דברי מלכיאל ה ריב

או שסופה להתפרק. דכיון דסביך אין סופו להתפרק. ויש להקל בנ"ד בהפ"מ

והנה בדרך כלל בסירכות רחבות שסרוכות לדופן או לטרפש או לשומן יש להעיר כי לפעמים הסירכא היא רחבה רק על הריאה. אבל בטרפש ודופן ושומן אינה רחבה. רק סרוכים שם כעין חוטים ויש הפסק בין אחד לחבירו. ולפ"ז אין לדון כל הסירכא שעל הריאה כדין סירכא. כי המקום שכנגד ההפסקות שבין חוט אחד להשני הו"ל רק דין התפשטות הסירכא. וכשנמצא שם בצבוץ יש מקום לצדד להקל. ואף שא"א לכוין ולצמצם איזה מקום הוא נגד בין החוטים. מ"מ הוי ספק עכ"פ. ואם יש עוד ספיקות בזה יש לצרף זה לס"ס. וכל סירכות הללו הם רק ספק טריפות ויש מקילים לגמרי. ובפרט שכל טרפות סירכא הוי רק מספק. וראוי לכל מורה להשים לב לזה כדי לחוס על ממונם של ישראל: סימן רעז כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים פישל מרדכי נ"י הרב דק' סוחאטשין

ע"ד שאחד מכר ביתו במקח קצוב לשלם בזמנים שונים ואם ימשוך יותר יתן עשרה למאה לשנה. והחוב יהי' באפותיקי. וכל זמן שלא ישלם לא יוכל הלוקח למכור ולהשכיר והכל יודעים שבמזומן היה מוכרו פחות מאה ועשרים רו"כ. ועתה לא פרע הלוקח בזמנו. ואינו רוצה לשלם ק"כ רו"כ והעשרה למאה באמרו שהוא ריבית. והאריך מעכ"ת בדברים ישרים. ובאשר אני חלוש כעת ועלי להשיב כמה תשובות לזאת אשיב בקוצר

לדעתי מחויב הלוקח לשלם הק"כ רו"כ כיון שלא התנה בפירוש שאם יתן תיכף יוזילו לו. וכמ"ש כת"ר דבכה"ג הוא דאין מרבין על המכר. ואף שיש פוסקים וביו"ד ר"ס קע"ג שאם ניכר שהעלה המקח בשביל הרחבת הזמן יש בזה משום ריבית. הנה כבר כתב שם החוות דעת דבפחות משתות לא מיקרי ניכר. וכ"כ בכנה"ג הובא בפ"ת שם. ובנ"ד הוי פחות משתות. ועוד כתב שם בקרקעות שאין אונאה לא שייך זה. והנה זה כתב מהש"ך בנ"כ בסק"ב שם. והוא כתב זה שם לפי דיעה הראשונה שם. אכן באמת הלא כתב זה בשם הבעה"ת. ובסק"ה כתב והבעה"ת ס"ל כדיעה האחרת ע"ש. וכ"ה באמת בבעה"ת שער מ"ו, ומסברא נראה דלדעת הי"א אין שייך לחלק בין מטלטלים לקרקע. דכיון דס"ל שאם ניכר שהוקיר המקח בשביל הרחבת הזמן מיקרי ריבית. א"כ אף בקרקע הדין כן. ומה זה שייך לאונאה. ורק בפחות משתות י"ל דכיון שדרך בנ"א לטעות בכגון זה או להוקיר כשצריך לדבר זה, א"כ אין ניכר שעשה זה מפני הרחבת זמן אכן יש להוכיח דקרקע שאני דלכאורה קשה לדעת הי"א למה תנן בב"מ (דף ס"ה) אם מעכשיו באלף הול"ל דאינו שוה אלא אלף. ואף דברישא גבי מרבין על השכר הוי רבותא. מ"מ גבי מכר הומ"ל ששוה אלף. וע"כ צ"ל דקרקע שאני דכיון שאין בו אונאה לא מיקרי ניכר. ולזה אסור רק כשפירש. ואקצר

וע"ד הפ"צ נראה שלא נעשה ע"פ הת"ע כדין. רק כת"ר מצדד ע"פ הא דאיתא בח"מ סי' רצ"ב ס"ז שאם הרויח הנפקד בהפקדון צריך ליתן הריוח להמפקיד ולא הוי ריבית. והביא דברי הסמ"ע ס"ס פ"א דה"ה במלוה שהגיע זמן פרעון ולא שילם לו שצריך ליתן הריוח להמלוה. לדעתי לא דמי לנ"ד דשם איירי שהרויח בכסף ההלואה אחר התביעה בעסק שעשה בכסף ההלואה. אבל בנ"ד הלא הבית הוא כבר שלו. והחוב זקף במלוה עליו. ועתה כשלא שילם צריך לתת משאר עסקים שיש לו. כגון אם קנה איזה סחורה כעת והרויח בה וכדומה. וגם דבבית הרי יש פחת. וכעין דאיתא בב"מ (ד' ע"ט) אגרא ופחתא. וגם יש טורח בהשכרת הבית ובתיקונים הדרושים וכדומה. אכן בלא"ה העיקר כהש"ך שכתב דרק בפקדון צריך ליתן הריוח. ולא בהלואה. וכן הכריע התומים ס"ס פ"א. ולזה נראה דבנ"ד א"צ לתת הרווחים: סימן רעח

