דברי מלכיאל ה קצה

וכן הכא אבל ז"א דהא כאן פסקו כל הפוסקים באה"ע סי' קנ"ב דהוי ספק גמור

ב) וצ"ל שהרשב"ם לא רמז רק לסברא דקלא אית ליה וממילא אנו צריכים להחילוק שכתבו הפוסקים בזה דשאני התם דאיכא עדים ולא מהני קול להכחיש העדים. אבל עדיין צ"ע דמ"מ למה יגרע כיון דמהימן מה"ת כעדים. ובפוסקים מבואר דהוי ספק גמור ע"ש. ובזה ק"ל על הר"ן בכתובות שם שהקשה בע"א אומר נתגרשה דליהמניה במיגו דאי בעי שתק והשתא הא הוי מיגו במקום קול. ואף דתניא אם נשאת תצא. הא וודאי תצא כיון דהוי ספק גירושין. וצ"ל משום דסתם אף אם נשאת לעד עצמו דאז לא מפקינן. (ועדיין צ"ע בזה) וגם דבעי לשנויי אף למ"ד בב"ב שם דנאמן. וגם י"ל דבעי לשנויי דאף דאיכא קול שנתגרשה מ"מ אינו נאמן ובאמת צ"ע למה סתמו הפוסקים בבעל אי איכא דליהמניה. וצ"ל דלאו דווקא קלא הוי אלא היו יודעים עדים מזה וע"ש בב"ב (דף קל"ה) ואכמ"ל בזה. עכ"פ קשה מהכא לההיא דגיטין (דף נ"ד) שהזכרנו. והנה מצינו נאמנות כעין זה בקדושין (דף ע"ג) גבי אם וחיה שנאמנין על הולד. וכן שם גבי פוטרת שבדקה עצמה ומצאה טמאה. והר"ן והרשב"א כתבו שם הטעם דהוי תקנת חכמים מפני שעל הרוב א"א לידע בלעדה והימנוה רבנן. וכ"כ הרשב"א הטעם גבי בעל המקח. וזה צ"ע לענ"ד דהא אמרינן בעלמא כל שבידו נאמן וגם דהא גבי חיה כ' שם הר"ן דע"א מכחישה וגבי מוכר כתב הרשב"א דאף שני עדים אין מכחישים אותו. וע"א לכ"ע לא. וע' ח"מ סי' רכ"ב. ובבכורות (ד' ל"א) אמרינן דרואה מעשרותיו דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה וכן בהקדש אי בעי מיתשל. ומבואר מזה דמיגו לעשות איסור שיטיל עכשיו מום ויאמר שהיה מקודם או שנעשה מעצמו לא אמרינן. דהא בישראל עסקינן. וכן פירש"י דבעי מיגו דהתירא. וא"כ מ"מ הא עכשיו אינו בידו ואיך אמרינן מיגו למפרע. ומזה קשה גם על הרא"ש דהטעם משום בעלים דא"כ שפיר הוא נאמן בלא"ה אף דלית ליה מיגו דהתירא וכקו' הרא"ש בהא דניסוך אך שם י"ל משום חשדא וכמו בדן את הדין ולזה בעי מיגו דהתירא

