דברי מלכיאל ה רד

מותר בהנאה. וגם העור אינו ראוי לאכילה ואין בו איסור סחורה. דרק בדבר שאסור באכילה אסור לסחור בו. כדקיי"ל בפ"ז דשביעית וביו"ד סי' קי"ז. ואף דתנן בחולין (דף קכ"ב) שעור חזיר ראוי לאכילה מ"מ הא קתני שם בסיפא שאם עבדם אינם ראויים לאכילה. ובנ"ד כשעושים מהם בתי ידים. ודאי שעיבדום לכך ויצא מכלל דבר מאכל. ועוד דהרי כתבו האחרונים ביו"ד שם שמותר לסחור בדבר איסור כשאינו קונה לאכילה רק למלאכה או לכלים וכדומה ע"ש. ומקורו מהירושלמי פ"ז דשביעית דלמלאכה מותר לסחור בבהמות טמאות. וא"כ ה"ה בנ"ד הרי אינו נמכר לאכילה. ועוד הא בנ"ד אין אנו דנין על המסחר בזה. רק על גוף הלבישה. ובזה אין שום איסור. ורק אם היה ראוי לאכילה. היה מקום לחוש דילמא אתי למיכל. ויש לדחות וע' שבת (דף צ' ע"ב)

ולכאורה יש להעיר דכיון שהיה ראוי לאכילה א"כ יש בעור איזה שמנונית וטעם. ואפשר שידבק השמנונית בידיו ע"י שיהי' לבוש בהם זמן גדול. ואח"כ יקח בידיו לאכול בלא הדחת ידיו דדמי לסיכה שכתב האו"ה הובא באחרונים ביו"ד סי' קי"ז שאסור לסוך בשמן חזיר לשם תענוג. אך ז"א דא"כ נחמיר כן גם בבתי ידים שנעשו מעורות של נבלות וטריפות. ואף שאינו ראוי לאכילה. מ"מ הא איכא עור הראש של עגל הרך ועור השליל ובית הבושת דתנן בחולין שם שראויין לאכילה. ועכצ"ל דכיון שעיבדו העור לא נשאר בו שום שמנונית והוי כעץ בעלמא. ולזה תנן שם שאינו ראוי לאכילה. ואף די"ל דעדיין ראויים לאכילה. ומ"מ בטלו מתורת אוכל ע"י העיבוד. וכעין הא דקיי"ל בפסחים (דף מ"ה) וחולין (דף קכ"ט) בכופת שאור שיחדה לישיבה בטלה מתורת אוכל ואינו עובר בבל יראה. מ"מ בנ"ד משמע שיצא מתורת אוכל לגמרי כי ע"י העיבוד הוא מתקשה כעץ. ולכאורה קשה מדוע לא סגי גבי עור ביחוד כמו גבי כופת שאור. ואפשר לחלק דבכופת שאור ראוי תיכף לישיבה ואינו מחוסר מעשה. וביחוד לחוד נעשה כלי. אבל עור עדיין צריך עיבוד ואף לאחר עיבוד עדיין אינו כלי ע' פט"ז ופכ"ו דכלים ואכמ"ל בזה. עכ"פ נראה שמותר ללבוש בתי ידים שנעשו מעור חזיר

וע"ד אם מותר לקבור מומר עכו"ם בביה"ק של ישראלים. פשוט שאסור כדקיי"ל בסנהדרין (דף מ"ז) וביו"ד סי' שס"ב שאין קוברים רשע אצל צדיק. ואף שבישראל אין מדקדקים כ"כ לפי שא"א לדעת בבירור מעשים של חבירו. ואפשר יש בו מע"ט שאין ידועים לנו. אבל המומר שפירש לגמרי מישראל ודאי הוי רשע גמור. וכ"כ הח"ס בחי"ד סי' שמ"א ועוד כמה פוסקים: סימן רסז. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה נ"י הרב דק' אקירמאן

ע"ד ס"ת ישינה מאוד שקפצו ממנה הרבה תיבות ואותיות לגמרי. והעבירו עליהם בקולמס. ואף באזכרות עשו כן. והרבה תיבות ויריעות יש שלא קפץ הדיו לגמרי רק נתאדם מרוב ימים. ונסתפק מעכ"ת אם יש להכשיר הכתב שנתאדם. וגם חשש דמקצת שחור ומקצת אדום הוי כמנומר ועוד חשש דכיון שהעבירו בקולמס על איזה אותיות באזכרות א"כ נכתבו שלא כסדרן. ובאזכרות כתבו כמה פוסקים דבעינן כסדרן. והאריך מעכ"ת בדברים ישרים הנאמרים בהשכל ונעמו לי דבריו. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה אנכי כעת חולה קצת ל"ע. ומעכ"ת כותב להשיבו בהקדם. לזאת אשיב בקוצר וגם כי כבר האריכו בזה הגאונים מהרש"ק והחת"ס זצ"ל

