דברי מלכיאל ה ריד

סימן רפ כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מנחם מענדל נ"י מו"צ בווישקאווי

ע"ד שהוציא אחד על חבירו שני שטרות שחתום בכל אחד שני עדים. והעדים העידו על ענין אחד והכחישו זה את זה. ועתה חתום אחד מכל כת על שטר האחד והשני מכל כת על השטר השני ויש מי שדן לפסול שני השטרות דהא בכל שטר יש אחד פסול ובטלה כל העדות. וכת"ר דן עפמ"ש התו' בסנהדרין (דף ל"א ע"א) דהיכא שאין ידוע מי הוא הפסול לא בטלה עדות השני. וא"כ יש לחייבו עכ"פ על סכום של שטר אחד משני השטרות. והנה אני גולה ממקומי ומחוסר ספרים וג"כ הייתי קצת חולה ל"ע. לזאת אשיבנו בקוצר

הנה לכאורה אין מקום לסברת כת"ר דהא יש שם בתו' עוד תירוצים אלמא דלא פשיטא להו סברא זו. ובתו' ב"ב (דף מ"א ע"ב) לא הביאו כלל סברא זו. וגם בטוש"ע לא הובאה סברא זו להלכה. אכן במראות הצובאות סי' י"ז ס"ט בהגהה נראה דס"ל סברא זו להלכה ע"ש והנה צריך להבין סברא זו דכיון דילפינן במכות (דף ה' ע"ב) מקרא דנמצא א' קא"פ עדותן בטילה. א"כ מה נ"מ אם פסולו ידוע או לא דהא להעד השני ידוע פסולו שהרי הוא יודע שחבירו העיד שקר. לזה נלע"ד כוונת התו' בסנהדרין (דף ל"א) שכת הכשירה לא ידעה אז בפסול השנית אם היא העידה ראשונה. ובספק הרי קיי"ל כר"ה דס"ל דמוקמינן על חזקת כשרותם. ואף דב"ש ס"ל נחלקה עדותם. מ"מ י"ל דס"ל דבספק לא מיקרי נמצא קא"פ. או הכוונה דהא עכ"פ בשעת ראיית הדבר לא היו עדיין פסולים. ולפמ"ש צ"ל דהתו' בתירוצם זה ס"ל כהפוסקים בח"מ סי' ל"ו ס"ב שצריך שידע הכשר בפסולו של השני. ומיושב בזה קושיית המה"צ. דהא דר"ס ל"א איירי שכבר העיד בשקר. והשני יודע פסולו כיון שאחד מכת שכנגדו מעיד עמו. ומוכח ממ"ש כל הפוסקים ר"ס ל"א שא"צ לישבע נגד עד הכשר. דס"ל כמש"ל. ודלא כהמה"צ. וכ"נ בפוסקים בח"מ סי' ל' ע"ש בתומים סק"ח. וממילא בנ"ד שיודע האחד שהשני העיד שקר. ודאי שפסולים השטרות משום שאחד מהעדים פסול

ועפמ"ש יש לבאר למה לא הביאו התו' בב"ב (דף מ"א) תירוצם שאין הפסול ידוע. דהנה בסנהדרין שם גרסינן בברייתא כת אחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה יש בכלל מאתים מנה. משמע שתופסים הגדת העדים שהעידו מאתים. רק דמ"מ כיון שהעידו האחרים מנה נותן רק מנה. ולזה יפה תירצו שהכת שהעידו מאתים לא ידעו עדיין שיבואו השניים ויאמרו מנה. וא"כ לא ידעו בפסולם. אבל האומרים מנה כבר ידעו שהראשונים אמרו שקר ונתבטלה עדותם ורק מ"מ מחייבים מנה מפני דעכ"פ ישנה בכלל מאתים. ובכ"ז א"א לחייבו מאתים כיון שמה שאנו מבטלים לעדות שהעידו מנה הוא מפני שידעו שעדותם על מאתים הוא שקר. א"כ אין לחייבו מאתים אבל מנה חייב ממ"נ. אכן בב"ב שם הגירסא אחת אומרת מנה ואחת מאתים. וא"כ עדים השניים כבר ידעו בפסול הראשונים. וא"כ בטלה עדותם ואין שייך לחייבו בשביל שיש בכלל מאתים מנה. ולזה לא תירצו התו' תירוץ שאין הפסול נודע. ותירצו תירוצים אחרים דא"ש בכל גוונא. ואף שיש בזה לפקפק קצת. אבל הפירוש בדברי התו' נלע"ד שהוא כן: סימן רפא. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה ארי' יהודה הכהן נ"י הרב דק' דאשעוו

