דברי מלכיאל ה קצט

ברשות עצמה. אבל האשה לענין איסור והיתר היא נאמנת על עצמה מקרא דוספרה לה. א"כ אין להבעל יותר נאמנות ממנה. ומזה הטעם אשה שאמרה גרשתני נאמנת וכשבאה לתבוע כתובתה אינה נאמנת. והיינו משום דלענין איסורא יש לה נאמנות ולא לענין ממון דחזקת ממון עדיפא וגם דהוי נוגע וכמש"ל. ומכל מקום כיון שיש בזה מה שמפקעת עצמה מרשות בעלה הוצרכו לחזקה דאינה מ"י כשהבעל מסייעה אין כאן חזקה. ולזה אמרו שנאמן משום מיגו והכוונה ששניהם ביחד הם לענין זה כבעלים. אבל למפרע אינו נאמן דממ"נ אם הנ"מ רק לדברים שבינו לבינה. וודאי נאמן. ואם נ"מ לענין אחרים כגון שזינתה וכדומה. הוי זה לענין אחרים כדבר שאינו ברשותו ואינו נאמן. וכמו אם אכל אחד חלב ואח"כ באו הבעלים ואמרו שהיה זה שומן. בוודאי אינו נאמן אם אתחזק. אבל מקודם היה נאמן. ובאמת בפשוטו ניחא דכיון שהוא אומר גרשתיה. א"כ לדבריו אינו בעלים על דבר זה ואין לו נאמנות וכמש"ל. ורק בדבר שבידו עכשיו לעשותו הרי הוא בעלים עליו. ולזה נאמן רק להבא. וכאמרם ביבמות (דף מ"ז) לדבריך עכו"ם אתה וכו' והיינו פלוגתא דפלגינן דיבורא שם. וגם י"ל דגט שאני דהוי דבר שבערוה. אך ז"א וכנ"ל וגם דגט קיל מקדושין כמ"ש הרשב"א בקדושין (דף ס"ה) ובנ"י יבמות (דף ל"א)

טז) והנה יש עוד ענין נאמנות והוא ע"א בעלמא דילפינן לה מהודע אליו בכריתות (דף י"א) דבאיסורין ע"א נאמן. ונראה בטעם הדבר דחזקה אין אדם חוטא ולא לו ולזה לא חשדינן ליה למשקר. ולא דמי לממון דחזקת ממון אלימא. וגם דבממון שייך לחוש כמ"ש התשב"ץ שם אבל כאן אין לחוש. ורק החשש משום בדדמי. ולזה גילתה לנו התורה דהיכא דליכא חזקת איסור לא נחוש לזה. ובסוטה אף דאתחזק בהיתר מ"מ כיון שיש רגלים לדבר אין לחוש לבדדמי. ומ"מ אצטריך קרא. וכן למשקר. ובעגלה ערופה נמי דהרי הם בחזקת מחוייבים להביא ע"ע. ומ"מ הימניה רחמנא משום דלא הוי רק גילוי מילתא וע"ש בתשב"ץ מ"ש בזה. וגם שם גלי לן קרא בהודע דאף אשה ועבד נאמנים בזה וכדאיתא בכריתות שם ובתו"כ פ' ויקרא

והנה הש"ך בסי' קכ"ז הקשה על הרא"ש שכ' דע"א נאמן היכא דיש ספק והקשה דבלא"ה אסור. ותירץ שמועל דמשוי לה כוודאי. והאחרונים חלקו עליו. ועכ"פ בארנו שענין קדושין שהאב נאמן היא חוב לכל העולם ואין דומה לשאר איסורים. רק מ"מ האמינתו תורה. וע"כ לא מצינו שנאמן רק לענין איסור שכיון שהיא עתה ברשותו נאמן עליה לאסרה על כל העולם. אבל לענין עונשים שהוא להוציא מאחרים שזה עדיף מחזקת ממון בוודאי אינו נאמן. וכמו כל ע"א דאינו נאמן בכגון זה. ובאומר אני קדשתיה לזה. נאמן משום דכיון שכבר נאסרה לכל העולם מצד אמירת האב וא"כ שוב הו"ל כע"א באיסורים. ורק רב ס"ל דחיישינן ליצרו תקפו כיון דעיקר נאמנות ע"א משום חזקה. ולק"מ מה שהקשה המקנה מוספרה לה. דשאני התם דהיא בעלים על עצמה דחזקה אלימתא היא כמש"ל דאף באתחזק איסורא נאמנת. והך דסוקלין עדיין אינו מבורר וגם צ"ע טובא מהא דסוקלין על החזקות שילהי קדושין. ונראה הטעם משום דבאב שהוא נוגע בדבר מהני אמתלא לחזור ורק בחזקה ל"מ אמתלא וכן בעד ל"מ לחזור בו שאינו חוזר ומגיד. וע' בחוו"ד סי' קפ"ה. והנה אין שייך ללמוד מוספרה לה רק דבר שתלוי במעשה אבל בדברים התלוים בשיקול הדעת כמו הוראה אינו נלמד מוספרה שזה אינו נוגע לדברים שברשותו מצד שהוא בעליו וכמש"ל. ולזה אמרו כל הבכורות אדם רואה וכו' מצד שהוא נוגע יש לחוש למשקר. ולזה כשיש לו מיגו אין לחוש ובאמת מה שנאמן חכם לאסור ולהתיר אף היכא דאתחזק איסורא לפמ"ש הפנ"י דהיכא דאיתרע חזקתו נאמן ע"א. א"ש בפשיטות דהא ע"כ איתרע כיון שבא לשאול. אך בלא"ה נראה שזה נלמד מקרא דאל השופט אשר יהיה בימים ההם. דלענין הוראה נאמן אף חכם אחד. ועפ"ז יש לבאר הא דחכם שאסר וכו' ואכ"מ. ולזה לא חיישינן שאמר בדדמי. ויש לעיין בזה מהא דפלוני חכם בכתובות (דף ע"ב) וע' ביו"ד סי' קפ"ה. וגבי בכור דלא אמרינן מיגו שהיה מטיל מום קודם שיצא. דהא ע"כ איירי בישראל כמש"ל. דכהן בלא"ה אינו נאמן. וישראל מה יועיל לו הטלת מום כיון שצריך לתנו לכהן. ואי כשנפל מאבי אמו ישראל. א"כ לא היה לו מיגו זה. ואם נאמר הטעם משום חשדא יתבאר יותר ואקצר. וע' תו' קדושין (דף ס"ה ע"ב) שמפורש כדברינו וע' פנ"י גיטין (דף נ"ד) וחי"ד סי' קכ"ז

