דברי מלכיאל ה ריא

ובאשר הייתי חולה ל"ע כחצי שנה ועודני עוסק ברפואות לזאת אשיבנו בקוצר

בדין עדות אשה בכתב איתא בירושלמי שילהי יבמות מצאו כתוב בשטר. משמע דהיינו רק כשנכתב בלשון שטר להעיד ע"ז ולא במכתב בעלמא. וכ"ה לשון כל הפוסקים כתוב בשטר. וכן מוכח בירושלמי שם דמייתי ראי' מדמעטינן מקרא דע"פ שנים עדים ולא עד מפי עד ולא מפי כתבם. וכיון דבעדות אשה כשר עד מפי עד. ה"ה מפי כתבם כשר ע"ש. וא"כ מוכח שלא הוכשר רק שנכתב בלשון שטר להעיד על זה. ולא כשכותב זה לצורך ענין אחר. וזה קשה על הסוברים דנכרי מסל"ת נאמן אף בכתב. וממילא בנ"ד הרי לא כתב זה פלאצקי בתורת שטר. רק בדבר החפצים והכסף וי"ל דלא מהני. וכן הד"ר גארא כתב רק לאות השתתפות בצערו כמבואר במכתבו. ונראה דס"ל להפוסקים דכיון שמצינו בירושלמי דלענין עדות אשה אנו תופסים כתב כמו בע"פ. ממילא נדע דה"ה בנכרי מסל"ת. וכן כשכתב אחד במכתב שפלוני מת דהוי כאלו הגיד כן בע"פ דמהני. והא דאיתא, בירושלמי לשון שטר י"ל דהיינו רק כשמצאו שטר כזה ולא יצא מיד אדם וכלשון הירושלמי שם. מצאו כתוב בשטר ובאופן כזה ודאי דלא מהני. דאפשר כתב אחד זה לטיוט בעלמא בלי שום כוונה. ומדוקדק בזה לשון הירושלמי מצאו וכו'. ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם מודה דבנכרי מהני מסל"ת בכתב. ורק כשנכתב בלשון שטר כתב הרמב"ם דבעינן שידע שהוא כתב של ישראל. ובזה מיושב דקדוקי האחרונים בלשון הרמב"ם. ומוכח שא"צ קיום דהרי לא כתב שצריך שידעו אם היא חתימתו רק שהוא כתב של ישראל. וכ"כ הרבה פוסקים שא"צ קיום. ובשעה"ד יש לסמוך עליהם. ע' באחרונים בזה

ולפ"ז גם במכתב שנכתב להודיע מזה ג"כ יש להתיר כיון דלדינא א"צ דווקא שטר. ולא גרע מאלו הגיד כן בע"פ וכמש"ל דהירושלמי השמיענו רק דכתב הוי כבע"פ. ואף שכתבו הפוסקים שם שצריך שידע שהוא כתב ישראל. הנה בנ"ד נכתבו מכתבי פלאצקי והחובש בכתב ישראל. וזה אין מצוי שנכרי יכתוב בכתב ישראל. ומה שחתם בכתב עכו"ם אין קפידא. דהא אף בחתם כוורא או חרותא שפיר דמי ומ"ש שהם פסולים לעדות קשה עלי לדון שכולם פסולים לעדות קודם שהועד בב"ד לפסלם. ואף שידוע שמגלחים זקנם וכדומה. מ"מ רובם הם כתינוק שנשבה. ואין יודעים חומר האיסור בזה. וכדקיי"ל בח"מ סי' ל"ד שאם אפשר שהוא שוגג או מוטעה אין לפוסלו. ומ"ש הד"ר גארא שנפרד. יפה כתב מעכ"ת דכיון שידוע שכן דרך אנשי מעלה לכתוב על מיתה. וגם כי הד"ר הלז הבטיח לחותנו להודיעו אם ימות. הרי זה הוכחה גדולה שכוונתו על מיתה. ועדיפא מלשון ז"ל שפלפלו בזה האחרונים. וגם אי נימא שנפרד ונסע למקום אחר. הו"ל לבאר לאיזה מקום נסע. ויפה הביא מעכ"ת ראי' מלשון שכיב חיואי. אך אולי בלשון ארמי שבזמנם היה מלת שכיבה רק על מיתה. וגם דלא מסתבר כלל שחולה מסוכן יברח פתאום ולא יודיע מאומה לביתו ובפרט שהניח חפציו וכספו דהלא כותבים משם שישיבו לו החפצים ושארית כספו. וא"ל שג"ז זיוף. דמי יעשה זאת לכתוב חוב על עצמו שיש אצלו חפצים וכסף. ואף שיש לדון בזה. מ"מ פשוט בנ"ד שאין לחוש שכוונתו על בריחת האיש. כי אז היה כותב מפורש שברח או נסע. ואף שמכתבו כתוב בכתב אשכנזית. מ"מ אין ראי' שכתבו עכו"ם כי במדינות הללו רובם כותבים כן. ועכ"פ הרי יודע הוא שד"ר גארא הוא יהודי. וכיון שהוא חתום עליו מוכח שהוא כתב ישראל וכ"כ בנוב"ק ס"ס ל"ג שאם הכתב הוא כתב עכו"ם. וחתום עליו שם יהודי יש לסמוך עליו ע"ש. והיינו כמש"ל. ומ"ש מעכ"ת דכתב נדפס בשמו הוי כקיום. יש לדחות] ומכתבי פלאצקי אין בהם חשש. ומה שהשיב על מכתבו הוי כקיום כמ"ש האחרונים. ורק חשש למ"ש רק דארפמאן ולא נזכר שמו. ולענ"ד אין לחוש לזה דהא מוכח שכוונתו על איש זה ממה שכתב לחותנו וגם הזכיר השלש מאות רו"כ ששלחו לו וגם ידוע ממכתב חתנו שהתאכסן אצלו וכ"ז הוי ללמד למקום אחר כי בנ"ד אפשר לכתוב לפלאצקי שיברר בדבריו שם הנפטר ומקומו. ולדינא א"צ לזה דהוי כחוכא ואיטלולא. ואף דמצינו ביבמות (דף קט"ו) שחששו לתרי יצחק אף שהיה ריש גלותא ועוד סימנים שם. וע' שו"ת הרא"ש כלל נ"א ס"ב. מ"מ בנ"ד שכתב פלאצקי לחותנו הויא הוכחה גמורה. וכ"נ מדברי הרמב"ם פי"ג מה"ג וטוש"ע סי' י"ז סי"ח שכתבו שב"ד אמרו לשליח שיאמר בעיר פלונית שמת יצחק בן מיכאל הרי שדקדקו לומר שיאמר בעיר פלונית דזה הוי הוכחה שהוא מעיר פלונית. שוב ראיתי שכ"כ המהרי"ק שורש פ"ד. וזה נעלם מעיני הרבה אחרונים. וגם דהא כתב פלאצקי שהוא חתנו של אברהם ראבינאוויץ. ובבה"ט סקס"א הביא משו"ת הרח"ש דזה הוי כשם עירו. ובפרט שיש לפנינו מכתבי הד"ר גארא ושל החובש. וגם תעודת הערכאות על מיתת האיש הזה יש לצרף. ואף שנכתב שם העיר גאנשעוו. מ"מ הוא טעות דמוכח כיון שיש כאן הרבה סימנים שהוא בן ל"ח ונכתב בקישינוב וחלה בחולי הריאה ומת באותו יום שכותב פלאצקי. וגם נשלחה לעירו ואין לחוש שנזדמן איש שיש לו כל הסימנים הללו שמת במעראן ונולד בעיר ששמה גאנשעוו והוא טעות דמוכח בשביל כי שם אין רגילים בשמות עיירות של מדינתינו. וכן קיי"ל בסי' י"ז סי"ח דאזלינן בכה"ג בתר אומדן הדעת. עכ"פ לענ"ד מותרת האשה להנשא. ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה: סימן רעו