אבל עדיין קשה לי דהא קיי"ל שם (דף ל"ה ע"ב) דבעלים מעידין עליו וכ"פ בי"ד סי' שי"ד. וקאמר שם משום דישראל לא חשידי ובעי לאתויי ראיה ממעשר ודחי דיש לו מיגו ומסיק שנאמן אף בלא מיגו. ועוק"ל דהא הך דאין רואה בכורות עצמו פסקינן כן ברמב"ם פ"ג מה"ב וטוש"ע י"ד סי' שי"ב ואף בזמן הזה ואמאי הא בזה"ז היה לו מיגו להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם כדאיתא בתמורה ר"פ כיצד. ורק בזמן הבית אסור לכתחילה. ואדרבא אמרינן בבכורות (דף נ"ג) דהטלת מום בבכור עדיפא מהטלת מום בכוליה עדריה דמעשר ובפרט שעיקר חשדא הוא רק בזה"ז שבכור תם אינו ראוי להקרבה משא"כ בזמן הבית וכ"כ המהרי"ט אלגאזי. והנה רש"י (דף ל"א) שם פי' דאיירי בכהן. ונראה דעתו דרק כהן חשוד ולא ישראל. אבל דבריו צ"ע דהא מתניתין היא בנגעים ושם עיקר הדין שאין אדם רואה דבר השייך לו. ולא איירי מדין חשדי כהונה. דזה לא אצטריך התם לאשמועינן. וכ"כ כל הפוסקים סתמא דאף ישראל שיש לו בכור מאבי אמו כהן או ספק בכור אסור לראותו. וכבר חילק הר"ש בנגעים שם בין אתחזק איסורא ללא אתחזק. אבל צ"ע דכיון דבדבר שהוא שלו הוא נאמן א"כ מאי שנא ומכ"ש בבכור דאית ליה מיגו. ובאמת בכל ההוראות כן

ג) ואפשר שזהו טעם הרא"ש שהשמיט בבכורות דין זה ותמה עליו שם במעד"מ ולפמ"ש א"ש. וכ"נ בתו' יומא (דף ע"ח) דמוקי לה הך דכל הבכורות בכהן ע"ש. אבל הדבר צ"ע וכמ"ש. ומכ"ש דתיקשי לרב חסדא אר"ק שם (דף ל"ה ע"ב) דס"ל דאף בישראל בעי שני עדים על מומו ולהרמב"ם יש בזה שיטה אחרת בהא דספק בכור ואכ"מ ואפשר למצוא חילוק בין בכור למעשר כגון שבא הבכור לידו אח"כ. וא"כ לא היה בידו מקודם. אך דא"כ בכה"ג גם במעשר לא יהא נאמן. ועוד דתיקשי לפמ"ש הש"ך ר"ס קכ"ז דלשיטת הרא"ש אף ביין מבושל אף שלא היה בידו מעולם ע"ש. ובאמת נראה לחלק בין הוראה לשאר נאמנות. כי נאמנות הוא על דבר שאירע אצלו. ובזה יסורו דברי הד"ח ס"פ עד כמה והתב"ש סי' י"ח סקל"ט וע"ש בט"ג ופרמ"ג. ועת"ו ס"פ עד כמה שנשארו בקושיא מכל ומבדיקת סכין. וע' בבכ"ש שכ' דקושייתם מיו"ט. והוא קשה דהא אף שהיה מקודם בידו נאמן כמו במעשר בהמה וכנ"ל. ומ"ש שעיקר קושיית תו' מביצה (דף כ"ח) דקאמר ביו"ט ת"ח רואה לעצמו. לענ"ד הא מסיק ומשאילה לאחרים. וא"כ יש לפרש דבאמת אינו שוחט לעצמו רק שמשאילה לאחרים. וגם מ"ש מתו' פסחים (דף ו') דשחיטה מיקרי בידו. לענ"ד אין זה כוונת התו' דהא כתבו זה על אשה ועבד שמאמינים אותם בכל יום על שחיטה וניקור. וזה וודאי לא שייך דהא קיי"ל בי"ד סי' א' שלא ראינו נשים שישחטו. ומסתמא היה מנהג זה מדור דור ומכ"ש עבדים יעו"ש ביו"ד סי' א' בב"י ובט"ז וש"ך. אבל לענ"ד כוונת התו' שמאמינים אותם שהם מוליכים לשוחט לשחוט ואומרים שנשחט כדין. וזה ברור. ואף שבתו' עירובין (דף נ"ט ע"א) ד"ה ותחומין הלשון בידה לשחוט. מ"מ גם שם הכוונה לשחוט ע"י אחרים שהרי יש שוחט בעיר, וקושיית התו' נראה שהיא אף לפי תירוץ הר"ש דאתחזק איסורא שאני דמ"מ תיקשי מסכין שנפגם וכקושיית הט"ז גבי שחיטה דהויא אתחזק איסורא. ומכ"ש לפמ"ש הבכו"ש שם דגם בסכין מיקרי גופיה אתחזק ע"ש. ובאמת תירוץ הט"ז שם צ"ע קצת שתירץ דהוי רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן. דמה יועיל זה לענין לכתחילה דזה שייך לומר אחר השחיטה להתיר לאחרים לאכול משחיטתו שנסמוך על הרוב. אבל מה שאין לו נאמנות לכתחילה מה שייך לסמוך על הרוב. ולשחוט לעצמו דאף בידוע בוודאי שהוא מומחה אסור וכדמוקי בבכורות (דף ל"א) למתניתין ביחיד מומחה

