דברי מלכיאל ה רה

חתם שמו ע"ז. הנה שמתי לבי כעת וראיתי אשר בהכתב הלז מפורש שאמר כן בפירוש לפני הרב ועדים. והכתב הוא כתב יד הרב דשם כפי שניכר מחתימתו בקיום הכתב הלז וכן ממכתבו לכת"ר ומחתימתו על הכתב השני של זאב בן נחמי'. נראה שיש להעמיד את הרב על חזקת כשרות שלא כתב דבר שקר. דנהי שאם לא היה מפורש כן. הוה מקום לחוש שהרב הלז היה סבור שדי בחתימת ידו על הכתב שכתוב בו שמצוה לכתוב וליתן גט. וכמו בדיני ממונות. אבל ודאי לא חשדינן להרב דשם שיכתוב שקר מוחלט בדבר שאפשר שיתברר אם יבוא האיש לביתו. ואף דמצינו פלוגתא בש"ס אי חיישינן לב"ד טועין. אבל שישקר. ודאי לא חיישינן. וכיון דקיי"ל דבשעת הסכנה כותבין אף שאין מכירין. ובארתי בחיבורי ח"א סי' פ"ח דאף באשה וקרוב סגי לקיים כתב ידו. כשעשה שליח בכתב. כ"ש דסגי כשהרב כותב שאמר כן בפירוש לפני עדים והוי שליחות גמורה. ובזה סר החשש שהעירותי אז שלא נזכר בהקיום שהבעל צוה לשלוח את הכתב ליד הסופר והעדים וכמ"ש בחיבורי שם לחוש שמא נמלך ולא רצה לשלחו כי זה שייך רק כשהשליחות נעשתה רק ע"י הכתב. אבל כשעשה השליחות בפירוש לפני עדים. א"צ לזה הסכמתו וציויו כי העדים יכולים להעיד על זה לפני ב"ד. והשליח יעשה שליחותו ע"פ העדים ההם. ובפרט שהרב הנ"ל כותב שבאו לפניו לסדר גט לנשותיהם ושביקש שאשתו תתן ת"כ שמחוייבת להנשא לו כאשר ישוב בשלום. ונראה שמכתב הרב בא לכת"ר יחד עם כתב השליחות. וזה מוכיח שהבעל ביקש את הרב שישלח לעירו את כתב השליחות ושיכתוב שיקחו ת"כ מאשתו. ואף שאין עדים על מה שאמר בפירוש לפני עדים. דהא הרב שכתב כן הוא רק אחד. ובהקיום לא נזכר זה. מ"מ הלא כשאמרו להמגרש שיחתום על הכתב בלי ספק ביארו לו שהוא אודות כתיבת גט לאשתו. והוא הגיד להם שמות האנשים בעירו שאפשר למנות אותם לסופר ועדים. ומוכח שנתרצה בזה שהאנשים ההם יכתבו ויתנו הגט. ובארתי בחיבורי שם דסגי בהכי כשנתרצה בזה הבעל ע"ש ועל זה שפיר מעידים הדיינים שמקיימים חתימתו שמזה מוכח שנתרצה וכמש"ל. ואם המכתב שכתב אח"כ לביתו הוא כולו כתב ידו. י"ל ששני עדים יקראו מכתבו ויהיו עדים שבשעה שחתם ידע כל הענין ונתרצה לזה. ויהי זה עכ"פ שליחות בכתב וכמ"ש בחיבורי שם. ועוד דהא כתבו התו' בכתובות (דף ק"ט ע"א) ד"ה לא שנו דהיכא שמסתברי שהדיינים ידעו תוכן הענין שכתוב בשטר אמרינן שחתימתם מעידה על אמיתות מה שכתוב בשטר. וא"כ ה"ה בנ"ד ידוע שעסק גט נעשה בב"ד. ובפרט ענין חמור כהא דנ"ד. וכיון שב"ד קיימו חתימת העדים. בודאי נתברר להם שנעשה כד"ת ושאמר הבעל כן לפניהם. ומה שכתוב בכתב השליחות קבלתי עלי בשבועת התורה שלא לבטל כל זה. אין בו טעם. כי היה לו לפרש שלא לבטל לא את השליחות ולא את הגט. ע' בחיבורי שם סי' פ"ח פ"ט] וגם כי נראה שסמך על הכתב ולא נשבע בפירוש. וזה מוכח ממה שכתב מקודם שאמר זה בפירוש. משמע שרק השליחות אמר ולא את השבועה שמזכיר אח"כ. ואף להקצה"ח שכתב שמועיל שבועה בחתימת ידו. מ"מ בנ"ד שכתב בלשון עבר לא מהני. כיון שלא כתב שנשבע כעת וע' חיבורי שם סי' פ"ח. אבל מ"מ ש להכשיר בנ"ד וכמ"ש בחיבורי שם בשם המבי"ט דבשעה"ד יש להכשיר אף שלא נשבע שלא יבטל. ויש לנו להעמידו בחזקת כשרות שלא יבטל לגרום לה עיגון. ובפרט ביטול הגט שאסור לבטלו כדקיי"ל בגיטין (דף ל"ב). ובנ"ד בלא"ה אין לחוש כיון שהבעל כתב אח"כ לביתו והזכיר שעשה השליחות

