דברי מלכיאל ה רו

איש עד שנתברר שלא שב מן המלחמה עדיף טפי מת"כ שלה ונראה דעכ"פ צריך להמתין עד שיכלו שנות חיובו לעבוד כי אז היה צריך לשוב לביתו. וקצת דמיון לזה מהא דתנן שילהי טבול יום באומר ע"מ שתעלה בשלום מן הבור דהיינו בשלום מן השבר ומן השפיכה. אבל לא מן הטומאה. וצריך שתהי' שלימה עד שתעלה בכדי שאם תתגלגל לא תשוב לבור ע"ש. הרי דאמרנן דמה שאמר שתעלה כוונתו על גמר ההעלאה שלא תשוב עוד לבור. וה"ה הכא כוונתו שישוב לגמרי שלא יצטרך לשוב עוד לעבודת הצבא. ואקצר דבנ"ד הרי כבר עבר זמן עבודתו בצבא, עכ"פ אני מסכים עם כת"ר לסדר הגט ולמסרו להאשה בלי חשש. וא"צ נתינת ת"כ: סימן ער. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה ירחמיאל מנחם נ"י הרב דק' סאסנאוויץ פ' סעדלעץ

ע"ד אחד שגמר עם אשתו שתקבל ג"פ והשליש עבורה מאה רו"כ וגם וועקסיל על מאה רו"כ. ונכתב ונחתם גט עבורה. וחזרה בה וברחה מב"ד. ובעלה רדף אחריה ולקח עמו עדים ואת הגט ונתן לה הגט בע"כ. וכן העיד אחד בב"ד שתחב לה הגט תחת בגדיה כנגד לבה. ואמר להעדים קודם הנתינה איך בין מיחד עדות אז איך גיב איהר אגט. ואח"כ השליכה האשה הגט. ועוד העיד אחד שראה שהבעל נלחם עם אשתו והתעסק עמה וכמדומה לו שנתן הגט בידה ואח"כ השליכה הגט וצעקה נישט קיין גט. והרב שסידר הגט העיד שהמגרש חטף הגט מעל השולחן כדי לגרשה בע"כ. ואחר עשרה רגעים הביאה דודתה של האשה את הגט וסיפרה שגירשה הבעל. וזרקה הגט והכיר הרב שזהו הגט שנכתב ונחתם עבורם. וכן העיד הסופר שהוא כרך את הגט ונתנו להמגרש שאמר שרוצה לקחתו לגרשה בע"כ. וראהו אח"כ והכיר שזהו הגט שנכתב ונחתם כד"ת. והאיש הלז נשא אחרת. ועתה כשנודע זה אומר שאם יאסרו עליו לדור עם השנית. יעגן את אשתו. וצידד כת"ר בדברי חכמה למצוא היתר לדור עם אשתו כי הוא מקום עיגון והיא דלת המצב וגם כי העידו עדים שהיה קלא דלא פסיק שבעת שנשתדך הלז עם הראשונה רימו אותו והראו לו בתולה אחרת. באשר זאת היא אינה בת דעת כראוי ואחר נישואיהם לא דרו בשלום. וכמה שנים נתפרדו זה מזה כי א"א לדור עם אשת פתיות כזאת. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה בחיבורי ח"ג סי' קמ"ג בארתי שאם נתן לה הגט סתם לא הוי גט. ואף אם אמר לה ה"ז גיטך י"ל דלצעורי קמכוין ואין חושדים אותו שעבר על חדר"ג. ובנ"ד נראה דלא שייך זה דהרי אמר מקודם להעדים שהולך לגרשה בע"כ וביארתי בחיבורי שם דבכה"ג אין שייך לומר לצעורי. ואף שלא אמר הרי זה גיטך. מ"מ כיון שגילה דעתו לפני עדים שנותן לה גט. הוי גט. ובפרט שידוע שהיו עסוקים באותו ענין שכתבו הגט כדי לגרשה. וכשחזרה בה נתנו לה בע"כ. וגם היא ידעה שהוא גט שהרי נלחמה בו ולא רצתה לקבלו ואח"כ זרקתו ואמרה שאינו גט. ומ"ש כת"ר שהעדים בחזקת פסולים רק שלא הוגבה עדות על פסלותם, הנה כל זמן שלא נתברר בב"ד פסולם אין לפסלם. ועוי"ל דבנ"ד לא ידע שאסור למסור לה הגט בע"כ כי חשב דכיון שנתרצתה להתגרש וגרמה לו הוצאה לשלם להסופר והעדים והשליש לה מאה רו"כ מחוייבת לקבל הגט. ובפרט שראה שהסופר כרך הגט ונתנו לו שיתנו לה. י"ל שחשב שהתירו פרושים את הדבר, וגם שתיקת הרב דמתא היתה לו הוכחה ע"ז. וכן שתיקת האנשים שהיו שם כי הלא היה להם להתאמץ למנעו מלעבור על חדר"ג. וכעין זה מצינו בש"ס דמדשתקו רבנן ש"מ דניחא להו. ע' גיטין (דף נ"ו) ובתו' כתובות (דף ס"ט ע"א)

