דברי מלכיאל ה רט

הוא בריא כראוי ומדלא דרשה על הדבר כראוי מוכח שלא הקפידה. ומ"ש הרא"ש שכופין לגרש היינו היכא שמוכח שהשתדל ברמאות לקדשה ולהסתיר ממנה האמת. ונהי שאין מבטלין הקדושין. מ"מ כופין לגרשה וכאשר עשה כן יעשה לו וכעין הא דאיתא ביבמות (דף ק"י) אבל בנ"ד שלא היה שום רמאות. ואדרבא גילה מזה לאביה. אין מקום לכופו לגרשה. ורק כמו כן אין כופין אותה לדור עמו כיון שיש מחלוקת הפוסקים בזה כמש"ל וע"ש באחרונים. ועוד דבנ"ד אין לנו להאמינה שלא ידעה מזה. ואדרבא יותר קרוב שאביה ואחיה הגידו לה מזה. ונהי דעכ"פ נאמנת לענין זה שאין לכופה לדור עמו. אבל אין לכופו להוציא. ועדיין יש לצדד שיכולה לטעון מאיס עלי כמ"ש הפוסקים שם. וכיון שיש לטענתה טעם נכון יש לדון בה דין מאיס עלי המבואר בסי' ע"ז. ואף דבנ"ד אמרו הרופאים שאינו נכפה. רק בא מחלישות העורקים. מ"מ נראה שיכולה לומר מאיס עלי שהרי עכ"פ נופל לפרקים בלי דעת. ועוד נראה דמחלת נכפה הוא ג"כ בא מחלישות העורקים ששורשם הוא במוח. וא"כ הרי הוא נכפה

אכן באמת בנ"ד אף אם נתפוס שהיה מקודם נכפה גמור בכ"ז כיון שעברו איזה שנים ולא נזדמנה לו מחלה זו. הרי מוכח שנתרפא. דודאי עברו עליו יותר משלשה זמנים שהיה רגיל החולי לבוא עליו. ודמי לשור המועד דמהני לו חזרה כדקיי"ל בב"ק (דף כ"ג ול"ז). וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תשס"ה ובתב"ש סי' א' דבשוטה מהני חזרה. ומחלת נכפה הוא ג"כ חולשה במוח וכמו שטות. וכן קיי"ל ביו"ד סי' קפ"ט גבי וסתות דמהני חזרה. ואף להח"ס שכתב בח"ב חאה"ע סי' ב' דבעינן שיראו בו פקחות יתירה. הרי כתב מעכ"ת שהוא חכם לב ומבין דבר לאישורו. ובלא"ה כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ג סי' קל"ז שא"צ פקחות יתירה וסגי בחזרה ג"פ ע"ש. וע' חיבורי ח"א סי' ע"ח לצדד שאם עסק ברפואות י"ל שפסקה מחלתו. ואף אם לא היה לו עת קבוע למחלה זו. בכ"ז כיון שהוחזק במשך שתי שנות מחלתו שאירעה לו מחלה זו ג"פ בכל חודש או בכל ב' חדשים וכדומה. שפיר הויא חזרה אם עבר עליו זמן כזה ולא חלה כלל. ובפרט בנ"ד שהוא בריא כראוי זה איזה שנים. ודאי שיצא מחזקת מחלתו לגמרי ומה שאירע לו עכשיו אין לדונו למחלת נכפה. רק שנתעלף ונתבלבל קצת ראשו על איזה רגעים שזה מזדמן גם לאנשים בריאים לפעמים מאיזה סיבה. ובפרט דבנ"ד היתה סיבה לזה מה שנתחמם אחר שנתקרר הרבה. ועכ"פ הרי אירע לו רק פעם אחד. ולא הוחזק עדיין בכך. וכל היכא שיש סיבה לתלות בה אין נעשה מוחזק עי"ז. וכמ"ש הפוסקים גבי שוטה כשיש סיבה לתלות בה את מעשה שטותו. ורק במלתא דלא שכיחא לא תלינן. וע' חגיגה (דף ג') דמהני חזקה ג' פעמים שלא לתלות. אבל שם הוי מילתא דלא שכיחא שיאחזנו בכל פעם גנדריפט ואינך ע"ש. מה שאין כן בנ"ד שמיעוט הדם גורם חלישת על זמן גדול. וכשנעשה בריא אולם מוכח שכבר נתמלא דמו כראוי. וגם מאיס עלי אינה יכולה לטעון כיון שלא הוחזק במחלה זו. ואף שי"ל שהוחזק שעל ידי שינוי מחום לקור ומקור לחום נופל במחלה זו. מכל מקום לא מיקרי זה נכפה גמור כי הרי אפשר לו להזהר שלא לעשות כן, ויש הרבה אנשים שאיזה דברים מזיק לבריאותם ומוכרחים להזהר מהם. וגם די"ל דהא דנ"ד הוי רק שני פעמים שמחמת סיבה זו (נחלה. ולא הוחזק ג"פ. אבל זה אינו דהא מכל מקום הרי נמשכה בפעם ראשונה מחלתו שתי שנים ויש לחוש שגם בפעם זה תמשך כן. אך ז"א דהא בפעם ראשון יצא ממנו דם הרבה ואמרו אז הרופאים שזוהי סיבת מחלתו

