דברי מלכיאל ה רא

מיעוטי הו"ל פלגא ופלגא והוזכר בקדושין (דף ע"ג ע"א)

ועפ"ז מדוקדקים דברי הר"מ שם שהוצרך לסברא שמוחזקים בהיתר ע"ש. דאם החילוק משום שאינו בידו א"כ ל"ל זה. ובאמת במרדכי שם סי' תתקכ"ה ליתא כלל לדיחוי זה. רק בהג"מ פ"ז דאבל איתא משום דבידו משלו שאני. רק הגירסא דרבי ורשב"ג מהופך. [ומש"ש בהג"מ מקודם לחלק בלהקל ולהחמיר. צל"ע דמנ"ל זה ואדרבא כתב הרא"ש ובמרדכי שם דלהקל טפי מסתבר להאמין. וגם ראייתו מב"ק צ"ע ואקצר] ובאו"ז סי' תשנ"ד האריך לבאר שאין שום נאמנות לעכו"ם. והביא ג"כ מהא דיבמות דמשמע דאי לא להשביח נאמן. ודוחה דפירותיו שאני. וקרוב ללשון הרא"ש בפא"מ. ובאמת קשה על הרא"ש למה הוצרך לאריכות ולא הוכיח בפשוטו מדאצטריך טעמא דלהשביח

כב) ועפמ"ש דעכו"ם שמעיד הוי כמיעוטא יש לישב דברי התו' והרא"ש דפ"ג דבכורות שהזכרנו דבאמת הא גבי בכור איכא רובא להתירא רק אינו רוב משום דתלי במעשה. והכוונה דהוי ספק השקול אם נעשה המעשה או לא וע"ש בתו'. וא"כ כשמצטרף מיעוט דעדות העכו"ם הו"ל רובא. ולזה הוצרכו התו' והרא"ש לסברא דלהשביח את מקחו. דבלא"ה מהימן. אך ז"א דא"כ בכל ספק השקול יהיו עכו"ם נאמנים להכריע. ויותר נראה דעיקר טעמא דלהשביח מקחו אינו שמשום זה אין מאמינים אותו. אלא שיש לנו למצוא אמתלא לשקרו. דאי לא ל"ל נאמינו. וכ"כ הסמ"ג בל"ת קל"ז שכל שאנו מוצאים איזה אמתלא א"נ. והביא ראיה מהך דיבמות. ועוד נראה דהתו' והרא"ש לאו דווקא נקטו הך טעמא. שוב מצאתי במהרי"ט אלגאזי בכורות (דף ס"ג) שכ"כ. ונראה שמ"ש הרשב"א בתשובה דאי בעי מיקלי קלי לה. הכוונה דכיון שאין לנו במה לתלות אמירתו. יש לנו להאמינו. דלמה יעשה כן דהא יכול לשורפו. ובשלמא על אחרים אינו נאמן כיון דמתורת עדות אתינן עלה. אבל כאן שפיר נאמן וה"ז כחזקה דאנן סהדי שאמת הוא כן וכמ"ש המהרי"ט חאה"ע ס"י ואין זה מכח מיגו. ולפז"נ דלא שייך רק במעיד שהוא של איסור. אבל במסל"ת לא שייך זה וכ"כ התב"ש ס"ס ט"ז. וא"כ הדרן לדינא שאין עדות לעכו"ם. ובזה גרע מסל"ת ממתכוין. ונראה שזוהי בעיית הירושלמי דדמאי שהזכרנו לענין מסל"ת. וממילא אם י"ל שלהשביח אומר בוודאי תלינן דלא כהתב"ש שם. וגם דעת הרא"ש במ"ק כבר בארנו דס"ל הכי ודלא כמ"ש הש"ך בדעתו. וא"כ עלה בידינו לנ"ד כיון שהסימנים אינם רק ע"ד הרוב כמ"ש החתם סופר. א"כ הוי תרי רובי

כג) והנה בע"א נגד הרוב רצה הפנ"י בקדושין (דף ס"ג ע"ב) לומר דלא מהימן דהא עדיפא מחזקה. ונתקשה מזה בקדשתי את בתי ע"ש. ושוב כתב דגם חזקה היכא דאיתרע מהימן וה"נ רוב ומיעוט. וסברתו תמוהה דהא מ"מ רוב עדיף מחזקה גמורה. אבל קושייתו מקדשתי בתי לק"מ דשם ע"כ אחד קדשה ולא כל העולם וא"כ אין עדותו מתנגדת אל הרוב כלל. וכסברת הרשב"א בס"פ האשה בתרא ובנ"י שם לחלק בין מיעוט המתנגד אל הרוב למיעוט המסתלק מן הרוב. וה"נ בע"א המתנגד אל הרוב אין עדותו כלום דרוב עדיף מחזקה. וגם מה שנתקשה הפנ"י שם ממה שלוקחין במקולין בשר. דבריו תמוהים דהא כל אחד נאמן על שלו וכמ"ש וכפירש"י ביבמות ובגיטין וכמש"ל. ונראה שנעלמו ממנו דברי הנ"י ר"פ האשה שביאר בזה סברא אחרת בטעם הדבר. עכ"פ בנ"ד כיון דרוב שיש בהם סימנים הוי בני ז"י ע"א אינו נאמן בזה אפילו ישראל. ומכ"ש עכו"ם. וא"ל דשאני הכא דאתחזק איסורא דהא כתב הנו"ב סי' ו' דלא מיקרי אתחזק כיון שהחזקה נגד הרוב. וגם לענין הימים אין שייך חזקה כיון שעשוי להשתנות וכמ"ש התו' ביבמות (דף פ"ח) גבי וספרה (דף ס"ח ע"א) ד"ה רישא. רק ששם הצריכו שיהא עכשיו בן תשע וצ"ע בזה מסוגיא דקדושין (דף ע"ט ע"א) ע"ש בפירש"י ותו'. והפרמ"ג כתב ס"ס ט"ו דמיקרי אתחזק איסורא וי"ל שכוונתו רק על חזקת נפל ולא חזקת פחות מן ז'. אך ז"א ע"ש