ועוד יש לעורר מההיא דיבמות (דף מ"ז) דפליגי ר"י ורבנן אם נאמן לומר נתגיירתי ע"ש ואמאי הא הוי בידו שהיה יכול להתגייר וגם עכשיו הוא בידו ולכל הפחות יהא נאמן מכאן ולהבא וכמו בגרשתי את אשתי. ולשיטת הפוסקים דבעי בגר ג' מומחין י"ל דלא מיקרי בידו וכדאמרינן בשבת (דף מ"ו ע"ב) דרק היכי דסגי בג' הדיוטות מיקרי בידו. וכ"כ הנ"י ביבמות ר"פ האשה רבה להדיא לענין הא דנאמן בהקדש משום דמצי לאיתשולי (וצ"ע על הנ"י שם שלא הזכיר כלל שמבואר כן בסוגיא דשבת הנ"ל) אבל ז"א דהא לכל הפוסקים עבדינן השתא בגרים שליחותייהו ואף בהדיוטות. ובחי' הארכתי בזה בע"ה ומכ"ש שהרבה פוסקים ס"ל שאין מעכב כלל שלשה. וכ"ה בתו' ב"ב (דף ע"ט ע"ב) דמיקרי בידו וע' קידושין (דף ס"ג) ובב"מ (דף ל"ג ע"ב). ע"ש ברי"ף ומרדכי. ובנ"י שם כתב דגר נאמן דהוי מילתא דעבידא לאגלויי. וצ"ע בזה. וצ"ל דזה דווקא בדלא אתחזק שהיה עכו"ם וכ"כ התו' שם. וע' ח"מ ס"ס ל' שיטת הריב"ש דלא מהימן אף במילתא דעבידא לאגלויי והיה מסתייע זה מסברא זו דלהוציא ממון הוי חזקה ואינו נאמן. וכן היה מיושב קושיית הבני שמואל על הריב"ש מהא דסי' מ"ט ע"ש בקצה"ח סי' מ"ט סק"ב. ומ"ש דרק בדרבנן צע"ג ואכמ"ל בזה. וכן היה מיושב קושיית התומים בסי' ל' שם מהא דב"מ (דף ל"ח) גבי שמעו בו שמת דהתם לא מפקינן מחזקתיה כלל. רק שי"ל דשם הוי חזקת חי. אך ז"א דחזקת ממון דווקא מתנגדת. וכן אתחזק איסורא. שוב ראיתי בתשב"ץ סי' פ"ג פ"ד שעיקר פלפולו הוא בסוגיא זו ותימא על התומים שלא ראה מקור הדברים ואכמ"ל בזה

ד) ועפמ"ש יש לישב דברי הרמב"ם פי"ג מהא"ב ה"י התמוהים שכ' דלא הוי רק מעלה ביוחסין והיינו משום מיגו שיכול להתגייר אך אכ"מ וע' פנ"י קידושין