דברי מלכיאל ה כ

היו בהשכמה. אבל לרבא דאמר לחנייתן ובארנו לדעת הילקוט שבאו לסיני במוש"ק א"כ היה אפשר שיאמר להם ממלכת כהנים בר"ח. רק רבא אמר שלא אמר להם משום חולשא דאורחא וביארתי בחיבורי ח"א סי' כ' דהיינו משום שרוצה ליישב למ"ד שם שלשה עונות. אבל למ"ד שש עונות שפיר י"ל אליבא דרבא דס"ל כרבנן שתורה ניתנה בו' בסיון וממלכת כהנים נאמר בר"ח ב' בשבת כיון שבאו לסיני במוש"ק והגבלה בג' בשבת ופרישה בד' וכמ"ש בחיבורי שם. והיינו משום דקיי"ל בזה כרבא לגבי ראב"י כמש"ל שכ"פ הרמב"ם. ובחיבורי שם בארתי דהא דשש עונות תלוי אי אמרינן אין מוקדם ומאוחר בחד ענינא אי לא ע"ש. וי"ל שזה תלוי אי ניתנה תורה בו' בסיון או בז' בו. דביומא (דף ד') איתא דלמ"ד מ"ת בז' בסיון הא דכתיב ס"פ משפטים ויעל משה היה קודם מ"ת. וצ"ל דאין מו"מ בתורה. ולמ"ד מ"ת בו' בסיון היה זה אחר מ"ת ע"ש ונכתב כסדר. אך י"ל דזה הוי כתרי עניני ואכמ"ל בזה]

ובאמת צריך להבין הא דאיתא בש"ס לר"י שמשה הוסיף יום אחד מדעתו. ומשמע דבלא"ה היה מ"ת בעש"ק ו' בסיון. וכן הבינו התו' בע"ז (דף ג'). וכ"כ המג"א ר"ס תל"ד. והוא תמוה דכיון דילפינן מג"ש דזכור שהתורה ניתנה בשבת וג"ש הוי הל"מ. וכל התורה היתה כתקונה אש שחורה ע"ג אש לבנה עוד קודם בריאת העולם. ואיך שייך לומר שמרע"ה חידש זה. וצ"ל שמצד שהקב"ה ידע שעתיד משה להוסיף יום מדעתו. הסכים על ידו עוד מקודם ורמז בתורה שמ"ת יהי' בשבת. והוא דוחק. ורציתי לומר דבאמת נגזר מכבר שמ"ת יהי' בשבת וכמש"ל שיום השבת הוא מסוגל יותר לזה. ורק אם לא היה בדעת מרע"ה להוסיף יום אחד היה מעבר את ר"ח אייר כדי שיהא ר"ח ביום ב' וכדס"ל לרבנן באמת כדאיתא בשבת (דף פ"ז ע"ב). ואף שעדיין לא נאמרו לו פרשת הגבלה ופרישה. בכ"ז י"ל שידעם מצד ידיעת התורה. וכעין הא דאמרינן בסוף קידושין שאאע"ה שמר כה"ת כולה. אבל בסוגיא דשבת (דף פ"ו ע"א) לא משמע כן. ויש להאריך בזה

ועוד יש להבין היכי ילפינן לפולטת שש עונת מהא דהוסיף משה יום אחד דהא בפולטת הוא פלוגתא בטבע האשה אם הזרע מסריח או נקלט בד' עונות או בו' עונות. וכיון שהקב"ה אמר היום ומחר מוכח דסגי לפולטת ד' עונות. ומה לנו במה שהוסיף משה יום אחד. וצ"ל שע"י הוספת משה נשתנה הטבע וכעין דאיתא בירושלמי פ"ק דכתובות על בת ג' שנים אם עיברו השנה דבתוליה חוזרין מקרא דגומר עלי והוא דוחק. והנראה בזה דמרע"ה לא הוסיף מדעתו על דעת המקום רק שהבין מדעתו שכוונת הדיבור הוא על אופן זה וכדאיתא בשבת (דף פ"ז) שדרש היום כמחר. ואף שכתבו התו' שאינה דרשה גמירה. מ"מ כיון האמת שכן היתה כוונת מאמר הקב"ה. והיינו דקאמר הש"ס שם שהקב"ה הסכים על ידו מדלא שריא שכינתא עד צפרא דשבתא הכוונה שזה הוכיח שכן היתה כוונת הדיבור מתחילה. אבל לא שנשתנה הדיבור ע"י מה שהוסיף משה יום אחד. כן נלע"ד ברור אף שמדברי התו' בע"ז (דף ג') ומדברי האחרונים א"נ כן

