דברי מלכיאל ה יט

אחר בחודש השלישי לומר שגם הנסיעה מרפידים היתה בחודש השלישי ומדאצטריך זה אלמא דאי לא כתיב זה היינו סוברים שנסעו בשבת והיינו משום דלא איפקוד אתחומין במרה ומה שכפל הכתוב בחנייתן י"ל דס"ל לראב"י שבא להורות על מה שדרשו חז"ל ע"ז במכילתא שחנו שם כאיש אחד ועשו תשובה. ובארתי במק"א שהדרש הוא מדכתיב מקודם לשון רבים ואח"כ לשון יחיד וכעין הא דאיתא ביומא (דף מ"ג). ולזה רבא דס"ל בשבת (דף פ"ז) ששי לחנייתן דאיפקוד אתחומין במרה אזיל לשיטתו ודריש (בדף פ"ו) שהתורה ניתנה בשבת מג"ש ולא מקרא דששת ימים תעבוד וגם ס"ל בברכות (דף כ') שנשים חייבות בקידוש מהקישא דזכור ושמור דלא קשה דנילף לפטרן מג"ש דזכור מהזכרת יצי"מ כנ"ל דאיהו לא ס"ל כלל ג"ש זו דהא אצטריך זכור לג"ש דניתנה תורה בשבת. ולטעמו בברכות (דף ל"ג ע"ב) דקאמר שם שיוצא בקידוש בתפלה ומ"מ הצריכוהו חכמים לקדש על הכוס ויליף מינה הבדלה ע"ש. וקשה הא בתפלה לא הוזכר יצי"מ ועכצ"ל דס"ל שא"צ להזכיר יצי"מ בקידוש וכמש"ל. וראב"י דס"ל בפסחים (דף קי"ז) שצריך להזכיר יצי"מ בקידוש אזיל לשיטתו דס"ל בשבת (דף פ"ז) שלא נצטוו על תחומין וששי למסען. וא"כ הא דכתיב במן ששת ימים תלקטוהו היינו משום שזה היה בשבת. וה"ה במתן תורה יש ללמוד שהיה בשבת מדכתיב ששת ימים תעבוד. וא"ל שסומך על מה שנצטוו במרה דהא כבר כתבנו דמ"ד שלא נצטוו במרה על תחומין ה"ה שלא נצטוו על מחמר. והסברא נראה שלא נצטוו רק על ל"ט מלאכות. וא"כ נהי שבמן נצטוו על תחומין אבל על מחמר לא נצטוו עד מ"ת דכתיב שם ובהמתך. ובדברות שניות דכתיב כאשר צוך ודרשינן מינה שנצטוו במרה. כתוב זה באמת שם קודם הך דמחמר ע"ש. והיינו משום שבמרה לא נצטוו ע"ז עדיין. ולזה לדידיה לא איצטריך ג"ש דזכור לענין שניתנה תורה בשבת ולהכי שפיר דריש ליה לג"ש שיזכור יצי"מ בקידוש. ומיושב בזה דעת הרמב"ם שלא הביא דין זה שיזכור יצי"מ בקידוש משום דקיי"ל בזה כרבא לגבי ראב"י משום דקיי"ל כרבא לגבי אביי לענין חיוב נשים בקידוש וכמש"ל דהא בהא תליא. וראב"י דקאמר בשבת (דף נ"ו) שהמקושש היה מעמר נראה דפליג על רב דאמר שם שהיה מעביר ד"א בר"ה משום דלטעמיה אזיל דס"ל בשבת (דף פ"ז) דאתחומין לא איפקוד במרה. ולדעת התוס' לא נצטוו גם על הוצאה ע"ש וס"ל דבמ"ת נצטוו על הוצאה. וא"כ שפיר י"ל דלהכי כתיב שהיו ישראל במדבר להודיע גנותן שחילל את השבת השנית וכדדריש בספרי ולהכי לא הוצרך לחדש דהוי מעביר ד"א שזה אינו מבואר כ"כ בפשטות לשון מקושש. וגם די"ל דס"ל דבמרה לא איפקוד כלל והש"ס בשבת (דף פ"ז) קאמר רק שאין מוכרח שם לומר דס"ל לראב"י דלא איפקוד כלל די"ל דרק על תחומין לא איפקוד. אבל באמת י"ל דלא ס"ל כלל הא דבמרה נצטוו על שבת. ובמכילתא פ' בשלח פליגי תנאי בזה ורב דס"ל דנצטוו במרה לזה הוכרח לומר שהיה מעביר ד"א ומוכיח זה מדכתיב שהיו במדבר וכמש"ל

