דברי מלכיאל ה קצו

(דף ע"ג ע"ב) גבי חיה ולאינך פוסקים אפשר דזה לא הוי מיגו טוב. שאינו רוצה להתגייר ולקבל עליו עול מצות. ויש לפקפק בזה מהא דמי לא טבל לקירויו ואקצר ולכאורה אפשר לומר כי כיון שאנו דנין שהוא עכו"ם א"כ אף במיגו אינו נאמן ואף כשבידו היכא די"ל שאומר לטובתו כמו בההיא דלהשביח מקחו שהזכרנו. רק שעדיין תיקשי לדעת הרא"ש ודעימיה שאף בכה"ג נאמן. אך ז"א דהא מסיים שם בתוספתא. נאמן להחמיר אבל לא להקל ע"ש ברא"ש פא"מ. אבל עדיין תיקשי דהא כתבו התו' ביבמות וריש פסחים וכל הראשונים שנאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני. אלמא שמאמינים לו במיגו בכה"ג. ואפשר לומר דהיכי שלא הוחזק בעכו"ם שפיר נאמן במיגו. אבל כשהוחזק בעכו"ם אינו נאמן במיגו זה מפני שלא ניתנה נאמנות זו לו להקל וכנ"ל. ודחוק. וגם היא גופא בעי טעמא כיון דשייך ביה דין דבידו א"כ למה לא יהא נאמן אף להקל. ובשלמא בלהשביח מקחו יש מקום לחלק כמובן אבל בסתמא קשה. וזה וודאי שאין עכו"ם נאמן להקל באתחזק איסורא בדבר שבידו

ה) ובסנהדרין (דף ל' ע"א) איתא בראה שהטמין בשידה תו"מ אינו נאמן לומר מעשר הם ובשדה נאמן מפני שיכול ליטלן. משמע דווקא שיכול ליטלם בשעת מעשה ולא מקודם והא לרבא בהיה יכול ליטלם מקודם הי"ל להיות נאמן. וע' ר"ן פ"ג דקדושין שכתב דלהכי אינו נאמן משום דאמרינן שעשה זה שלא להשביע א"ע משא"כ ביכול ליטלן. והרמב"ן חולק ע"ש. והנ"י פ' ז"ב דעתו כהרמב"ן ע"ש. ומהפרישה ובסמ"ע סי' רנ"ה נראה שנעלמו ממנו דברי הר"ן הנ"ל וכן מהנתיבות שם. וע"פ הר"ן מבואר מאוד לשון וכן שברמב"ם וטור שם ע"ש והפרישה נדחק בזה. ובאמת דברי הרמב"ן קצ"ע דמה אפוקי ממונא הוא במעשר דהא ברשותיה קאי רק שצריך לאכלו בירושלים. וא"כ נתנסך יינך מיקרי טפי אפוקי ממונא שצריך לשפכו לגמרי. וכן שם גבי אשתו. ועוד ק"ל דאי מיקרי אפוקי ממונא. א"כ הו"ל מיגו להוציא ואף אם בידו ליטלן לא ניהמניה. דהא מ"מ כל היכי דמנחי ברשותייהו קאי. וגם דוודאי איירי בשדה שלהם. רק שיכול ליטלן משם, ואטו כל מי שיוכל לגנוב חפץ משל חבירו בנקל. יהא נאמן לומר שלי הוא במיגו שאם היה רוצה היה נוטלו בעצמו. וזה קשה בלא"ה בהא דקאמר של פלוני הם. ואף לשיטת הרשב"א דאף בדבר שבידו היכא שהוא לטובתו אינו נאמן א"כ יש לחלק בין ליטול לעצמו. כמ"כ יהא נאמן לומר של פלוני. ול"ל לצייר בעובדא שראה שהטמין ובאב ובן