ובזה מבואר סוגיא דכריתות בהא דאדם נאמן על עצמו וטעם מיגו. וכן בהא דקאמר מודה ר"מ בשפחה חרופה ואינך. והיינו משום דלענין איסור כל אדם נאמן על עצמו. ורק ששני עדים נאמנים יותר. וכן קיי"ל בח"מ סי' נ"ו בשליש דאף בעדים מכחישים אם אפשר לתרץ דבריו ולומר שנתחדש אח"כ וכדומה שפיר מהמנינן ליה ע"ש בסעיף ב'. וה"נ דינו על שלו כמו שליש כמש"ל

יז) ויותר נראה הכוונה שם דכיון שאפשר שלא גמר ביאתו וכן שנשאל על נזירתו מיקרי עדותם חצי עדות ולא הוי עדות. ומצאתי בתו' ישינים שם שפירשו כן. ובאמת זה צ"ע דהא קיי"ל דלא בעי רק שיראו כדרך המנאפים. ודוחק לחלק דאין חזקה רק שהערה ולא שגמר. דאטו נתת דבריך לשיעורים והא גם בהעראה גופה יש חלוקים כדאיתא ביבמות (דף נ"ה) וע' נו"ב חאה"ע סי' כ"ג. וע"כ שחזקה שגמר. ויש להוכיח זה מיבמות (דף נ"ה ע"ב) משכבת זרע דגבי א"א ואכמ"ל. ולענין אונס ורצון כתב הנ"י בפ"ב דיבמות בסוגיא דרוכל שאנו מעמידין בחזקת שזינתה ברצון אבל לפמ"ש א"ש דרק הכא דהוי לענין איסורא דכפרת קרבן שהתורה האמינתו ע"ז. ורק שעדים מכחישין אותו. ולזה כל שיש מקום לקיים דבריו מקיימים כדין שליש. ואם היה אומר לא גמרתי וכדומה היה נאמן. ואף אי לא טעין טענינן ליה כמבואר בח"מ שם. ואם כן אף כשמכחישם לגמרי אין עדותם שלימה. וכהא דכתובות (דף ל"ג ע"א). ולזה האומר נתגיירתי אינו נאמן דלא שייך בזה מיגו וגם מה שהוא נאמן על עצמו. דלעכו"ם לא ניתן נאמנות. ואין לו נאמנות רק על שבע מצות שלו. ולזה נראה דאינו נאמן אף לענין עצמו לנהוג באיסור שנכוף אותו כדין שוי נפשיה חד"א. דבעכו"ם לא שייך זה. וזהו מ"ש בתו' ביבמות (דף מ"ז) ד"ה נאמן דהייני במילי דמשוי נפשיה חד"א. הכוונה כנ"ל מה ששייך בעכו"ם שאסור עליו [וכ"כ בנתיבות ס"ס ל"ה במקום שנאמנים נשים ופסולים שעכו"ם אינו נאמן. ומקורו י"ל מכאן וע' בפיה"מ להרמב"ם פ"ק דב"ק]. ורק במסל"ת יש מקומות שהאמינוהו וכבר הכריע הש"ך בסי' צ"ח ובכ"מ שאינו נאמן באיסורים לא לאיסור ולא להיתר ויותר מזה דעת הרשב"א במיוחסות סי' קכ"ח דאף באשה שמסל"ת נאמן. מ"מ אין עכו"ם אחר יכול להכחישו דדווקא להתיר הימנוהו רבנן. אבל לאו כל כמיניה לאסור בשיחה בעלמא. ואף ששם אין הדין כן מצד שגם המתיר הוא מסל"ת כמבואר באה"ע סי' י"ז. אבל כאן בוודאי אין לנו טעם לאסרו ע"פ דבריו אף אי הוי מסל"ת. ועיקר נראה כמ"ש הש"ך משום דאיכא למיקם עלה דמילתא. ובמילתא דעבידא לאגלויי נאמן. וכמו גבי עדות אשה. וע"ש בכרו"פ. ודברי הט"ז שם צ"ע וכן בחוו"ד שם. וראיה דבתו"כ מרבה גבי הודע עבד ושפחה ולא אשמועינן רבותא דעכו"ם נאמן. ועכ"פ כל הפלפול שם לענין להתיר איסור דרבנן ע"ש. וגם מש"ש הש"ך בפשיטות דבאיסור דרבנן נאמן צ"ע דהא גם בשבויה שהקילו בב"ק (דף קי"ד) במסל"ת זה רק באשה וקטן ולא בעכו"ם וכמ"ש הרא"ש בתשובה בכלל ל"ב וכ"ה ברמ"א באה"ע ס"ז. רק שיש חולקין דרק בשבויה הקילו שאינו רק חשד וגם דהיא עצמה אומרת כן. וגם דמנוולא נפשה כמבואר