ועוד יש לדון דהא טעם תקנת רגמ"ה היתה כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר שיגרשה בכל עת שירצה. או משום קטטה שירגיל עמה קטטה בכל עת כיון שיהי' בידו לגרשה כשירצה. ע' חיבורי ח"א סי' ע"ב וכ"ז שייך כשלא נתרצתה עדיין להתגרש. אבל כשכבר נתרצתה הרי אין חשש שתהי' כהפקר וכן קטטה. דהרי כבר נתרצתה ע"ז. ויש לדחות דמ"מ הרבה פעמים יארע שמוכנים להתגרש. ובכ"ז כשחוזרת בה מתפייסים ודרים יחד. והיינו כשיודע הבעל שאין בידו לגרשה בע"כ. ולזה י"ל דגם בכה"ג הוו בכלל התקנה. וכ"נ בג"פ סי' קי"ט סקכ"ד שכתב בשם הר"מ מינץ סי' י"ז שאם נתרצתה האשה להתגרש וחזרה באמצע כתיבת הגט. ובכ"ז גמרו הגט. אינו כשר לגרש בו. מבואר דאף שהסכימה להתגרש. מ"מ אם חזרה לא פקע איסור חרגמ"ה. ודנקיט שחזרה באמצע כתיבה. נראה כוונתו שאם חזרה אחר גמר הגט לא נפסל הגט וכמ"ש הנוב"ת סי' קכ"ט שהסופר והעדים שכתבו וחתמו גט נגד רצון האשה נפסלו. ונראה דס"ל דהוי כהא דקיי"ל בח"מ סי' ל"ד ס"ה שהעובר על חרמי הקהל פסול לעדות מה"ת. וכ"ש חרגמ"ה. ולפ"ז בנ"ד הרי נפסלו עידי מסירה ע"י שקבלו עליהם לראות מסירת הגט בשעה שייחד אותם לעדים. ואף שיש פוסקים דס"ל דסגי בעידי חתימה. ובנ"ד הם כשרים. מ"מ לדינא לא קיי"ל הכי וע' חיבורי ח"ג סי' קמ"ג בזה

ועדיין יש לדון בנ"ד דהא קיי"ל בח"מ סי' ל"ד סכ"ד שצריך שיתברר לפנינו שהיו העדים מזידים בדבר וע' שו"ת רמ"א סי' י"ג בזה. ובנ"ד י"ל שהיו שוגגים וחשבו שמותר לגרשה בע"כ כיון שכבר נתרצתה. והרי חזינן שנעשה זה בפני רבים ואיש לא מחה בו וגם הסופר סייעו וקיפל לו את הגט. ובכה"ג ודאי לא נפסלו. וגם גוף הגט י"ל דהוי גט לדעת הרבה פוסקים דס"ל שאם גירשה בע"כ בשוגג הוי גט ולא קנסינן שוגג אטו מזיד. וע' חיבורי ח"א סי' ע"ד. וכיון דהוי גט בדיעבד. וודאי שאין כופין אותו לגרש האשה השנית. ואף לדעת הסוברים דאף בנשא בשוגג צריך להוציא. היינו רק לענין איסור ב' נשים. אבל בגירש בע"כ בשוגג כיון שכבר נתגרשה. ודאי שא"צ להוציא האשה. שנשא אח"כ ג"כ בשוגג. ובפרט דבנ"ד אומר שרימו אותו בתחילה. וכן קיי"ל באה"ע ס"ס קי"ז דהיכא שיש לו טענה עליה מדינא לא גזר רגמ"ה. ואף דבנ"ד שכבר ילדה לו בת הרי נתרצה בה אחר הנישואין. מ"מ הרי כתב כת"ר שכל העת יש קטטה ביניהם. וי"ל שבשביל שידע שא"א לגרש בע"כ. לזה דר עמה בע"כ אבל לא נתרצה בה אך ז"א דכיון שדר עמה זמן גדול הרי נתרצה בה כי באמת אינה בעלת מום כי יש הרבה נשים שאינן חכמות כ"כ. ובכ"ז יש להן בעל. ונשארה רק סברתינו שהיו שוגגים בדבר. ואף להפוסקים שאף בשוגג אסור לישא אחרת. מ"מ בנ"ד שכבר נשא י"ל שא"צ לגרשה. ובפרט שהשנית היתה שוגגת גמורה. ואם נחמיר עליו תשאר עגונה וכמ"ש כת"ר

אך בגוף הגירושין יש לדון. כי הלא על מסירת הגט העיד רק אחד כי עד השני שייחד אינו בביתו. והעד מרדכי הגיד שכמדומה לו שראה שנתן הגט לידה ואין זה עדות גמורה ועוד דאם יש ממש בדבריו הרי הוא מכחיש את העד השני שהגיד שנתנו בבגדה כנגד לבה. ומה שאמר שראה שזרקה הגט אינו כלום. וגם הלא לא אמר שקרא וראה שהוא גט. ומ"ש כת"ר לדון מצד אומדנא כמ"ש הפוסקים גבי קדושין דהוי קדושין אף שהכלה מעוטפת. הנה בחיבורי ח"ג סי' ק"מ כתבתי לדון כן גם בגט כשהאשה מעוטפת. אכן נראה דזה שייך רק כשנתגרשה מרצונה ומחזיקים שניהם א"ע במגורשים זה מזה. ודמי לקדושין שראו הכל את החופה כנהוג. ואח"כ דרים יחד כאורח ארעא. כי כ"ז מחזק את האומדנא