ע"ד מ"ש כתר"ה בכהן שהגיד שלא בב"ד שגירש אשתו יכול לחזור בו. דשלא בב"ד לא מיקרי הגדה. והביא שכ"כ בשב שמעתתא ש"ו פי"ד. לדעתי לא נאמר זה רק בהעדאת עד שצריך שיעיד לפני ב"ד. אבל באומר על עצמו שהוא אסור באיזה דבר. א"צ לזה ב"ד. ואף בממון כשמודה לפני עדים הוי הודאה וא"צ שיודה בב"ד. ורק בהודאה לפני ע"א ס"ל לקצת פוסקים דלא הויא הודאה ע' ח"מ סי' פ"א ס"י ובש"ך שם משום דלפני ע"א עביד אינש להגיד דברים שאין בהם ממש. ועכ"פ בדבר איסור כיון שהגיד בפני עדים שגירש אשתו הרי יש עדים שהודה שאשתו אסורה עליו. ומוטל על ב"ד למנעו מלעשות איסור. וכן מוכח בכתובות (דף כ"ב) גבי אשה שרצו לישאנה ואמרה שהיא מקודשת לאחר. ואח"כ עמדה וקידשה א"ע דאיתא שם דבעינן אמתלא. ומשמע שלא הגידה בב"ד דהא השיבה זה לאנשים שרצו לקדשה, ואדרבא מצינו דעת ההפלאה ועוד פוסקים דס"ל שאם אמר בב"ד לא מהני אמתלא לחזור בו. ע' שו"ת רעק"א סי' פ"ה וע' פ"ח באה"ע סי' ט"ז סק"ב בזה

ומ"ש כת"ר שטעם דגרשתי נאמן הובא בב"ש. הלא הבאתי שם קע"ט שכ"כ התו' שממנו מקור דברי הב"ש. וכוונתו שם רק לבאר עי"ז שורש הדין אם יכול לחזור בו. ומ"ש כת"ר דכיון שכותבין גט לאיש ואין אשתו עמו. א"כ גם בזה"ז בידו לגרשה בע"כ. ז"א כי אף שיגיד לב"ד שהוא מקום עיגון בכ"ז לא ימסרו את הגט לידו. רק יעשה שליח וישלחוהו לב"ד שבמקום אשתו לשליח שני או באופן אחר וכנהוג בכל בתי דינין שבישראל. גם מ"ש דבגט הוי לאחר כדי דיבור ג"כ כדיבור. לא ידעתי אנא ראה זה. ואדרבא אף תכ"ד לא מהני חזרה ע' נדרים (דף פ"ח) ובר"ן שם וכבר האריכו הפוסקים בזה. ומ"ש שאין להעמיד על מה שאמרו שאמירתו שהוא גט היתה אחר שנפל לארץ. הוא תמוה כי אין לנו רק מה שאנו שומעים מהם. ואין לנו להטיל ספק בזה מעצמינו ובפרט שטבע הענין מוכיח שכן היה כי הלא רצה להסתיר ממנה. ובשעת נתינה לא הספיק לומר כי הלא תיכף נפל מידה. ואשר כתב שאמירתו שהוא גט אינו מועיל אף אם אמר כן בשעת נתינה כמו דלא מהני גבי קדושין בסי' כ"ז ס"ה. לדעתי לא דמי לקדושין. דשם בעינן דעתה אבל הכא לא בעינן דעתה ולזה סגי כשיאמר מקודם לעדים שיתן גט לאשתו וכדקיי"ל בסי' קל"ו

ומ"ש כת"ר לצדד שלא להאמין את הסופר כיון שכבר יצא הדבר מת"י. וכמו שליש כשיצא השלישות מת"י. או סופר שאומר שכתב אזכרות שלא לשמן. וכמו באומר נתנסך יינך שאינם נאמנים אם לא אמר תיכף. וה"ה הכא הרי לא הגיד לו תיכף שלא כתב גט כשר. לדעתי ז"א דהכא אם היה אומר לו מקודם שאינו גט. לא היה משלם לו בעד טרחו. וגם כי היה הולך אצל אחר והיה משיג גט כתוב כראוי. ולזה יפה עשה שהטעהו ולא דמי כלל להנהו שהביא כת"ר. ובשליש הטעם משום שעיקר נאמנותו הוא בשביל שהוא בידו. ולזה כשיצא מידו הרי הוא רק עד אחד. ומ"ש כת"ר דאיתרע חזקתו במה שלא הודיע תיכף להאשה או לב"ד מזה. ז"א כי למה היה לו להודיע כיון שידע שלא כתב לו נוסח גט כלל. ולא עלה ע"ד שיקרענו קודם שיקראוהו כי כל סופר יודע שצריך לקרות הגט בשעת נתינה

וע"ד שהעיר כת"ר שתצטרך לספור ז"נ משום חשש חימוד כי עד כה אסרו להם לדור יחד מחשש שמא הוי גט וכמ"ש השער אפרים בחליצה שצריכה לספור ז"נ. לדעתי לא דמי דהתם כל זמן שלא חלצה היא אסורה לכ"ע ואין שייך לומר חימוד בזה. כי מי יודע אם תתפשר עם החלוץ. ואולי ירצה תרקבא דדינרי או יסע למדה"י או יחלה וכדומה. ואטו אם תאמר שכבר חשבה על האיש הזה בעודה א"א. נימא שא"צ ז"נ. אלמא שהחימוד מתחיל משעה שמותרת לו. אבל הכא ה"ז דומה לאשה הרואה מחמת תשמיש והגיד לה המורה שאסורה לבעלה עד שיתישב עם מי שגדול ממנו למצוא לה היתר. אטו נימא שתצטרך