דברי מלכיאל ה רי

וגם דודאי כתוב שם בנימין בפאס שלו. וע' חיבורי ח"ג סי' קי"ח ולכאורה י"ל דכיון שכתוב כן בפאס שלו הרי הנכרים קורים אותו בשם זה והוי כמיעוט קורים בשם זה. ונתבאר באחרונים שאם עולה לס"ת בשם העריסה שהוא שם קודש ומיעוט קורים בו. יש להקדימו לשם שמ"ח וע' בג"פ סי' קכ"ט. ונראה דאף דקיי"ל בסי' קכ"ט סי"ד שיש לכתוב גם שם שנקרא בפי נכרים. מ"מ אין זה מספיק לעשותו עיקר דנראה הסברא דעולה לס"ת הוי מיעוט. ומיעוט שקורים כן הוי תרי מיעוטי. והוי כפלגא ופלגא. וכיון שהוא שם קודש יש להקדימו. ואף שהרדב"ז כתב בסי' קנ"ה ששם שמ"ח קודם היינו כששניהם שם קודש או שניהם לעז אבל כשאחד שם קודש הוא קודם. וזה שייך רק כשהמיעוטים הם מיעוטים גמורים. אבל שם שנקרא בפאס הוי מיעוטא דמיעוטא שיצטרך אליו. וזה לא מצטרף אף לחזקה כדאיתא ביבמות (דף קי"ט). אכן כשגם מיעוט ישראלים קורים אותו בנימין. הוי תלתא מיעוטי קריאה לס"ת. ומיעוט ישראלים. והנכרים. וזה עדיף מרובא כדאיתא בברכות (דף נ"ג ע"א). ויש להקדים שם הקודש שהוא שמו מעריסה. וגם עולה בו לס"ת. ואם חותם בשם בנימין אף אם נקרא בפ"כ אלטר יש לכתוב בנימין המכונה אלטר. ע' ג"פ סי' קכ"ט סקצ"ח וצ"ט ועוד אחרונים וההכרח לקצר

וע"ד האשה ששמה מעריסה מרים רחל וכ"כ בכתובה. ומחמת חולי הוסיפו לה שם חיה ועתה רוב קורים לה מרים רחל והמיעוט קורים חיה. וחותמת חיה מרים רחל. הנה אחרונים כתבו שיש לעשות עיקר משם החולי אף שרק המיעוט קורים בו. ולענ"ד דבריהם צ"ע דהא תכלית השם הוא לסמן את האדם ולהבדילו משאר בנ"א ושידעו שהכוונה לאיש זה ולא לאחר. וא"כ כיון שהרוב קורים אותו בשם העריסה הרי הוא ניכר לרוב בנ"א רק בשם זה. ומה לנו במה שרוצה ששם החולי יהא עיקר. כיון דמ"מ אין קורים אותו בשם זה רק המיעוט. וכ"כ הרדב"ז להדיא בס"א סי' קנ"ה שהעיקר הוא שם שהרוב קורים בו. אף שהשני הוא מחמת חולי. ורק כשהוא מחצה על מחצה יש להקדים שם שמחמת חולי. ורק היכא שהרוב יודעים שיש לו שם השני מחמת חולי. ובכ"ז קורים אותו בשמו הראשון. בכגון זה אפשר לעשות עיקר משם השני. כי הלא הרוב אנשים ידעו שהכוונה לאיש זה אבל היכא שהרוב אין יודעים שנשתנה שמו. ודאי שצריך לכתוב מקודם שם שהרוב קורים בו. ואף שכתבו הפוסקים שהגט הוא לשון הבעל. מ"מ הרי הוא החזיק א"ע בשם זה. שהרי כשקורים אותו הרוב בשם זה עונה להם. ורק כשקורים אותו בשם לעז י"ל דמ"מ יכתבו שם הקודש לעיקר. כי הכל יודעים אשר אצלינו לכל שם לעז. יש שם קודש שנקרא בו מעריסה. אכן אם חותם בשם שהמיעוט קורים בו והוא שם קודש. נראה לכתבו בגט לעיקר. כיון שהגט הוא לשון הבעל והסופר כותבו בשליחותו. א"כ הוי כאלו כותבו הבעל. והוא רגיל לכתוב שמו כחתימתו. ובפרט היכא שהוא שם מחמת חולי דאיכא תרתי לטיבותא. ונראה דאף אם אינו נקרא כלל בשם זה. מ"מ יש להקדימו אם הוא שם מחמת חולי מטעמים שכתבתי. ועוד דהרי קצת אחרונים פקפקו שאין שייך לכתוב דמתקרי על שם שחותם בו. דהא אין שום איש שיקראנו בשם זה. אבל כשיקדימו שם זה א"ש. וראוי היה להביא דברי האחרונים בזה ולדקדק בדבריהם אבל אין לי פנאי

