דברי מלכיאל ה קצח

דברי התו' הנ"ל] דנאמן אף לאחר שיצא מת"י ואי אינו בידו א"כ מה נ"מ בזה. וגבי נשבית ופדיתיה הקשה הר"ן דיליהמניה במיגו דגרשתיה ונדחק בזה. ובפנ"י והפלאה הביאו תירוץ הריטב"א דעד אינו נאמן במיגו. ובפנ"י פקפק ע"ז ובאמת הוא תמוה כיון דבידו לפוסלה אמרינן מיגו כדאיתא בגיטין שם ובכ"מ. וצ"ל דאמירה שאני

אבל לענ"ד תמוה קושייתם דהא קיי"ל מיגו במקום קול לא אמרינן כמבואר בח"מ סי' ק"נ וכ"ש כאן דאף בטוען גרשתיה אינו נאמן לחד מ"ד משום אם איתא דגירשה קלא הו"ל. וכ"ש, שאין לומר מיגו בזה וכמש"ל שיותר אין לומר מיגו ממה שאין מאמינים אותו בגוף הטענה וכמבואר בכמה דוכתי. ובאמת בהא דקדשתיה וגרשתיה צ"ע למה נאמן דהא בעל אינו נאמן. אך ז"א דשם הוי פה שאסר הוא הפה שהתיר. וכהא דא"א הייתי וגרושה אני. ועדיף ממיגו משא"כ הכא מיגו ל"א. ואף דגבי בעל הוי ספק וכמש"ל. היינו דשם הטענה עצמה נגד חזקה דקלא משא"כ מיגו ל"א. וכן גבי המקדש בע"א (דף ס"ה) דקאמר דלא יליף מממון לענין הודאת בע"ד משום דמחייב לאחריני ע"ש ואין לזה ביאור לכאורה דלמה גרע משאר איסורים שאוסר על כל העולם ומכ"ש בהא דבידם לקדשה כיון ששניהם מודים. וע' בחי' הרשב"א שהאריך בזה ודבריו צ"ע ואקצר. וע' יבמות (דף ק"ד) גבי חליצה דפריך מנא ידעינן וקאמר בעדים רואים. ופי' הנ"י דהוי דבר שבערוה ומקשה מבעל שאמר גרשתי את אשתי. וזה צ"ע דשם בידו משא"כ כאן תלוי בדידה. ועכצ"ל כיון שגם היא מודה מיקרי בידה. ומה שקשה דמאי מקשה דהא גם בבעל צ"ל גרשתי בפני עדים. כבר הרגישו המחברים וע"ש בכתונת פסים. שוב ראיתי בנתיבות ס"ס ל"ו כ"כ וע"ש. ועוד מצינו שנאמן ע"א גבי סוטה וכן גבי עגלה ערופה ויליף לה מקרא דלא נודע מי הכהו שילהי סוטה. וקשה ל"ל קרא לזה. ובמקנה כתב דשם נאמן משום קורבה דמוכח. ודבריו נפלאים דאטו צריך שיעיד מאיזה עיר היה ההורג. הא אינו מעיד רק שראה אותו. ואדרבא ק"ל להיפוך ל"ל קרא וכמש"ל

יב) אבל הנראה בעקרי דברים אלו כי שני טעמים יש להא דע"א אינו נאמן. או משום דאמר בדדמי. או משום חשש שקר כגון ששוכרים אותו וכדומה. כ"כ בתשב"ץ ח"א סי' ע"ז וסי' פ"ג פ"ד וע' קצה"ח ונתיבות ר"ס ל"א והנה באדם על עצמו יש ג"כ שני מיני פסולים. כי קרוב פסול להעיד והוא פסול עצמיי כדאיתא בסנהדרין דאפילו משה ואהרן פסולים. ועוד חשש שקר וכמו נוגע בדבר שבממון ועס"י ל"ז בש"ך. והנה לכאורה לא היה לנו להאמין שום אדם על איסורים וכמו לאכול אצלו בשר שאולי לא נמלח כראוי וכדומה ובשלמא דברים שיש להם חזקת היתר א"ש דמספק אין לחוש אבל בש"ד קשה. וא"ל שנסמוך על חזקת כשרות של האיש. ז"א דא"כ בכל ע"א נימא הכי. והא חזינן דע"א אין נאמן בממון אף כשאין הבע"ד מכחישו. וכגון במקום דלא הו"ל למידע לדעת הרבה פוסקים וכדומה, לזה נראה דילפינן לה מקרא דוספרה לה שהתורה האמינה לכל אדם על דבר המסור תחת ידו שבוודאי יזהר כראוי. בדדמי לא חיישינן כפירש"י קדושין (דף ע"ד) גבי מוכר דמידק דייק. וכן לשיקרא אינו נחשד כיון שהוא איסור שמוטל להנהגת הבית. וחזקה זו חזקה אלימתא היא. ולענין זה אהני לן קרא דוספרה. ובמקנה (דף ס"ה ע"ב) כ' בשם התו' ריש גיטין דנדה הוי דבר שבערוה ובנה ע"ז בנין. ותמהני דהא לא כ' שם רק דס"ד הכי, וכן מבואר בפוסקים דנדה לא מקרי ערוה וע' ס' הישר לר"ת סי' ע"ג באורך בזה] ולזה כ"א על שלו נאמן כשני עדים ולזה הא דנאמן בעל המקח כשמקחו בידו דווקא. ואף שצריך לקבל מי שפרע נגד השני וכפירש"י שם לדעת הפוסקים שיש לו מש"פ על תנאי בהכחשה. ועוד יש לימוד מושחט את בן הבקר כפירש"י חולין וגיטין ונראה משום דמוספרה לא הוי כ"כ אתחזק איסורא כמ"ש התו' ביבמות (דף פ"ח). וגם כי משם ילפינן אף שאינו בעצם שלו רק שניתן תחת ידו דקרבנות הכהנים שוחטים של אחרים. ובאמת צ"ע דהא בשחיטה אפשר שאחרים עומדים על גבו