וע"ד שאין מי שיכיר חתימות הדיינים שקיימו חתימת הבעל הנה בחיבורי שם בארתי דסגי כשיכירו חתימת דיין אחד. ובנ"ד יש לקיים חתימת הרב מהכתב השני ששלח זאב בן נחמי' וכן ממכתבו ששלח למעכ"ת. ואף דקיי"ל בח"מ סי' מ"ו ס"ז שאין מקיימים מאיגרת. נראה דבנ"ד שהאיגרת נכתב אודות הגט הזה לבאר את תוכן הדבר לא גרע מספר שכתב שם שמקיימים ממנו. ובפרט דהא איגרת הוא בירושלמי דכתובות הובא בריב"ש סי' קל"ו. ולזה פסק לחומרא שלא להוציא ממון עי"ז. אבל בנ"ד שהוא מקום עיגון יש להקל דבלא"ה קיי"ל דקיום שטרות דרבנן. ועוד נראה שאיגרת לא דמי לאיגרות שלום. דבנ"ד שנוגע לעסק שליחות גט ודאי דקדק הרב בכתבו. ולא גרע מספר דאיתא בירושלמי שם שמקיימים ממנו. ובש"ך שם סקכ"ז הביא דעת הריטב"א שמקיימים מאיגרת ע"ש. ואף דבנ"ד אין עדים על מכתבים שזוהי חתימת הרב. וקיי"ל בח"מ סי' מ"ו סי"ג שצריך לקיים מחתימה שחתם לפני עדים ע"ש. מ"מ בנ"ד החותם של הרב שיש על המכתבים מוכיח שהוא כתב ידו. ואף דאפשר שגנבו חותמו או עשו כמותו והניחוהו על המכתב. מ"מ הא קיי"ל בע"ז (דף ל"א) וביו"ד סי' קי"ח דבשתי חותמות לא חיישינן לזיוף אף באיסור דאורייתא. ובנ"ד הרי יש חותמו של הרב על כל הכתבים ההם. וכעין זה כתב בשו"ת מהרי"מ סי' ל"ג. ועוד דהא כתב התשב"ץ בח"ג סי' ס"ו דהיכא שבא הכתב ממקום רחוק לא חיישינן לזיוף בקיום ב"ד. וכ"כ כמה אחרונים ע' פ"ת באה"ע ס"ס קמ"ב וקנ"ב. והרבה פוסקים ס"ל שקיום ב"ד א"צ קיום וע' באחרונים באה"ע שם. ועכ"פ הרי פסק בא"ע ס"ס קנ"ב שבשעה"ד ועיגון א"צ קיום. ולזה בנ"ד שהמכתב של הרב הגיע לכת"ר ע"י פאסט. ודאי ל"ח לזיופא וכמש"ל. ובפרט דהכא יש אומדנות ברורות שהדבר אמיתי כי הלא ידוע שהאיש היה במלחמה. וידוע שאנשי הצבא היו משתדלים למצוא אופן שלא לעגן נשותיהם: סימן רסט

וע"ד שלא הזכירו בכתב השליחות את מקום דירת הסופר והעדים. והעירוני אז דניחוש לשני יוסף בן שמעון בכל העולם. ועוד גם בקיום חתימת הבעל לא מכר מאיזה עיר הוא. אכן נראה דכיון שכתב הסופר משה בן יחזקאל. נראה שאומנתו סופר. וזלמן ליב הוא שו"ב. ומסתמא ידוע בעיר שיכול לכתוב אשורית. והעדים הוזכרו בכינוייהם. זהו מקרה רחוק שיארע כל אלה בעיר אחרת ואין לנו סימנים מובהקים יותר מזה. ונוסף ע"ז שהמכתב הגיע ליד כת"ר ע"י פאסט. וגם דהא ודאי מכירים בעירו חתימת המגרש וזהו בירור גמור שהכוונה על האנשים שבעיר הזאת. וכבר הביא גם כת"ר דברי האחרונים דהיכא שהוזכר הכינוי לא חיישינן לשני יב"ש. ובנ"ד הוזכר כינויי העדים. וממילא מובן שגם לסופר מינה איש שדר בעירו. ומה שעוררתי אז במה שמינה לסופר את משה בן יחזקאל או את זלמן ליב שו"ב שיש בזה חשש ברירה. הנה י"ל כוונתו שמינה את שניהם שיכתבו. רק כדי שלא יטעו לומר שרצונו שיכתבו שניהם כל אחד מקצת הגט. לזה ביאר שיכתוב זה או זה. ואף שיש לפרש כוונתו שיכתוב הסופר משה שהוא ידוע שם לסופר אך אולי אינו בביתו וכדומה איזה סיבה שלא יוכל לכתוב לזה ממנה את זלמן ליב. ולפ"ז יש לחוש לברירה דכשיתברר שמשה אינו יכול לכתוב אזי ממנה את זלמן ליב. אבל ז"א דלפ"ז צריך להוסיף דברים בכוונתו. וכפי פשטות הדברים מובן שממנה את שניהם או את זה או את זה. וכאלו אמר אחד משני אנשים הללו ולזה יוכל מעכ"ת לסדר הגט

וע"ד הת"כ שדרש המגרש שיקחו מאשתו. הנה הרב דחרבין לא ביאר על איזה זמן יהי הת"כ. כי הלא לא תוכל להמתין לעולם. והיה נראה דסגי בהמתנת י"ב חודש. דבזמן כזה מוכח שנאבד זכרו. וגם דהא לשון הרב במכתבו הוא שתתן ת"כ שתנשא לו כאשר ישוב בשלום. משמע שכוונתו היתה כשישוב בשלום מהמלחמה. וכיון שכבר נגמרה המלחמה. ולא בא. ממילא אין כאן קפידא. ומה שהיה עליה איסור אשת