ו) עכ"פ יש מבוכות רבות בשיטות הפוסקים בהא דבידו ואין הפנאי מסכים לברר הענין כלבבי. וכן הסוגיא דיבמות (דף פ"ח) אין לה ביאור דמייתי מקודם מחלב ושומן ופירש"י דמקשה מסברא שאין לך אדם שיאכל משל חבירו ומדחה דלא אתחזק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים וק"ל דאדרבא שם שהדבר ידו והוא בעליו עדיפא. ובשלמא לשיטת רש"י ור"ת מצד מיגו כנ"ל י"ל. אבל לדעת הרא"ש הנ"ל ודעימיה קשה. ופירש"י מוכרח דאלת"ה מהיכי פשיטא ליה דנאמן. וכן פירש"י בעצמו בגיטין הטעם בשחיטה דבידו. ורק דלטעמיה אזיל משום מיגו. וגם הא דמשני מדבר שבערוה צ"ע דל"ל הא. לימא כפשוטו דהכא אתחזק איסורא. ובגיטין (דף ב' ע"ב) הרגישו התו' בזה וכ' משום דבעי למילף ביבמות מטבל ואינך אף באתחזק ע"ש. וא"כ קשה ביבמות כיון דמקדים הא דאין דבר שבערוה א"כ מאי פריך מטבל. כיון שבשביל זה הקדים סברא זו וצ"ל שעיקר קושיית המקשה ע"פ סברת התו' ביבמות שם, ד"ה מידי דהוה ע"ש. אבל הוא דחוק שחסר עיקר הקושיא. ומצאתי בפנ"י ריש גיטין שדיבר בזה. ובתו' ד"ה ברי לי כתבו די"מ דגמרינן מנדה דכ' וספרה לה והקשו א"כ אפילו אתחזק ותירצו דלא מיקרי אתחזק. ולכאורה תמוה עדיין דשאני התם שעל עצמה נאמנת וכהא דרבא. וצ"ל דלטעמייהו אזלי משום מיגו. ואף שגם לה יש מיגו שלא לומר כלל שראתה. וצ"ל דמשמע להו אף שהוחזקה רואה. אך שצ"ע דהא מ"מ אינה אסורה מה"ת רק בהרגישה. וא"כ יכולה לומר שלא הרגישה ואיך נקרא זה אתחזק ובגיטין (דף ב' ע"ב) הקשו מנ"ל דע"א נאמן באיסורין ותרצו מוספרה לה. והקשו ג"כ ותירצו כנ"ל והוסיפו שבידה לטבול (שם בתו' מפורש כמש"ל דנאמנים על השחיטה דבידם ללמוד ולשחוט או להשכיר אחרים ע"ש) ובד"ה הוי הקשו ל"ל קרא דוספרה אי נאמן אף באתחזק ותירצו דהו"א דבר שבערוה הוא ע"ש. (ובתו' שם מפורש סברתינו לעיל דאף שהיה רק מעיקרא בידו נאמן והיינו כרבא דגיטין (דף נ"ד). וגם כתבו דנאמנין אף דליכא רוב מצויין. וזה דלא כהט"ז ביו"ד ס"ס י"ח שהזכרנו. אך דברי התו' צע"ק ואכ"מ). ודבריהם צ"ע דהא זה ודאי דע"א נאמן באיסורין היכי דלא אתחזיק איסורא אף שאינו בידו היכי שאינו מכחישו וכמבואר בסוגיין ובסוגיא דקדושין (דף ס"ו). וא"כ ל"ל קרא דוספרה לה. ומה זה כתבו דמהכא ילפינן ע"א נאמן באיסורים. דמשמע דכן הוא לפי האמת. גם מ"ש בידה לטבול צל"ע דאטו איירינן בנאמנותה אם כבר טבלה. הא עיקר נאמנותה כתיב גבי ספירתה היינו שנאמנת לומר שהגיע זמנה לטבול. וממילא ילפינן נאמנות גם לענין טבילה. גם מ"ש הפוסקים דשאני גבי נדה דלא אפשר צ"ע דאטו משום לא אפשר נקל באיסור דאורייתא. ואין זה שייך להא דאין דנין אפשר משאי אפשר כמובן. וכעין זה כ' התו' בחולין (דף י"ב ע"א) דרק בדרבנן שייך לחלק בין אפשר ללא אפשר

ז) וע' כריתות (דף י"ב ע"א) גבי טומאה חדשה וטומאה ישינה. ובכריתות (דף י"ב ע"א) איתא בפלוגתא דר"מ ורבנן בשנים א"ל אכלת חלב והוא אמר ל"א. דאיבעיא להו אי טעמא משום מיגו או אדם נאמן על עצמו יותר ממאה. ולכאורה הוא סברות התו' והרא"ש שהזכרנו דהתו' ס"ל משום מיגו. והרא"ש ס"ל משום דהוא כבעלים. אך תמהני דהיכן מצינו שיהא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. דא"כ לא יועילו עדים בכ"מ. ורש"י הרגיש בזה ופ' בדברים שיש בהם כפרה. ועדיין צריך להבין הסברא וע"ש בתוד"ה או. וגם בהא דמיגו צ"ע דהא הוי מיגו במקום עדים וכבר הרגישו התו' שם בזה ונדחקו הרבה ע"ש. וגם דקשה טובא מסוגיא דב"מ (דף ג' ע"ב) וכמו שהקשו בד"ה ומודים ונשארו בקושיא. ובב"מ (דף כ') דאתיא כלישנא דנאמן על עצמו וזה צ"ע דהא הכא מסיק כהאי לישנא דמיגו. וגם מ"ש התו' דמתרץ דיבוריה. צ"ע בלשון המשנה. וגם דהא מסיק לקמן מודה ר"מ בשפחה חרופה ואינך. ומ"ט התם דאכתי הוי מיגו במקום עדים

ח) והנראה בזה דלכאורה קשה למה לא נאמין ע"א באיסור הא שנים כתיב רק בממון ודבר ערוה דילפינן דבר דבר וכן בדיני נפשות. אבל באיסורים לא מצינו שיצטרכו שני עדים. והרי ע"א קם לשבועה ונראה הסברא מפני שבממון יש שני דברים מה שמחסר חבירו ואיסור גזל. והנה בממון בעי שנים להוציא. אבל לענין האיסור י"ל דנאמן. רק דא"א לתקן האיסור רק ע"י הוצאת הממון. ולזה חייב שבועה שהוא בירור על האיסור. ועפ"ז מיושב הקושיא מחשיד אממונא חשיד אשבועתא ע' תו' ב"מ (דף ג' ע"ב) ומפרשים שם. וגם דרק בממון שהוא מכחישו דהא באינו מכחישו ואומר איני יודע באמת משלם וכדיין מחוייב שבועה ואיל"מ. ופח"מ סי' ע"ב אי בעי הו"ל למידע. אלא שבספרי פ' שופטים איתא דילפינן מלכל חטאת שאף לקרבנות צריך שני עדים. וא"כ קשה ממ"נ במה איירי דאי במכחישו הא אף שנים אין נאמנים ללישנא דנאמן על עצמו. ואי אין מכחישו אף בממון ע"א נאמן. וגם צ"ע מהא דיליף מאו הודע בכריתות (דף י"א בע"א) ואינו מכחישו. ומכ"ש למאי דקאמר ביבמות דאיירי בשותק ושתיקה כהודאה דל"ל קרא. והיה נראה שעיקר הסברא דהו"א שלא