והנה כשנקרא בשני שמות. והאחד מהם ניתן מחמת חולי כתבו הרבה אחרונים שצריך לכתוב לעיקר את השם שמ"ח. ועל השני יכתבו דמתקרי. ואף שנקרא בשניהם יחד מ"מ צריך להפרידם. ובספר דברי חיים על שמות גיטין החליט כן למעשה. ולענ"ד הוא תמוה כי איך יכתבו שם שאינו נקרא בו כלל. וחלילה לכתוב כן. ונראה דאף לדעת האחרונים הנ"ל מ"מ היכא שבחליו לא שינו שמו לגמרי. רק הוסיפו שם על שמו הקודם וקראו לו מחמת חולי בשניהם יחד. כ"ע מודים שיכתבו שניהם יחד כפי שנקרא. ולזה בנ"ד שקבעו שמה בשעת החולי חיה מרים רחל. צריך לכתוב שלשת השמות יחד. ולא להפריד ביניהם. שוב ראיתי שכ"כ הט"ג בלק"ש סקי"ג ועוד אחרונים. רק כיון שהמיעוט קורים לה חיה לחוד צריך לכתוב גם שם זה. והנה בס' אנשי שם למהרש"ק זצ"ל תפס בכ"מ לעיקר את השם שנכתב בכתובה. ולענ"ד אינו מוכרח דהלא ידוע שהכתובה אינה נכתבת ע"פ החתן והכלה. רק החזן או השמש שואל איזה איש מהמחותנים על השמות שבכתובה. וכן כותב. וגם בשעת קריאת הכתובה אין משימים לב לפרטי השמות שכתוב שם

עכ"פ בנ"ד נראה לכתוב חיה מרים רחל דמתקריא מרים רחל ודמתקריא רחל. אך צריך לדעת אם היא רגילה לחתום. כי ע"פ הרוב הנשים דלות המצב אינן יכולות לכתוב ואף אם יכולות לכתוב הן כותבות רק לפרקים רחוקים. והיה ראוי לכתוב שני גיטין אבל בנ"ד שכתב כת"ר שהגט שולחים ע"י שליח לנויארק ששם נמצאת האשה. א"א לעשות כן וכמ"ש הפוס' שיש חשש גדול בשני גיטין ע"י שליח והנני להעיר בזה את כת"ר שצריך לברר איך נקראת האשה בנויארק. כי רוב הנוסעים לאמעריקא משנים שם את שמותם כפי ההברה וההרגל שבמדינה ההיא. והא קיי"ל ששם של מקום נתינה הוא העיקר. וע' בט"ג בלקו"ש סקי"ב י"ג. ואקצר כי העיקר שצריך לחקור על שם שבמקום נתינה: סימן ערה. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה שמרי' נ"י הרב דק' הינטשעשט

ע"ד אחד שנסע למעראן להתרפאות. ובא חותנו לבקרו וראה שהוא מסוכן. ורופא יהודי שהיה מבקרו הבטיחו שאם ימות חתנו יודיע תיכף. וגם הכיר שם עוד יהודי חובש. ואח"כ כתב החולה שהחליף אכסניא שלו לבית יאהן פלאצקי. ושלחו על שמו מכתבים וכסף ובאחרונה שלחו שלש מאות רו"כ. ואז הגיע לחותנו מכתב בלשון אשכנזית. אדון נכבד לדאבוני הגדול אני מודיעו את הבשורה המעציבה כי חתנו ה' אשר דארפמאן נפרד פתאום. ונכתב בל"א פלעטצלוך פפרשיידין איסט. ובזה אברר את השתתפותי הנאמנה בצערו. אשאר מכבדו ד"ר גארא. וכתוב היום והשנה. וזה היה על נייר שנדפס בו שם הרופא הנ"ל וכינוי ומקומו כנהוג. ואח"כ הגיע מכתב שחתום עליו יאהן פלאצקי שמודיע ממיתת הנ"ל ושהשלש מאות רו"כ שנשלחו מעוקלים על שכר דירה והוצאות הקבורה. ושיודיעו מה לעשות בחפציו וזה נכתב בלשון המדוברת בינינו וחתום היה בכתב אשכנזית וכשכתב לו חותנו. הגיע מכתב בחתימת פלאצקי. שהשיג המכתב ושחתנו מת ביום כ' מח' והנטריאן ישיב לו את חפציו וכתביו. וכתב לו עוד והשיב כנ"ל. ואחר כך הגיע מכתב מהחובש הנ"ל בשפה המדוברת שלא יתבע מפלאצקי את החפצים כי אין כדאי הדבר. וכת"ר דרש מהשו"ב דשם שיודיעו בירור הדבר להתיר אשתו. ולא השיבו. רק הגיעה תעודת מיתה מהערכאות דשם שאשר דארפמאן מת ביום 18=טען נאוועמבער מחולי הריאה ונקבר על ב"י הישראלי והיה בן ל"ח שנה ונשוי ונולד ברוסיא בעיר גאנשעוו ונכתב בעיר קישינוב. וחתום ע"ז סגן הרב מטעה"מ. וארבעה מערכאות חתומים. ויש בזה ריעותא כי עירו נקראת גאנטשעשט. ויש עוד עיר ברוסיא ששמה גאנטשעסק. ונסתפק מעכ"ת אם יכולים לסמוך ע"ז להשיא אשתו כי אין איש מכיר כתב יד האנשים ההם וגם כי כל האנשים שבעיר ההיא הם מחללי שבתות וגלוחים. וכת"ר פלפל בכל פרט.