ולכאורה י"ל דבנ"ד אף בפעם אחד חזר לחזקתו הראשונה דהא קיי"ל ביו"ד סי' קפ"ט סט"ו שאם עברו ג' עונות ולא ראתה ואח"כ ראתה פעם אחד ביום הוסת הקבוע שהיה לה מקודם. חזרה לקביעותה הקודמת. כי אין הוסת נעקר רק כשקבעה וסת אחר ביום קבוע. וא"כ בנ"ד שחזר לבריאותו איזה שנים. לא נעקרה ממנו חזקת נכפה לגמרי. וכשאירע לו זה עכשיו. אמרינן שחזר לחזקתו הראשונה. ועוד דבנ"ד משמע שלא אירע לו החולי לזמן קבוע רק לפרקים שונים. ובכה"ג קיי"ל שאף בפעם אחד אמרינן ששב לקדמותו כדקיי"ל בסי' קפ"ט סט"ו

אבל באמת ז"א דהתם דרך כל אשה לראות. ואף שעברו עליה כמה עונות בכ"ז אינה בחזקת שפסקה מלראות רק בזקנה תלינן שפסק ממנה אורח כנשים וכדקיי"ל בסי' קפ"ט סכ"ח. אבל בשאר נשים הוי זה חולי כשנעצר הוסת שלה. ולזה כשעברו ג' עונות ולא ראתה הוי כהפלגה גדולה. ולזה כתב באמת החוות דעת בסט"ו שצריכה לחוש להפלגת ג' עונות. ודבריו ברורים. אבל בנ"ד שרוב בנ"א הם בחזקת בריאים. רק זה ראינו שיצא מכלל הרוב והוחזק בחולי זה. אזי כשעברו ג' זמנים שהוחזק החולי לבוא עליו ולא חלה מוכח ששב לבריאותו ככל האדם. ואין מחזיקים אותו לחולה עד שיזדמן לו זה ג' פעמים. וכן בשוטה שכתבו הפוסקים שמהני חזרה. נראה ג"כ שצריך שיוחזק עוד ג"פ וכמש"ל. ועדיין יש לחלק בזה דמ"ש בפוסקים חזרה גבי שוטה. היינו לומר שבשעה זו שב לדעתו כראוי. ע' ח"ס חאה"ע ח"ב סי' ב' וחיבורי ח"א סי' ע"ח אות יוד. אבל כשהוחזק עתים חלים ועתים שוטה. לא מצינו בפוסקים דהיכא שעברו ג' עונות מקביעות שלו ולא נראה בו סימן שטות שאין לחוש עוד לחזקת ע"ח ע"ש שהיתה לו. וכן גבי נכפה. ולפ"ז י"ל בנ"ד שהאריך ההפסק בין חולי לחולי איזה שנים. אבל לא סרה ממנו לגמרי. ובפרט דבנ"ד גם מקודם לא אירע לו החולי בעת קבוע. רק לפרקים שונים. אבל לדינא נראה בנ"ד שבפעם הראשון היתה סיבה חזקה שיצא ממנו הרבה דם ונחלשו עורקיו. ובהמשך הזמן נתחזק ונעשה בריא אולם. כמ"ש כת"ר. שוב אין לחוש שחזרה מחלתו. ויש לתלות זה במקרה עילוף שיארע לכמה אנשים שמתחיל מוחם להתבלבל קצת ויתעלפו. ואין זה מחלת ח"נ רק מסיבות שונות. ועוד כי החולים במחלה זו הם חלושי השכל אף בעת בריאותם ופניהם מכסיף כידוע. והאיש הזה כתב כת"ר שהוא בריא אולם ובר שכל בכל מעשיו. מוכח מזה שסרה ממנו מחלה זו לגמרי. ודמי ממש להא דתינוקות ממשמשין בו וכמש"ל מהח"ס דמהני פקחות יתירה לברר שסרה שטותו ממנו. וכבר האריכו הגאונים הש"א והנו"ב בס' אור הישר דכל שהוא עכשיו בר דעת אין לנו לחוש שמא היה מקודם שוטה מצד שהוא ע"ח וע"ש. עכ"פ נלע"ד בנ"ד שאם תחפוץ אשתו להפרד ממנו יש לדונה כמורדת. כיון שקרה עתה רק פעם אחד וזה היה ע"י סיבה. ואין לדונו לחולה במחלה ח"נ והוא בחזקת בריא: סימן רעד

ע"ד האיש שמעריסה נקרא בנימין וכן עולה לס"ת וכן נכתב בכתובה. ומחמת חולי נקרא בשם אלטר. וכן נקרא בפי כל. ולחתום אינה יכול ונסתפק כת"ר איך לכתוב שמו בגט

נראה שצריך לכתוב אלטר דמתקרי בנימין וכדקיי"ל בסי' קכ"ט סי"ח ששם שמחמת חולי הוא העיקר ואף שהוא שם לעז ואף שיש חולקים בזה. מ"מ העיקר כנ"ל ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' תקל"א כתב דבכה"ג העיקר הוא שם הלעז אף שאינו מחמת חולי ע"ש. ורק בזה אנו נוהגים כהסוברים שהעיקר הוא שם הקודש שנקרא בו לס"ת. אבל בנ"ד שהוא מחמת חולי יש להקדימו. אכן אם המיעוט קורים אותו בנימין יש להקדים שם בנימין ולכתוב המכונה אלטר דבצירוף קריאתו לס"ת ובכתובה בשם זה הוי זה עיקר שמו.