"כ השליחות היא לטובת התובע. לזה ההוצאה על התובע. וע' בנתיבות סי' י"ד סק"ד

ולכאורה היה נראה דאף שכתבו הפוסקים לעקל ממון הנתבע אף בלא אמתלא טובה. ע' מהרי"ק שורש ק"ט וטוש"ע סי' ע"ג ס"י. מ"מ היכא שאין על הנתבע רק תביעה בע"פ. לא יוכלו לעקל. דהא אפשר שיטעון פרעתי ויתחייב רק שבועת היסת. וקיי"ל בסי' פ"ז סמ"ו שאין יורדים לנכסיו אם אינו רוצה לישבע. וא"כ לא עדיפא מאילו היה לפנינו ואינו רוצה לישבע שאין יורדין לנכסיו. אבל באמת ז"א דברא"ש פ"ק דב"ק סי' ה' מפורש שאף בתביעה בלא שטר מעקלים נכסיו וכ"כ בדו"פ סי' ע"ג בדעת הרא"ש ע"ש. ובב"ח נדחק שם לומר שכוונת הרא"ש דרק ביש בידו שטר מעקלים. והרואה בגוף דברי הרא"ש יראה שצדקו דברי הדרו"פ בזה. וכ"נ להדיא בתה"ד סי' ש"ה ובפסקי מהרא"י סי' ס"ד. וכ"נ בח"מ סי' י"ד וסי' ע"ג ברמ"א ובשו"ת חו"י סי' קנ"ו כתב בפשיטות דאיירי בשטר. ולא הרגיש בדברי כל הפוסקים הנ"ל]. ולזה כתבו המהרי"ק ושאר אחרונים שהתובע משלם הוצאות השליחות לפי שא"א לגבות בטענה בע"פ שלא בפניו וכמש"ל. אכן עדיין י"ל שכ"ז קודם הד"ת שי"ל שבפניו אפשר שהיה מודה להתובע או שהיה מברר הדבר. אבל היכא שכבר דנו ונתחייב הנתבע היסת. ואינו רוצה לישבע. י"ל שאין מעקלים ממונו דהא אין יורדים לנכסיו בשביל היסת

אך לענד"נ דכיון דתקנת עיקול נעשה כדי להציל עשוק מיד עושקו וכמ"ש הרא"ש שם שמוטל על הדיין לעשות כל טצדקי בזה. יוכלו לעקל גם בשביל שבועת היסת. דאלת"ה לא שבקת חיי כי כ"א יכפור בחבירו ולא ירצה לישבע. ואף שיוכלו לנדותו כדקיי"ל בסי' פ"ז ס"ט. מ"מ ידוע שנידוי הוא דבר שא"א בזה"ז. ונראה דירידה לנכסיו מיקרי כשגובים מנכסיו או שממשכנים. אבל כשמעכבים נכסיו אצל אחר לא מיקרי ירידה. וכן מוכח מזה גופא דהא קיי"ל דבתביעה בע"פ לא יוכלו ב"ד להגבות שלא בפניו