ע"ד שוכר שכלה הזמן שכירותו אי הוי ש"ש על הדבר המושכר לו

נראה דהנה איתא בב"מ (ד' צ"ח) ע"ב בעי ראב"י שאלה בבעלים וכו' שכירות ושאלה מישך שייכא וכו'. ע' פירש"י שפי' דכל חיובי שוכר ישנם בשואל ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור ע"ש. והוא צ"ע טובא דאיך שייך לומר שהחיוב ממשיכה ראשונה כיון שכבר נשלמה שאילתו וה"ז כקנין חדש וכפי' רש"י בד"ה מי אמרינן ע"ש. ומצאתי בשטמ"ק שהרגישו הראשונים בזה ופירש שם דאיירי שלא כלה זמן השאלה עדיין ועדיין הוא דחוק לענ"ד דמ"מ חיוב חדש הוא. ובאמת צ"ע דהא מצינו כה"ג לעיל (דף ל"ד) דמהני משיכה ראשונה לקנותה אח"כ כשתגנב וישלם ע"ש. ונראה הכוונה שהשומר כשמושך הדבר הנשמר הוא מושך על דעת כל דיני שמירה. ומהם ג"כ שכשיגנב וישלם קנוי לו הכפל. ומועלת המשיכה בכלל לכל פרטי דיני שמירה וכן הלוקח במקחו ודומיהם. וא"כ הכא שכבר כלה זמן השאלה לא שייך כלל לומר דחיובו נמשך ממשיכה ראשונה. דהא לא משך רק על זמן זה. ונראה בכוונת רש"י דבאמת הא קיי"ל דשואל אחר זמן שאילתו כשנשאר עוד ת"י הוי כש"ש וחייב בגניבה ואבידה כדאיתא לעיל (ד' פ"א ע"א). וא"כ זה מכלל דיני שאלה שאחר הזמן הוי ש"ש כנ"ל. ונמשך חיוב זה משעת משיכה ראשונה שמשך על דעת כל דיני שואל כמש"ל. וא"כ נראה לפ"ז שאם שאל בבעלים אף לאחר הזמן ג"כ פטור כיון שחיובו נמשך ממשיכה ראשונה והיא היתה בבעלים. והיינו דקאמרינן דשכירות בשאלה מישך שייכא. פי' דכיון שאם היה נשאר ברשותו ממילא בלא רשות בעלים ג"כ היה נמשך עליו חיוב גניבה ואבידה ממשיכה ראשונה כנ"ל. ורק דבבעלים פטור. א"כ כשנשאר ת"י ברשות בעלים שהשכירו לו ג"כ לא נוסף עליו חיוב טפי מאלו נשאר ת"י ממילא. וזהו שדקדק רש"י לפרש דכל חיובי שוכר ישנם בשואל. והיינו כנ"ל. והדר קמיבעיא ליה להיפוך בשכרה ושאלה שניתוסף חיוב אונסין. אי נימא דכיון דחיוב גניבה ואבידה עומד במקומו לענין אם נשאר ת"י אחר זמן שכירותו כנ"ל. וכשהיה בבעלים פטור כנ"ל. אם כן גם באונסין פטור. דלא שייך לחלק ביניהם לגבי שואל. או נימא דהוי קנין חדש ושלא בבעלים. זהו כוונת רש"י למדקדק בלשונו שם. שזולת זה אין ביאור כלל לסברת צדדי הבעיא. ע"ש. ולכאורה יש לדקדק מזה דרש"י ס"ל דאף שוכר לאחר זמן שכירותו הוי ש"ש ודלא כהמחבר בח"מ סי' ש"ד, וסי' שמ"ג שכ' דהוי שומר חנם. וס"ל כהריטב"א הובא בקצה"ח סי' שמ"ג דס"ל דהוי ש"ש כ"ז שלא אמר טול את שלך. אבל באמת כבר כ' השושנת יעקב דט"ס הוא בשטמ"ק וגם הריטב"א ס"ל דהוי ש"ח. והמחנה אפרים סי' י"ט האריך להוכיח דאף שומר לא ליהוי. וא"כ קשה מסוגיין ופירש"י כנ"ל

והנראה לחדש בזה דהנה, בש"ש מצינו בש"ס (דף פ"א) דקאמר ליה טול את שלך. והיינו כ' בש"ש התחייב רק לשמרו עד כלות הזמן וא"כ כשכלה הזמן אין חיוב עליו להחזירו לבעלים. ורק שהבעלים יקחוהו בעצמם ממנו. דמהיכי תיתי לחייבו בשמירה ואדרבא י"ל שגם ש"ח אינו וכמ"ש המח"א