ע"ד שגב האונא היה סבוך ודבוק לדופן לבשר ולעצם. והסירכא עברה בנקל ע"י שקלף קרום מהריאה ועברה הסירכא יחד עם הקרום. רק במקום אחד נמצא בצבוץ תחת הסירכא. וא"א לדעת אם היה זה נגד הבשר או נגד העצם וקצת מהריאה צמוק קצת נגד מקום הסירכא

לכאורה יש להחמיר בזה כיון שיש בצבוץ תחת הסירכא ואף שספק לו אם היה תחת המקום שהיה סרוך לעצם. מ"מ הרי לא נתברר שהוסרה הסירכא כראוי. וגם דאנן מחמרינן להסיר סירכא אף כשסרוכה לבשר לחוד ע' יו"ד סי' ל"ט סי"ח. וגם י"ל דהצימוק הוי ריעותא והוי עם הסירכא תר"ל. אכן באמת נראה שיש להכשיר בזה. דכיון שעברה הסירכא ע"י קליפת קרום נוסף מהריאה. א"כ לא היתה הסירכא מגוף הריאה רק מקרום הנוסף. וזה לא מיקרי סירכא כלל כמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ח. וקרום נוסף בעלמא א"צ לקלפו כלל ואם קלפו ונקרע קרום הריאה תלינן זה בחוזק הקליפה. ע' חיבורי ח"א סי' מ"ז אות ח"ט וח"ב סי' כ"א. רק שבנ"ד הוצרכו לקלפו כדי לדעת אם תעבור הסירכא ע"י קליפת הקרום כי אפשר סרוכה לגוף הריאה. וכיון שעברה הסירכא. אין לחוש למה שמבצבץ דתלינן בחוזק הקליפה. ובפרט דבנ"ד מדינא א"צ להסיר הסירכא כשסרוך לעצם ולבשר כדקיי"ל בסי' ל"ט סי"ח. ורק המנהג להחמיר ולהסיר הסירכא כמ"ש הרמ"א שם. והוי רק ספ' במנהג. אם הבצבוץ נעשה מחוזק קליפת קרום הנוסף או מצד שהיה סרוך בחוזק במקום זה לדופן. ועוד דהכא היה סבוך ודבוק ובסבוך מכשירים רוב הפוסקים אף בסבוך לשומן. ולא מיקרי זה סירכא כלל. ע' ב"י סי' ל"ט בזה. ומה שהיה צמוק קצת הנה רוב האחרונים כתבו דצימוק מקצת אונא לא הוי ריעותא וגם סבוך ודבוק לדופן לבשר ועצם לא הוי ריעותא גדולה ע' לב"ש בדיני תר"ל ובשאר אחרונים. ובנ"ד י"ל שעי"ז שהיה סבוך בדופן לא יכול הרוח להתפשט במקום זה בהריאה כראוי. לזה נצמק קצת. ואין זה מצד חלישות הריאה שנקבה