והנה במק"א בארתי הא דמנחות (דף ס"ה) דמקודם איתוקם תמידא ואח"כ איתוקם חגא דשבועיא דתלי זב"ז. וגם למה הוזכר שם מקודם צדוקים ואח"כ בייתוסים. ועתה י"ל דהנה להבייתוסים קשה הא עצרת הוא זמן מ"ת ולדעתם לא יבוא ביום מ"ת רק כשחל ר"ח ניסן בשבת. וצ"ל דס"ל דמ"ת היה באחד בשבת דלא ס"ל ג"ש דזכור והיה אז ר"ח סיון בב' בשבת כרבנן ובז' בסיון ניתנה תורה כר:' יוסי וס"ל שלזה נקבע חג עצרת אחר השבת. ונראה טעמם דילפי מדכתיב ששת ימים תעבוד. וס"ל דגם ביום א' שייך זה דהא נשאר עוד מקצת היום ביום מ"ת. וגבי מן דריש מששת ימים שהיה בשבת לפי שהמן היה יורד בבוקר ובאותו יום שנאמר להם לא ירד המן. והנה בשבת (דף פ"ז) איתא דרבנן ס"ל דפרישה היתה רק שני ימים כדכתיב וקדשתם היום ומחר. ור"י ס"ל דמשה הוסיף יום אחד דדריש היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו והנה אין לומר דדריש מדלא כתיב שני ימים. דז"א דהכא לא אפשר למיכתב, שני ימים שהיה אפשר לומר דסגי איזה שני ימים שיהיו. וע' יו"ד ר"ס רי"ט בנודר סתם שאין מחייבין אותו לעשות תיכף וע' מהרי"ט סי' קל"א בזה. ולזה הוצרך לומר היום ומחר שיעשו תיכף. רק משה דריש היקש בלא שום הוכחה. ולפ"ז בששת ימים תעבוד י"ל ג"כ שהוקשו הימים זל"ז שלילותיהן עמהם. ומוכח שמ"ת היה בשבת. אבל הצדוקים לא דרשו ההיקש וס"ל שניתנה תורה ביום א'. וששת ימים הוא עם אותו היום כמש"ל אף שאין לילו עמו. ואף דלפ"ז יהא מ"ת בז' בסיון כמש"ל. צ"ל דס"ל שפרישה נאמרה ביום עש"ק היום ומחר. וביום ה' בנה מזבח והקריב קרבנות כדאיתא בשבת (דף פ"ז) וביום ד' נאמרה הגבלה וביום ג' נאמר ממלכת כהנים ובר"ח יום ב' לא נאמר כלום משום חולשא דאורחא

והנה כשהחזיקו הצדוקים בדעתם שיחיד התנדב ומביא תמיד איתא במנחות (דף ס"ה) שהביאו ראיה מדכתיב תעשה לשון יחיד והוא נפלא דהא כתיב ג"כ תשמרו וגם ידוע שרוב מצות התורה כתובים בלשון יחיד אף שנאמר לרבים. וא"ל שדקדקו משינוי הלשון שמקודם כתיב תשמרו ואח"כ כתיב תעשה. דא"כ מה מייתי שם חכמים ראיה מתשמרו. ובמק"א בארנו שהראיה היא שצריך להביא מן השמור דהיינו מתרומת הלשכה ואכמ"ל בזה. והנה בחגיגה (דף ו') פליגי בעולה שהקריבו בסיני עולת תמיד הואי. או עולת ראיה הואי. ובמכילתא פ' בא איכא פלוגתא אי זה היה קודם מ"ת או לאחר מ"ת. ואי נימא שזה היה קודם מ"ת קשה דהא אז לא היתה עדיין תרומת הלשכה. וצ"ל דמ"מ הקריבו אז משל ציבור שנתן כ"א חלק בזה. ולמ"ד דהוי עולת ראיה ס"ל דהא דכתיב העשויה בהר סיני היינו שנאמרו מעשיה בסיני כדאיתא בסוגיא שם. והנה הצדוקים ס"ל פשוטו של מקרא שנעשתה בסיני ועולת תמיד הואי ולזה הוכיחו מזה דיחיד מתנדב ומביא תמיד שהרי אז לא היתה עדיין תרומת הלשכה. ותעשה דמייתי הש"ס נראה דהיינו הך דפ' תצוה שלא נזכר כלל תשמרו ולא לשון רבים ואף שי"ל דניתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהא משל ציבור י"ל דהצדוקים סברו שהיה זה אחר מ"ת ואז עדיין לא היתה תרומת הלשכה דעל השקלים נצטוו אח"כ בשעת מעשה המשכן. ועוד לא מסתבר שאח"כ כשנצטוו על השקלים נתחדשה הלכה שיקריבו מהשקלים. אבל כשהודו שאין יחיד מביא תמיד נראה דס"ל שעולת סיני היתה קודם מ"ת. וכשניתנה תורה נתחדשה הלכה שיהא מהשקלים. והנה אי היה זה קודם מ"ת או לא נראה דתלי אי מ"ת הי' ו' בסיון או ז' בו. אי נימא מ"ת בז' סיון הקריבו הקרבנות קודם מ"ת דהא איתא ביומא (דף ד') דויעל משה היינו קודם מ"ת למ"ד ז' בסיון והכי איתא בשבת (דף פ"ז) דלר"י בנה מזבח בחמישי קודם מ"ת. ולמ"ד מ"ת ו' בסיון היה זה אחר מ"ת. וא"כ כיון שהודו שאין יחיד מביא תמיד א"כ ס"ל דמ"ת בז' בסיון. ולפ"ז שפיר י"ל שעצרת היה באחד בשבת. ולזה הוצרכו עתה הפרושים להתוכח עם הבייתוסים להראות שתלוי בימי החודש ולא באחר השבת. ולזה כתוב מקודם צדוקים ואח"כ בייתוסים לפי שבין כתות הצדוקים היתה מחלוקת שכת הנקראים צדוקים סברו מ"ת בו' בסיון ומ"ת היה בשבת. ולזה טעו ביחיד מביא תמיד. והבייתוסים סברו בז' בסיון ולזה טעו דדוקא אחר השבת: