דברי מלכיאל ה קצז

יביא קרבן רק כשנתוודע מעצמו ומתחרט על חטאתו. אבל לא כשהודיעוהו אחרים והוא אינו יודע דאינו שב בתשובה שלימה בשעת קרבנו. ולהכי אצטריך קרא. אך דא"כ מנ"ל לע"א דאימא לא אתרבי רק שני עדים. ובהדיא קאמר בכריתות שם תרי ואין מכחישין קרא בעי. וצ"ל דכיון שהעידו שנים הו"ל כדבר ברור ויביא קרבנו בלב שלם. משא"כ באחד. וא"כ קשה ל"ל קרא דלכל חטאת דהא במכחישו יליף בכריתות שם שאינו נאמן. וע"ש מהודע ולא שיודיעוהו. ובאינו מכחישו ג"כ הא ידעינן מההוא קרא כנ"ל. וגם תיקשי דנילף מקרא דהודע דאף בשנים אינם נאמנין במכחישו. ותקשי לר"מ וגם ק"ו שלו לא שייך די"ל בקרבן שאני

שוב מצאתי בספרא פ' ויקרא דיבורא דחובה פי' דממעט מאו הודע אף שנים. ור"מ קאמר אם הביאוהו א"ר יהודה האיך א"ל עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי. רק שם איתא דבנדר והכחישם ואח"כ אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ע"ש וכ"ה בר"ש בטהרות פ"ה מ"ט מתוספתא. וצ"ע דבכריתות שם אמרינן דנאמן אף להכחישם. ושם בטהרות גבי שנים אמרו נטמאת וכו' משמע דה"ה אף היכא דלא הוי לענין קרבן וכן שם בר"ש מתוספתא. שוב ראיתי בראב"ד בתו"כ שם שהרגיש בסתירת התו"כ לסוגיא דכריתות ותירץ ע"ש וגם בדעתי עלה לתרץ כן אך יש לי פקפוק בזה ואכ"מ

רק מש"ש לישב מה דלא ס"ל לר"מ המיגו גבי מזיד הייתי ואינך משום דשאני נזיר שבידו לישאל ועיקר הנדר מעיקרו. ק"ל דהא גבי שפחה חרופה וכן בעדות לא שייכא סברא זו. ורש"י פי' שם באופן אחר דלא ניחא ליה למימר מזיד הייתי. ועדיין יקשה מטומאה. ואפשר משום דזה לא הוי בגוף המעשה בעיקרו כמו מזיד הייתי שלא בא מעולם לכלל קרבן. והרמב"ם פסק בפ"ט מה' נזירות דאף במכחישו נאמן על עצמו. ובפ"ו מה' שגגות גבי שפחה חרופה פסק דדווקא שיפרש דבריו ע"ש וכן בפי"א מה' שגגות כתב דאינו נאמן רק במתרץ דבריו. וזוהי בפשטות התו"כ שהזכרנו ובנזירות צריך לחלק מ"ש הראב"ד שהזכרנו. וצ"ע דבש"ס מדמי להו להדדי. וכן בירושלמי פ"ח דנזיר מפורש דדמיין להדדי. ובפי"א מה"ש שם כבר האריכו הכ"מ והח"מ ולא העלו דבר ברור בדעתו ז"ל. והחילוק בין נזירות לש"ד צ"ל דהכא הוי בידו ונאמן אף כנגד עדים וכהא דס"פ עד כמה וכמו במוכר בשעה שמקחו בידו משא"כ באינך דאינו בידו. רק בתורת מיגו אתינן עלה

י) [והך דאיתא שם בכריתות שהעידו שיודע עדות לא הובא כלל לדינא. וצ"ע לעה"פ. וגם עיקר הדין דקאמר לא נתכוונתי צ"ע דהא קיי"ל בח"מ סי' ל"ו דלא בעי כוונה וכ"מ במכות (דף ו') והיה נלע"ד לפרש הכוונה שלא נתכוון להעיד ולזה שכח דהוי מילתא דלא רמיא וכדאיתא בח"מ סי' ל"ד שיכול לומר שכחתי. אבל התו' בכריתות שם כתבו דבעי כוונה. שוב מצאתי במהרי"ט ח"א סי' י"ד ובשער משפט סי' צ"ב סק"א שפירשו בפשיטות כמ"ש דיאמר שכחתי. רק שלא הביאו דברי התו' הנ"ל שכתבו להיפוך. ובאמת הוא דחוק לומר שכחתי, דא"כ מאי קאמר לא נתכוונתי ת"ל דאינה הכחשה. וזה שמכחישם הוא מפני ששכח. אבל לדעת התו' א"ש די"ל שהעדים מעידים שהוא יודע עכשיו בעדות. וכ"ה לשון הש"ס. יודע אתה וכו'. וכשהוא אומר שאינו יודע הוא מכחישם. ורק שיש לו מיגו לומר שהוא יודע רק שפסול מצד שלא נתכוין להעיד וכדעת התו' הנ"ל. ואם יעידו עליו שנתכוין וגם שיודע. בוודאי יתחייב. ויש מקום לישב עפמ"ש התו' במכות שם ובסנהדרין ובב"ב דמי שלא נתכוין להעיד. הוא נקרא עד בשעת הגדה בב"ד. אבל אם לא בא לב"ד. אינו נכלל כלל בשם עד ע"ש. וע' סי' ל"ו בש"ך באורך בזה. והנה בשבועות (דף ל') פליגי ר"מ ורבנן במושבע מפי עצמו אי בעי שישבע בב"ד וס"ל לר"מ דאף שלא בפני ב"ד סגי והנלע"ד דע"כ ס"ל לר"מ דסגי חוץ לב"ד רק בנתכוין להעיד והוקבע עליו שם עדות ולזה מהני השבעתו חוץ לב"ד. משא"כ בשלא נתכוין להעיד בעי דווקא שישבע בב"ד ששם המקום שאם יגיד יהיה עליו שם עדות. וכמו במפי אחרים דבעי מקום שאם יגיד יועיל. וכיון דמפקדון גמר לה י"ל דדווקא כמו שם שכבר בא לידו החפץ. ויש להאריך בזה. עכ"פ מיושב עפ"ז הכל דרק שם בכריתות דאיירי אליבא דר"מ דלא בעי מפי עצמו שישבע בב"ד. ולזה כשנשבע חוץ לב"ד יש לו מיגו דלא נתכוונתי ובעי שישבע בב"ד. אבל לדידן לא שייך דין זה. ומיושב הכל בס"ד. ולשון רש"י. והוא השביעו י"ל שצוה לו שישבע. ועכ"פ לדעת הפוסקים והרמב"ם א"ש. ומה שלא הביא הרמב"ם הך דעדות בלא"ה א"ש דהא לדידן א"ש בפשוטו לפמ"ש התו' בשבועות (דף ל"א ע"ב) ד"ה ואין חייבין ובאשר אני כותב בחפזה אקצר. ויש לבאר עוד באופן אחר. ואכ"מ. וגם צ"ע מהא דכתובות (דף ל"ג ע"א) דאמרי אשתליין ע"ש]

יא) ובקדושין (דף ס"ג) איתא באומר קדשתי בתי וא"י למי ואחד אמר אני קדשתיה פליגי רב ור"א אי נאמן לכנוס ופסקינן דנאמן. ולפטור לכ"ע נאמן דא"א חוטא ולא לו. וענין נאמנות זו צריכה ביאור ואי משום חזקה דא"א חוטא ומירתת כפירש"י שם. א"כ בכ"מ נאמין בענין כזה ע"א משום א"א חוטא ולא לו. ומכ"ש הכא דהוי נוגע. וגם שם בשנים א' מגרש וא' כונס. הא עכ"פ מכחישים זא"ז. וגם בעדות אשה בא' אומר מת וא' אומר נהרג יש מחלוקת הפו' בסי' י"ז ומכ"ש כאן. וע' ח"מ סי' רכ"ב באומר מכרתי שדי. שוב מצאתי במקנה שהביא מזה להא דא' אומר מת. אך באמת כתב הר"ן שנאמן מפני שלא הוחזקה א"א והוא בירושלמי שם ע"ש. ונראה הכוונה שאף שהוחזקה ע"פ האב. מ"מ נגד זה לא הוחזקה כיון שאומר שהוא קידשה. וגם האב אינו אומר ברי שלא קידשה. ושוב כ"א אין מוציאה מחזקתה. משא"כ שם דאיכא חזקת א"א

ושוב ראיתי במקנה שיישב על פי זה קושיית הפנ"י למה נאמן דהא עד אחד אינו נאמן באתחזק איסורא. ושם הקשה דל"ל חיישינן בוספרה לה שיצרה תקפה. ותירץ דהאי חששא רק דרבנן. והוא חידוש דין. וגם עיקר יסודו קשה דהיכי נאמר ע"א נאמן בזה דלפי דבריו הוא בעל דבר ונוגע ואיך יהא נאמן. ובאמת צ"ע אם יהא נאמן לכופה לינשא לו ומכ"ש לענין מעשי ידיה וכדומה. ואכ"מ אבל עכ"פ אין לך נוגע גדול מזה. ולא דמי לנדה שהיא מעידה על עצמה שטהורה היא. וממילא מותר בעלה בה. משא"כ הכא שמעיד על האשה. וביותר צל"ע הא דקאמר התם שאין סוקלין על ידו דהא קיי"ל בירושלמי פ"ח דנזיר וכ"פ הרמב"ם בה' שגגות וסנהדרין דע"א שאמר שהוא חלב ואח"כ אכלו אחר חייב מלקות וקרבן. שוב מצאתי בפנ"י שנתקשה בזה ולא העלה דבר ברור וגם לא הרגיש שדברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי שם. והמקנה תירץ דבעי שיעיד בפני ב"ד. ודבריו תמוהים דהיכן מצינו בעדות כזה שיהא צריך ב"ד. וכ"ה הלשון ברמב"ם ובירושלמי שם אמר לו ע"ש. וז"ב. ומה שהביא מרמב"ם מהא"ב או שתוחזק. תמוה דמטונך דהא קיי"ל הוחזקה נדה בשכינותיה לוקה וא"צ כלל הוחזק בב"ד. ולמש"ל להביא ראיה להרא"ש נלע"ד לדחות בפשיטות דהא הא דע"א נאמן קיי"ל דהיכא דבע"ד מכחישו אינו נאמן. וא"כ הכא בקדושין. כ"א לפי דבריו הוא בע"ד. ואין עדותו של שני כלום נגדו. משא"כ בהא דמת ונהרג. וזה נכון בע"ה אלא דהיא גופא טעמא בעי וכמש"ל]. ושם בקדושין (דף ס"ד) גבי קדשתיה וגרשתיה קאמר דהאב נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה וקאמר דקדושין התורה האמינתו מאת בתי נתתי לאיש הזה. אבל בידו לא מיקרי דיהא נאמן משום מיגו דהא תלוי בדעת אחרים. ע"ש. ובתו' כתובות (דף כ"ב) כ' דכשהיא גדולה אינו נאמן. וג"ז צ"ע מהא דגיטין (דף נ"ד) מהא דבידו [ועח"מ ס"ס ל"ז שנראה שלא ראה