ומה שחולק ראב"י על הברייתא במלאכת המקושש נראה דלשון מקושש משמע מן המחובר וכמ"ש התו' בשבת (דף ל"ו ע"ב וק"נ ע"ב) דקש הוי מה שנשאר במחובר אחר הקצירה וזה לשון הכתוב לקושש קש לתבן שהוצרכו לתלוש המחובר לעשות ממנו תבן תלוש. ולזה ס"ל להספרי וברייתא דר"פ הזורק דהוי תולש. אבל ראב"י ס"ל דלא מיקרי מחובר רק כשיונק מהקרקע. אבל כשכבר פסקה יניקתו ויבש לא מיקרי תולש ממחובר וכמ"ש התו' בשבת (דף ק"נ ע"ב) ורק המאסף מהמחובר את הקש או עלים היבשים הוא כמעמר ולא כתולש והוכיח זה מלשון מקושש דמשמע שמלאכתו היתה מה שקישש וליקט הרבה ואי משום תולש סגי בתלישת עץ אחד וע' חולין (דף קכ"ז ע"ב) בזה וע' מג"א סי' של"ו סק"א ובמה"ש שם ובבינת אדם כלל י"ב סי' כ' באורך בזה דאיכא מחלוקת הפוסקים באילן שיבש אי חייב משום תולש ואכמ"ל בזה. ובזה פליגי הברייתא וראב"י וראב"י ס"ל שאין חילוק בין טומאה לשבת. וכיון דתנן גבי טומאת אוכלין דהוי כתלוש כדאיתא בחולין שם ובתוספתא דעוקצין. ה"ה לענין שבת. וס"ל לראב"י שהברייתות פליגי ג"כ בזה. ועוי"ל דראב"י הוי כמפרש הברייתא דמאי דקתני תולש הכוונה מעמר רק דנקיט לשון תולש משום שהאמת הוא כן שלשון מקושש הוא בדבר שעודנו מחובר לקרקע וכמש"ל

ועפ"ז יש ליישב דברי התו' בקידושין (דף ל"ה ע"א) שהקשו לאביי דס"ל בעלה משמחה לא הוי לר"י רק ב"כ מצה והקהל ותירצו דאיכא נמי קידוש. והקשו ע"ז המפרשים דהא אביי ס"ל נשים בקידוש הוי דרבנן. ולפמש"ל דמ"ד דלא נצטוו במרה על שבת מפרש דמקושש היה תולש או מעמר. והיו במדבר כתוב להודיע שחילל השבת השנית. וס"ל כריה"ג שניתנה תורה בו' בסיון. ויליף שהיה מ"ת בשבת מששת ימים תעבוד כמש"ל. וג"ש דזכור להזכיר יצי"מ בקידוש ונשים בקידוש דרבנן. ומ"ד שניתנה בז' בסיון ס"ל שכתוב שהיו במדבר להודיע שהיה ר"ה ומקושש הוא מעביר ד"א בר"ה. וא"כ יליף מ"ת בשבת מג"ש דזכור וע"כ ס"ל שא"צ להזכיר יצי"מ בקידוש כמש"ל. ושפיר ס"ל דנשים בקידוש מה"ת וכיון דפלוגתא דתנאי הוא. שפיר י"ל דאביי יסבור דר' יהודה ס"ל בזה כמ"ד בז' בסיון ניתנה תורה. ור"י לטעמו דס"ל במדרש פ' תשא ופקודי שחירות על הלוחות היינו משעבוד גליות ולא ממה"מ ולא ניטל יצה"ר בשעת מ"ת והיינו כמ"ש במק"א משום דס"ל ביומא (דף מ') דהגרלה מעכבא ודריש ועשהו ולא השם וס"ל דעדיף טפי למעט דבר במילתא דאיירי בה. וא"כ ה"נ דריש היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והיינו משום דלע"ל יעקר יצה"ר כדאיתא בסוכה (דף נ"ב) ובמדרש בכ"מ ואין תועלת בעשיית מצות כי עיקר ענין עשיית המצות הוא להתגבר על היצה"ר כידוע. ולזה אם היה נעקר יצה"ר במ"ת שוב לא היה שייך לקבל התורה. ור"ש דס"ל דהגרלה לא מעכבא כמ"ש התו' שם ודריש ועשהו למעט קרבן אחר מגורל ס"ל דעדיף למעט במילתא אחריתא ודריש היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם וס"ל אין מצות בטילות לע"ל. ואף שיעקר היצה"ר בכ"ז ע"ז בעצמו יקבלו שכר על שהגיעו למדריגה זו. ועכצ"ל דבז' בסיון ניתנה תורה דאי בו' בסיון וקרא דויקרא אל משה היינו לקבל שאר תורה כדאיתא ביומא (דף ד'). א"כ קשה כיון שכבר נעקר יצה"ר ל"ל לקבולי שאר תורה. ויותר נראה דמ"ד חירות ממה"מ ונעקר יצה"ר מלבם רק חזר במעשה העגל ס"ל דלהכי הוצרכו לקבלת התורה לפי שקיום העולם תלוי בקיום מצות התורה וכדדריש בשבת (דפ"ח) מיום הששי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וע"ש בפירש"י דהיינו למ"ד ו' בסיון ניתנה תורה. ומ"ש התו' בע"ז (ד"ג) דהא דהוסיף משה יום מדעתו לא חשיב הוא דחוק לענ"ד לומר דהכתוב מרמז שלא כפי שניתנה תורה באמת. ומ"ד בז' בסיון י"ל דס"ל דל"ד הא וא"כ מוכח דר"ש ס"ל בו' בסיון ניתנה תורה והיינו כמש"ל דהספרי ס"ל הכי וסתם ספרי ר"ש כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ו). ור"י דס"ל חירות משיעבוד ס"ל שפיר בז' בסיון ניתנה. ושבת נצטוו במרה. וקידוש בנשים מה"ת כנ"ל

ועפ"ז מיושב מנהגינו שאנו אומרים בשבועות זמן מ"ת בו' בסיון אף דקיי"ל ביו"ד סי' קצ"ו שש עונות לפולטת. דהנה לראב"י דאמר ששי למסען וביום שבאו לסיני נסעו מרפידים. א"כ ביומא קמא לא היה אפשר שיאמר להם דבר שהרי היו טרודים בנסיעה וגם דהא כל עליותיו