הנה ע"ד שנתאדמו האותיות. הנה כמה אחרונים הכשירו כשנעשה זה מרוב ימים שעבר על הכתב והביאם מעכ"ת. אכן כשנתאדם מחמת שקפץ הדיו ונשאר רק חלודה אדומה הסכימו האחרונים שפסול וכמ"ש המג"א סי' ל"ב סקל"ט ובח"ס סי' רנ"ו. והדברים ברורים דאף אי נימא שמראה שחור אינו מעכב בדיו. אבל עכ"פ בעינן שיהא האות מגוף הדיו. ולא מחלודה שנשארה על הקלף ע"י שהיה מכוסה בדיו כמה שנים. ולזה הרי יש לחוש בנ"ד שמא האדמומית הוא רק חלודה בעלמא ואף שיש חזקת כשרות להס"ת. מ"מ כיון שיש ריעותא לפנינו שנתאדמו האותיות. הרי איתרע חזקתה. ועוד דאיכא ס"ס לחומרא דלמא הלכה כהסוברים דמראה אדום פסול. ואף אי נימא דכשר. שמא האדמומית הוא רק חלודה ופסול לכולי עלמא. ואף שזה יש לדחות ולומר דהעיקר כהסוברים שהאדמומית אינה פוסלת. וגם שיש לצרף שיטת הסוברים שמותר לקרוא בס"ת פסולה. בכ"ז נראה עיקר שיש לחוש שמרוב ימים קפץ הדיו לגמרי ונשאר חלודה. וכדחזינן שבס"ת זה קפצו הרבה תיבות לגמרי. וע' נדה (דף ה' ע"ב ונ"ח ע"א) דבדרבנן יש לדמות כפי שיזדמן עוד הפעם ע"ש דהא דשונין בטהרות הוי ספק. ויש לחלק דבנ"ד עדיפא שכבר נעשה כן. וכעין זה איתא בנדה (דף נ"ט ע"א) בתוד"ה היו דכמו שהדם שלמעלה בא מעלמא אמרינן שגם הדם שלמטה בא מעלמא ע"ש. וה"ה בנ"ד נימא שבא זה והוכיח על זה. ורק שם לא נשארה חלודה. ובכאן נשארה חלודה. ואף שי"ל להיפוך מדחזינן ששם לא נשארה חלודה. מוכח דגם כאן אינה חלודה רק מגוף הדיו. מ"מ קשה לדון כן כי זה תלוי לפי רוב הדוחק על האותיות במקום ההוא. וכגון שנגללה שם בחוזק ולא הגיע האויר לשם כראוי. ולזה נעשה חלודה שם. וגם י"ל שתלוי בטיב הדיו שנכתב בו במקום זה אם היה עב או קלוש. ועכ"פ יש חשש גדול שכמה אותיות לא נשאר מהם רק חלודה אדומה. וגם דיפה העיר מעכ"ת דבנ"ד יהא כמנומר. וגם דלדינא נלע"ד עיקר כהמחמירים לפסול במראה אדום. ולזה לענ"ד צריך בנ"ד להעביר בקולמס על כל האותיות האדומים. וחשש מנומר אין כאן כשיעבירו בקולמס על כל האותיות המקולקלות והחסירות לגמרי

וע"ד שקצת אותיות מהאזכרות קפץ הדיו וכתבום עתה מחדש. ונמצא שנכתבו האותיות האחרונות קודם הראשונות הנה יפה הביא כת"ר דברי איזה אחרונים שהכשירו כשנכתב השם שלא כסדרן. וכן עיקר כי חלילה לפסול ס"ת ע"י חומרא שלא הוזכרה בש"ס וראשונים. ולדעתי נראה דבנ"ד כ"ע מודו דכשר. דהא עיקר הטעם בזה כתוב בשו"ת גו"ו חא"ח כלל ב' אות י"ב מהזוהר פ' ויקרא שמבואר שם ששפע הקדושה יורד מאותיות שבתחילת השם על אותיות שבסוף השם ע"ש. וזה שייך רק כשנכתב כסדרן. והנה בנ"ד בתחילה נכתבו השמות כסדרן ונתקדשו האותיות האחרונות כפי הדרוש. ואף שנמחקו אח"כ האותיות הראשונות. מ"מ לא ביטלה קדושת האחרונות וכמבואר בפוסקים. ולמדו זה מהא דקיי"ל גבי ביהמ"ק שקדושתו אף כשהוא שומם וחרב ולזה שפיר דמי להוסיף כעת האותיות הראשונות בהעברת קולמס ולא מיקרי שלא כסדרן. דהא כבר נמשכה הקדושה על האחרונות כראוי בשעת כתיבתן. וז"ב ולזה יש להכשיר הס"ת כשיעבירו בקולמס: סימן רסח

ע"ד השליחות שנעשה בכתב ממערכות המלחמה וכתבתי אז לכת"ר להעיר בזה איזה דברים שצריכים תיקון ועתה לא נתקן הדבר והאיש שעשה השליחות לא נודע מקומו מאז עד היום. ויש בזה תק"ע. והאריך כת"ר בדברי תורה. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנני להשיבו בקוצר

ע"ד שהעירותי שלא נזכר בהקיום שהבעל אמר בפיו שמצוה את הסופר והעדים. וגם הכתב הוא של אחר. והבעל