יג) ועדיין לא ידענו רק בדבר שהוא כולו שלו בעצם. אבל באב את בתו אף שברשותו היא מ"מ הא קדושיה נוגעים לקרוביה ג"כ לענין קרובי האיש וכדומה וכן אף בקדושי עצמה. ולא דמי לאומר שהוא חלב שג"כ נאסר לשאר העולם. דכיון שהוא שלו אם ירצה לא יתננו לאחר ואין רשות ליטלו בלעדו. ועוד נראה לחלק דהכא אינה ברשותו רק לזמן. והו"א דלא יהא נאמן לאוסרה לעולם אף לאחר שתצא מרשותו. ולזה אצטריך קרא באב שנאמן לאסור את בתו אף שהיא בחזקת היתר. ומזה נלמוד לכל דבר שנמסר ת"י אדם אף לזמן קצר מיקרי באותה שעה בעלים ע"ז ונאמן. וכמו כהנים בפיגול כדאיתא בגיטין שם ושליש שמבואר בגיטין (דף ס"ד) שנאמן לענין גירושין. אך זה רק כשהיה ת"י ברשות

יד) אך בפרט אחד יש חילוק בין מה שניתן ת"י מדעת הבעלים ובין נאמנות אב על בתו. דכשנותן הדבר ת"י א"כ הרי על אותה שעה משימן ע"ז כבעלים וידו כידו וא"כ אף לאחר שיצא מת"י נאמן לומר מה שנעשה בעוד שהוא ת"י כיון שאז הימניה כבעלים והוי כקבל עליו קרוב או פסול. ומבואר דין זה בח"מ סי' נ"ו בש"ך ואחרונים והוא סברת רבא בגיטין (דף נ"ד). ורק באשכחיה ולא א"ל יש רגלים שאח"כ הוא משקר. משא"כ כשהיה עליו בעלים מקודם. וכן באב על בתו שלא קיבלתו הבת על עצמה ורק התורה האמינתו. ולזה אין לו נאמנות רק בשעת שהוא ברשותו ולא אח"כ. והאב אינו נאמן כשהיא גדולה. ומצאתי במקנה שנתקשה בזה ודבריו צ"ע ולפמ"ש א"ש בס"ד. וזהו החילוק בין דיין לבעל המקח. שבעל המקח שהוא בידו מקודם ולא האמינוהו על עצמם אינו נאמן רק כשהמקח ת"י ולא אח"כ. משא"כ בדיין שבאו לפניו לדון נאמן עליהם אף לאחר הדין. ורק כשיצאו מלפניו אינו נאמן משום דהוי כאשכחיה ולא א"ל. ובש"ע ר"ס קכ"ז פסק דאף שהבעל דין מכחישו נאמן והש"ך השיג ע"ז. ולפמ"ש א"ש דהוי כמו שליש ומ"ש הפוס' דאינו נאמן בהכחשת הבע"ד. היינו משום דלענין איסור לא האמינו רק שיהא כבעלים. אבל מ"מ לא הפקיעו מרשותו שהוא לא יהא נאמן כלל. משא"כ בהך דמקח שהוא בעלים עליו מתחילה ואין תלוי בדעת הקונים. נאמן אף בהכחשה וכן בדיין שהאמיניהו עליהם יותר מהם עצמם שקבלו כל מה שיאמר. וכמו בשליש שלענין השלישות הוציאו מרשותם ונאמן אף בהכחשה. משא"כ כשיש דו"ד בעצם הדבר בין שליש לבע"ד שבזה אין נאמנות להשליש. ועח"מ סי' רכ"ב. ולזה כשטוען שעשה קנין גמור אינו נאמן ויש לצדד בזה וע"ש בנתיבות. ובשליש שאין נאמן אחר שיצא מת"י היינו משום דחיישינן שמא יצא מידו ע"י נפילה ופקדון וכדומה ולזה הוא נוגע כמבואר בסי' נ"ו באחרונים בזה. אבל כאן הוא נאמן בעצם מצד שהוא כבעלים

טו) עכ"פ מהא דאב נאמן על בתו למדנו שאף דרק שלעת הזאת היא ברשותו נאמן. וממילא נלמוד לענין חיה שנאמנת לאלתר ולענין אמו כל שבעה שכל העת ההיא הדבר ברשותם והרי הם כבעלים. ואין נאמנות זה מטעם מיגו. וגם למדנו שבכגון זה הוכשרו קרובים ופסולי עדות מחמת קורבה ונשים. ומזה הצד היה לנו להאמין בעל לומר גרשתי כיון שהיא ברשותו לענין זה. אלא משום שיש כאן נגיעה בדבר שבממון שחייב לה שאר כסות ועונה וע' כתובות (דף פ"ט ע"ב) בתו'. ובגיטין (דף י"ז ע"א) כ' התו' דבמכחישתו אינו נאמן. ולכאורה תמוה דמה בכך דהא מ"מ מיגו איכא וכן תמה במקנה. אך באמת לא שייך לומר שהדבר ברשותו רק בדומם או בקטון וקטנה שאין בהם דעת להיות