וזה כמה נתקשיתי למה החמירו בבהמה יותר מאדם דבאדם מותר בדיעבד כדאיתא ביבמות (דף ל"ו). ומצאתי בדגמ"ר ותב"ש שדיברו בזה וכ' שם הדגמ"ר דאתחזק איסורא. וסותר דבריו בנו"ב שם. וצ"ל דחזקה דאינה זבוחה שאני. נלע"ד דזה דהא במעי אמו לא שייך חזקה זו. ותיכף כשיצא לאויר אנו דנין עליו. וא"כ לא חלה החזקה קודם הספק,. ובפרט למ"ש בעצמו שם דהרוב נגד החזקה ואי השתא לא ס"ל סברא זו. א"כ גם באשה יש חזקה דנפל כדעת המקשה שם. ונראה יותר לפמש"ש המקשה לאוקמא בחזקת נפל ודחה הנו"ב דהא י"ל שנתעברה מקודם. רק דאוקמא בחזקת אינה מעוברת. ונראה דזה שייך רק בבהמה דתלי במעשה כדאיתא רפ"ג דבכורות אבל באדם דאתי ממילא כמ"ש התו' שם וביבמות (דף קי"ט) אין חזקה זו. ועדיין צ"ע לחד תירוץ התוס' ביבמות (דף קי"ט) דגזר בהמה אטו אדם איך נחמיר בבהמה יותר מבאדם

כד) ובב"מ (דף כ"ח) איתא סימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתיה דמי. ונחלקו הפוסקים אם צריך לישבע נגד העד. וסימנים וע"א לחוד לא נזכר כלל. וקשה ל"ל נזכר דין זה. ובשלמא להפוסקים דמשביעו י"ל דרק הכא אשמועינן דאינו מכריע לתת לו. אבל לאינך קשה. ובאמת גם בע"א לחודיה נראה דלאו כלום הוא. והכא אשמועינן דאף שבועה א"צ. אבל נראה דבאמת סברת סימנים הוא מכח רוב דרוב בנ"א אינם יודעים סימני חבירו. ולזה נותנים לו דבאבידה אזלינן בתר רובא כמ"ש התו' בכתובות (דף ט"ו) ולזה ע"א לאו כלום הוא שמתנגד אל הרוב משא"כ בסימנים וסימנים דאיתרע רובא הו"א שיהא נאמן. ובסברא זו נלע"ד לבאר יסוד הסברא אי סימנים דרבנן או דאורייתא דהא איכא רוב שאינו גמור כמ"ש התו' בנדה (דף י"ח) וקדושין (דף פ') וחולין (דף פ"ו) ורבנן עשאוהו כרוב. ויש רוב גמור שהוא כוודאי מן התורה ע"ש בתו' שכ"כ וכן בסימנים תלוי בזה אי הוי רוב גמור או רוב שאינו גמור. ולזה כתבו האחרונים ששני סימנים הוי סימן גמור. דהיינו דמצטרפי לרוב גמור

ועפ"ז נדחה מ"ש הנוב"ק בחאה"ע סי' מ"ג להוכיח דאי סימנים דרבנן אזלינן בדרבנן בתרייהו מהא דהקשה הרא"ש על הרמב"ם שפסק בטמא וטמא דהוי דרבנן מהא דחולין (דף ע"ט). ולפמש"ל י"ל דהא כתבו התו' דברוב שאינו גמור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש. והנה במש"ל דאסור מדרבנן. ממילא יש כאן חזקת איסור א"א. ואף שרוב הנטבעים מתנגד לה. מ"מ הא כבר גזרו חכמים בה ונשארה החזקה. וא"כ שוב לא מהני סימנים. משא"כ בהך דחולין דליכא חזקה דאיסורא. ואף דשם אתחזק איסורא. מ"מ אין זה חזקה עצמית שיהא שייך לומר סמוך מיעוטא כמובן. ולזה מהני רוב שאינו גמור. וכ"כ התו' בנדה (דף י"ח) ד"ה אחר הרוב שהוצרכו לחזקה אחרת ולא במה דאיתחזק איסורא. והרמב"ם י"ל דס"ל דכיון דאתחזק איסורא לא מהני אף רוב שאינו גמור. ודווקא באבידה מהני משום דליכא חזקת איסור וגם יש כאן חזקה דמירתת שמא יבורר וכמו הך דקדושין (דף ס"ג)]. וגם לא גרע מהא דסי' רכ"ב באומר א"י למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתי שנאמן והוא בירו' פ"ג דקדושין. וביאר בהג"מ הטעם דממ"נ אינו שלך. ונראה שא"צ אף לסברא דמירתת כמו בקדושין. אלא דבאבידה גלי קרא עד דרוש. ובאמת צ"ע שם דלא גרע מאבידה. וצ"ל דמצטרף סברת מירתת רק שהוצרכו לסברא הנ"ל משום חזקת ממון. ובזה נדחה קושיית הש"ך שם מהא דסי' קמ"ו ס"ט. דשאני התם שאין המחזיק יודע ולא היה לו שום ידיעה של מי הוא וליכא חזקה דמירתת, וכן ראיית הג"א מפ' המפקיד שם ג"כ י"ל שיודע שאין מכירים אחיהם שיצא בלא חתימת זקן כדאיתא התם.